תוצאות חיפוש

01 Sep 2009

אושר הוא אקדח חם

גם אם זה היה רק מקסם של לילה אחד זה עדיין שווה הכל (בעיקר אם זה היה רק מקסם של לילה אחד). בגלל שאמרת לי שאני לא נראית בת יותר משלושים ושבע. בגלל הפרחים הקטנים המיובשים שנדבקו לי לשיער כשישבנו בגן ההוא במוסררה. בגלל הגן ההוא במוסררה, עם צמרות העצים המאוושות ברוח על רקע שמיים אפלים. בגלל שכשעמדנו מול החומה והיה לך קר אמרתי לך שאני לא יודעת מה אני מרגישה יותר, שחבל שאתה נשוי או שמזל שאתה נשוי. בגלל שאמרת ששיקרתי כשאמרתי שאני לא יפה. בגלל שירדנו את כל המדרגות של ממילא למטה כדי לתפוס מונית. בגלל שאמרת שאתה רוצה לבוא אליי הביתה ושנדבר על האפשרות שנשכב. בגלל שכל הדרך במונית, דרך העיר הפקוקה באמצע הלילה, אצבעות הידיים שלנו היו שלובות. ליטפנו אחד את הזרוע של השנייה ולא אמרנו כמעט מילה. נהג המונית שתק כל הדרך. מחוץ למונית כל אורות העיר נצצו ואפשר היה להרגיש את הדופק החי והפועם של העיר באמצע הלילה של חודש אלול של רמדאן וסליחות וסוף אוגוסט והחופש הגדול ופסטיבל הבירה ומיליוני תיירים זרים ומקומיים. אורות בוהקים עיר גדולה. בגלל שכשבאנו אליי הביתה חיבקת אותי מאחור כשעמדנו מול הספרייה והסברתי לך איך היא מסודרת. הכנו תה וישבנו על הספה ואני רציתי לגעת ברווח החשוף שבין מכנסי הג’ינס לחולצה השחורה שלך. בגלל שאתה צעיר וסקסי וחכם ומצחיק. אבל אתה כמו אקדח טעון שיתפוצץ לי במעלה החך ומשם ישר במוח עוד הרבה לפני המערכה השלישית. בגלל שהדי.ג’יי במקום שבו ישבנו בדיוק שם שיר של Gun Club. אני צריכה לגדר סביבך סרט אדום שכתוב עליו לא להתקרב איזור סכנה. בגלל שאני עכשיו בחיים בשלב שבו אני רוצה להרפות ולשחרר, וריגושים זו היקשרות ואחיזה. הלוואי שיכולנו למצוא דרך להיות סתם ידידים אינטלקטואלים. בגלל שאמרתי לך שאני לא רוצה להיות מנהלת רומנים סדרתית עם גברים נשואים. בגלל שזה לא אותו דבר לנהל רומן עם גבר נשוי בן חמישים וקצת, שאשתו בת אותו גיל והילדים שלהם בני עשרים ומשהו ובוגרים וזה ברור שהוא מחבב אותה כשותפה לחיים ארוכים ואף פעם לא יתגרש ממנה אבל מזמן הוא כבר לא אוהב אותה אהבה ארוטית ורומנטית. זה לא כמו לנהל רומן עם גבר נשוי בן שלושים וקצת שיש לו ילדים קטנים ואישה צעירה ושניהם מתמודדים עם העול הקשה של חיי נישואים ובית וגידול ילדים. במקרה הראשון לא הרגשתי מעולם אפילו שבריר שנייה של רגשות אשמה. את הדבר השני אני פשוט לא מסוגלת לעשות. אבל אני לא כזאת טהורה ונעלה. בגלל שכשנשכבת על הספה הראש שלך נח בחיקי והזרוע שלי נחה על החזה שלך. בגלל שאפילו לא התנשקנו אבל ליטפת לי קצת את השד מעבר לבד השמלה הדקה השחורה. בגלל שהאצבעות שלך פתחו את הכפתור העליון בגב השמלה. זה כפתור שאפילו אני מתקשה לפעמים בפתיחתו. אני יכולה רק לדמיין מה עוד האצבעות שלך מסוגלות לעשות. ובגלל זה אחרי שהלכת, אחרי שהסכמנו שלא נשכב, עשיתי את זה עם עצמי. כי רציתי אותך כל כך. כי כל כך כל כך רציתי אותך.

Posted by מאת נון בנושאים Filed under יחסים Comments 6 תגובות »

30 Aug 2009

הרפתקאות חדשות בנו-פיי

יש איזו מלנכוליה עמוקה שנמצאת בבסיס הסרט התיעודי החדש של רן אייזנשטט על Fact ויורם אליקים. או שמא זו רק אני? לא, לא נראה לי. אני חושבת שהמלנכוליה הזאת, לפחות במבט לאחור, היתה שם כל הזמן, באופן עמוק ובסיסי, אצל כל האמנים שפעלו במסגרת הלייבל, לא משנה איזו מוזיקה הם עשו. לא משנה גם איזה סוג מוזיקה הם עשו, כי תמיד מה שאיחד את כולם זו גישת העשה-זאת-בעצמך ואסתטיקת הנו-פיי (No-Fi). שזה עוד שלב אחד אפילו פחות מלו-פיי (Low-Fi). אחד הדברים שהכי בלטו לי פתאום לעין בסרט הזה הוא ההיעדר המוחלט של בנות ב-Fact. אף פעם לא שמתי לב לזה בזמן אמת, אבל עכשיו פתאום, במבט לאחור, זה כל כך בולט לי. זה היה לייבל של גברים בלבד, ואין לי מושג למה. אני רק חושבת שאולי גם זה נתן ללייבל את הצביון המלנכולי שלו: מין בלוז של גברים לבנים בודדים, כולם בני עשרים ומשהו, בעיר רפאים סגורה ונטושה, שהולכת ומתרוקנת מיושביה ורק הם נשארים מאחור. כי שנות השיא של Fact היו גם שנות השיא של האינתיפאדה השנייה: השנים המדממות של 2002-2001 כשכל שני וחמישי התפוצצו פה אוטובוסים ואנשים ברחובות. אם היה אז אור אחד שלעולם אינו כבה זו היתה באלאנס, חנות התקליטים של יורם (ועופר) ברחוב ש”ץ. היא היתה מקלט ומפלט ומתנ”ס ומקום להופעות ולקניית דיסקים.

רק עשר שנים עברו מאז ש-Fact התחילה לפעול (ב-1999), ורק שש שנים מאז שיורם הפסיק את פעילותה (ב-2003), ואיכשהו זה מרגיש לי כאילו עשרים שנה עברו מאז ולא רק עשור. כל כך הרבה דברים קרו מאז. גם בחיים האישיים שלי וגם בחיי העיר, כולל החיים המוזיקליים שלה. אני זוכרת עד היום את כל ההופעות של Fact ש(היום אני מבינה) היה לי המזל והכבוד לראות: את יאפים עם ג’יפים, פוריטנים צעירים, רעש, סגול 59, צ’רלי מגירה, פרוייקט הגומיה. וכמו שכבר כתבתי בעבר, יש בעיניי (ובאוזניי) קו ישיר שמחבר בין כל הלהקות הירושלמיות שיצרו כאן לאורך עשורים שונים: מנושאי המגבעת, דרך יאפים עם ג’יפים ופוריטנים צעירים וכלה באשכרה מתים – לטעמי, מדובר בכמה מהלהקות הישראליות הטובות ביותר שפעלו בארץ, בלי שום קשר למידת פירסומן או נידחותן. ויש כמובן גם קו ישיר שעובר בין יורם ו-Fact ובאלאנס ובין כמה ממקומות התרבות העיקריים בעיר הזאת היום והאנשים שעומדים מאחוריהן.

וכמובן, אם יש משהו שהסרט מדגים יפה מאוד, זו העובדה שבירושלים לעולם אין סצינה. בירושלים זו תמיד קהילה, ואלה שני דברים אחרים לגמרי.

רן אייזנשטט עשה גם את הסרט התיעודי “על אדמה מקוללת” (יחד עם יורם אליקים), על פרגוד ולהקות השוליים הירושלמיות של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. מהבחינה הזאת הסרט הזה הוא המשך ישיר לסרטו הקודם. אם יש לי הערת ביקורת טכנית אחת כלפי הסרט, היא כלפי העובדה המוזרה שכל הראיונות עם כל הדוברים נעשו בזווית צילום מלמטה למעלה. זו בחירה בזווית צילום מוזרה מאוד, ואני לא מבינה את הפשר האמנותי(?) שלה. ראיונות כאלה צריכים להיות בגובה העיניים. חבל. אבל מעבר לזה, רק המחשבה על זה שמישהו עשה על איש כמו יורם ולייבל כמו Fact סרט של 56 דקות – לא קליפ של 5-6 דקות, לא סרט קצר של 15-20 דקות, אלא ממש סרט באורך של חצי פיצ’ר – העובדה הזאת מעוררת בי התפעלות. זה סרט מרגש באופן עמוק, בעיקר למי שחי כאן אז, באותה תקופה, ולמי שממשיך לחיות כאן – וליצור – גם היום. מעורר השראה.

Posted by מאת נון בנושאים Filed under ירושלים, מוזיקה Comments 5 תגובות »

11 Aug 2009

אבא מספר אגדות אורבניות

יום הולדת לאבא. קניתי לו במתנה את הספר “חולות נודדים: תל אביב של שנות השלושים בצילומי זאב אלכסנדרוביץ’”. זה קטלוג של צילומים מתערוכה שהתקיימה במוזיאון היהודי של גליציה, בקרקוב, פולין. אבא נולד בשנת 1937 בתל אביב. הוא הגיע לאוניברסיטה בירושלים כסטודנט למתמטיקה ופיזיקה ב-1962, עם אמא ואיתי, כשהייתי בת חצי שנה. אני עוד נולדתי בתל אביב, ועד היום אני יכולה לדקלם בעיניים עצומות באמצע הלילה את סיפורי הפולקלור המשפחתי: איך אבא הכיר את אמא בבית החלוצות בתל אביב, איך הם גרו ברחוב עין גדי, ואיך הם עברו לירושלים בפתחו של החורף, בחודש אוקטובר, לדירת חדר וחצי ברחוב גורדון בקרית יובל. לפעמים אני שואלת את אבא אם הוא מתחרט על זה שהוא עבר לירושלים ומעולם לא חזר לתל אביב. הוא עונה לי במשיכת כתפיים שאפשר לפרש לפחות בשלושה אופנים שונים. אז אני לא שואלת יותר מזה. אני רק זוכרת שכילדה היינו נוסעים לבקר את סבתא אנה בתל אביב. היינו נוסעים במכונית הפורד אסקורט הלבנה מודל 71′ דרך הכביש המתפתל לתל אביב, שעבר אז דרך הרחוב הראשי של רמלה. שנה לפני האסקורט אבא הביא יום אחד הביתה בהפתעה טלוויזיה. זו היתה מתנת יום הולדת לאמא. לא היתה אז יותר מחצי שעה של סרטים מצויירים לילדים בטלוויזיה, ואולי בגלל זה נחרץ גורלי להיות תולעת ספרים. או שאולי, כמו שהבנתי שנים אחר כך, גם את החיבה לספרים ירשתי מאבא. למרות שהוא נולד בתל אביב, אבא גדל בבית דתי, אם כי דתי אירופאי מתון. סבתא אנה הגיעה לפלסטינה יחד עם שתיים מאחיותיה ב-1933, כשהיא בת 29. סבתא אנה באה מקניגסברג, שעד היום אבא ואני אוהבים להתבדח שהיא עירו של קאנט, הפילוסוף. סבא יהושע נפטר כשהייתי ממש קטנה, אז אין לי ממנו שום זיכרונות. סבתא אנה גרה בקצה רחוב סוקולוב, קרוב לקולנוע פאר והירקון והסוף של רחוב ירמיהו עם מסעדת אלהמברה, המכולת והקצב שהיא תמיד לקחה אותי אליהם יחד איתה לסיבוב. בדרך חזרה הביתה היא קנתה לי תמיד גלידה. כשהיינו באים לבקר את סבתא אנה אבא תמיד היה לוקח אותי ואת אחי, שצעיר ממני בחמש שנים, לטייל על גדות הירקון. הוא סיפר לנו תמיד על הילדות שלו בתל אביב ועל הצופים ועל תיכון שבח, וכשהיינו הולכים לים, הוא סיפר לנו על שיירות הגמלים שהיו עוברות על החוף. אני חושבת שבתור ילדים אחי ואני תמיד התייחסנו לסיפורים האלה כאל סיפורי מעשיות. זה בטח נשמע לנו כמו אגדות אורבניות. אבל בספר הצילומים של אלכסנדרוביץ’ – צילומי שחור-לבן נהדרים שמנציחים את תל אביב של שנות השלושים – באמת יש כמה וכמה תמונות של שיירות גמלים על החוף. יש גם צילום די מדהים של הים, כשבאופק שלו יש חמש או שש אוניות שמתקרבות לנמל יפו. מי ראה לאחרונה אוניה בים של תל אביב? ובכלל, תל אביב בתמונות האלה נראית עיר באמת נחמדה. כמו שאני זוכרת אותה כשהתבגרתי קצת, וסירבתי ללכת עוד עם אבא לשיטוטים שלו על גדות הירקון. העדפתי במקום זה ללכת להסתובב לבד בדיזנגוף של שנות השבעים. אני חושבת שמשהו מתל אביב טבוע בי עד היום, ובטח ובטח שהרבה מאוד מאבא. האהבה לספרים. החיבה לפילוסופיה, האופי הרגוע יותר. אחי דומה הרבה יותר לאמא שלי, הוא ירש ממנה את האמביציות, ההישגיות, הדחף להצליח ויחד איתם את העצבנות (והעצבות) התמידית. אני ירשתי מאבא אופי כמעט נטול כל דחף קרייריסטי והישגי, ואיזו גישה בסיסית אופטימית לחיים. אולי בגלל הדימיון והקירבה שלי לאבא קל לי יותר איתו מאשר עם אמא. אולי זה בגלל שהקשר של בנות ואמהות תמיד הרבה יותר מסובך וקשה. את האהבה של אבא אליי תמיד היה – ועדיין – קל מאוד להרגיש. עם אמא זה יותר קשה. היא לא מבטאת או מראה רגשות בקלות. אולי זה בגלל שאבא נולד בארץ, ואמא היא עד היום מהגרת שהגיעה לתל אביב ב-1959 מחיים של הרס, עוני ומנוסה. אני מתבוננת בצילומים של אלכסנדרוביץ’, במיוחד בתמונות של יוצאי אירופה שמסתובבים על חולות חוף הים התל אביבי במיטב מחלצותיהם, כשברקע פוסעות שיירות גמלים. היא בטח באמת נראתה להם אז כמו אגדה אורבנית, תל אביב.

Posted by מאת נון בנושאים Filed under יחסים Comments 6 תגובות »

14 Jul 2009

וינטג’

1.
נהניתי מאוד מ”דונג” (Beeswax) של אנדרו בוז’לסקי. היה בו משהו מאוד נינוח ועצל – laid-back הוא המונח החביב עליי באנגלית – אולי בגלל שהוא מתרחש באוסטין, טקסס, שהיא אחת הערים הטובות ביותר למחיה בעולם, במיוחד לחובבי מוזיקה; אולי בגלל שחלק גדול מהסרט מתרחש בחנות הווינטג’ שג’יני, אחת משתי האחיות התאומות שהן גיבורות הסרט, מנהלת, ומבחינתי זה היה באמת להישען אחורנית ולבלות שעה ומשהו בתוך חנות וינטג’; אולי בגלל הקשר האמיץ בין שתי האחיות; אולי בגלל שהסרט והגיבורים שלו כל כך התחברו לי ל-Cecil and Jordan שקראתי לאחרונה, כלומר חיים אורבניים של בני עשרים-ומשהו, על הלבטים והחיבוטים והרגעים העדינים והעצובימתוקים שלהם; אולי בגלל שכל השחקנים הם חובבים, מה שנתן לסרט תחושת חספוס “אמיתית”; אולי בגלל שג’יני ולורן, התאומות (לא זהות, אבל הדימיון והשוני ביניהן מתעתע לכל אורך הסרט, וזה חלק מהקסם הויזואלי שלו) הן כל כך יפהפיות ומהממות. לא באופן הוליוודי-פלסטיקי-סינטתי, אלא יופי אנושי, טבעי, מלא וזוהר; אולי בגלל שג’יני היא נכה בכיסא גלגלים, אבל הנכות הפיזית שלה היא לא יותר מעובדה אגבית וטבעית לגמרי בתוך המרקם הכללי של הסיפור; אולי בגלל שבנכות של ג’יני לא מובלעת הנחה סמויה שהיא צריכה להיות אסירת תודה לגבר שאוהב אותה ורוצה בה. להיפך, מותר לה להתלבט ולא להיות בטוחה אם היא רוצה ממנו יותר מאשר סקס (ועצה משפטית); אולי בגלל שהסרט הזה מרגיש יותר כמו סקיצה או טיוטה לסרט מאשר סרט “ממשי”, ולכן לא ממש משנה העלילה שלו. כשמקבלים אותו ככה, Beeswax הוא סרט מהנה מאוד.

2.
את Away We Go הלכתי לראות מפני שהתסריטאי שלו הוא דייב אגרס (יחד עם ונדלה וידה, חברתו לחיים). מי שקרא את “יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה” מכיר את הביוגרפיה הלא-תיאמן של אגרס: העובדה שבגיל 22 (כמו גיבורת סרטו) הוא התייתם משני הוריו, שמתו בהפרש של כמה חודשים זה מזה משתי מחלות סרטן; ושאם לא די בכך, הוא נשאר לגדל כאב וכאם את אחיו כריסטופר (טוף), שהיה אז בן 12. מי שקרא את “גאוניות מרעישה” יודע גם כמה מצחיק אגרס יכול להיות, ו-Away We Go הוא אכן סרט מצחיק מאוד. וגם במרכזו ניצבים שני צעירים, הורים-לעתיד, שמחפשים אחרי מקום שיוכלו לקרוא לו “בית”. את החיפוש שלהם מלווה לאורך הסרט פסקול מאת זמר כותב-שירים סקוטי בשם אלכסי מורדוק (Alexi Murdoch. מעולם לא שמעתי עליו), שנשמע בדיוק, אבל בדיוק, כמו ניק דרייק.

3.
נשאר לי לראות עוד את “עדיין מתהלכים” היפני. לשמחתי, פסטיבל הסרטים השנה מצומצם וצנוע יותר בהיקפו, ושמחתי גם על זה שיומיים לפני פתיחתו נחתם הסכם עבודה קיבוצי בין עובדי הסינמטק להנהלה. זה הישג גדול לעובדי הסינמטק בפרט ולעובדים בארץ בכלל (וגם ל”כוח לעובדים” שייצגו את עובדי הסינמטק ולבית הדין לעבודה שאהד את עניינם). מחוץ לזה, חלק מהיופי של הפסטיבל השנה הוא הנדידה של חלק מהאירועים אל מעבר לגבולות הסינמטק-לב סמדר, למקומות כמו הקצה, החניון בשוק, מדרחוב בן שטח וגן העצמאות. כחלק מאירועי קולנוע תחת כיפת השמיים יוקרן מחר בערב בגן העצמאות הסרט “פרסילה מלכת המדבר”. לא ראיתי את פרסילה 15 שנה. ביום שבו נחתמו סופית הגירושין שלי ושל אבא של עומר ביום סגריר אחד בנובמבר 1994, יצאנו שנינו גרושים מהרבנות והלכנו לשתות קפה ביחד בקפה אקראי – היה פעם בית קפה כזה בעיר והוא היה מקסים ומגניב לגמרי, במקום שבו עומד היום קפה רימון המגעיל במדרחוב לונץ המגעיל עוד יותר; ואחרי שחזרתי משם בצהריים הביתה התקשרתי לאחי, שאז עוד חי כאן בעיר, והוא אמר שהוא לוקח אותי לסרט. הצגה יומית. הלכנו לראות את פרסילה. אני אפילו לא זוכרת באיזה קולנוע זה היה, אבל אני כן זוכרת איזו נחמה זו היתה. פרסילה תישאר בשבילי לנצח סרט הגירושין שלי. אני אשמח לראות אותה שוב. כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה דברים עברו מאז. חיים שלמים.

4.
יבול הווינטג’ של השבועות האחרונים הוא שתי שמלות שנקנו בטרומפלדור ובחנות שהיא יותר מתפרה קטנה/סטודיו של מומי ברחוב מסילת ישרים. השמלות האלה יחכו לסתיו כי יש להן שרוולים, אבל הן יפהפיות. כל אחת מהן עלתה בדיוק 50 שקלים, וזאת על אף שכל אחת מהן נתפרה בעבודת יד שהיא מלאכת מחשבת של גזירה, תפירה, כפתורי בד(!), חיתוכים מיוחדים ובחירה קפדנית של בד יוצא דופן גם באיכות שלו וגם בהדפס שעליו. הארון שלי כבר מלא בשמלות וחצאיות כאלה, שנגזרו ונתפרו ביד אוהבת וכל אחד מהם הוא פריט יחידי במינו. לא ברור לי איך דווקא הם עולים כל כך מעט, ועוד פחות מבגדים מפס ייצור המוני, סתמי וחסר ייחוד. לא ברור לי גם איך אפשר להעדיף בגד סתמי, אפרורי ומפס ייצור המוני, על פני בגד ישן שהוא פריט ייחודי ושהיסטוריה שלמה טמונה בכל קפל ותך שלו. איך אפשר להעדיף משהו כל-כך רגיל על פני משהו כל-כך מיוחד. שלא לדבר על זה שהעולם כבר כל כך מלא בדברים, שלמה לא למחזר את מה שכבר קיים במקום לייצר עוד ועוד פרטים חדשים.

Posted by מאת נון בנושאים Filed under קולנוע Comments 4 תגובות »

04 Jul 2009

רחובות לוהטים

גל החום של אמצע השבוע הוציא את כולם החוצה. שלישי בערב, תשע וחצי, העיר פקוקה ואין אף מקום חניה. מוסה ואני חונים בסוף ברחוב שבטי ישראל, וחוצים את כיכר ספרא השטופה באור זרקורים לרגל הסטריט בול. אנחנו מגיעים לאוגנדה ברבע לעשר רק כדי לגלות ששלום גד כבר באמצע השיר השלישי שלו. יום אחד אני אצליח אולי לפענח את הקוד הסודי של שעת ההתחלה של הופעות. מכיוון שההופעה פורסמה בתשע, חשבנו שהיא תתחיל בעשר. למרבה ההפתעה החדרון הקטן באוגנדה מלא – אני כבר לא רגילה לראות הופעות של יותר מחמישה אנשים בקהל. אז אנחנו יושבים על הבר ומוסה מזמין ערק אשכוליות ואני מדברת עם דודו מהרדיו. אני מקווה לשמוע את שלום גד בהזדמנות אחרת. למוסה יש קרייבינג קרניבורי ואנחנו הולכים למקום החדש של פיני, על פינת יפו ומגרש הרוסים, שמוכר רק קבבים. האמת שזה רעיון מבריק. אם יש מזללות המבורגרים, אין שום סיבה שלא יהיו מזללות קבבים. זה מקומי ומדויק, ופיני הוא קצב ושף מעולה. מוסה מדווח שזה טעים, לי כואבת הבטן באותו ערב ולא נראה לי שבשר בעשר וחצי בלילה יעשה לי טוב.

הדרך משם לבאסס נראית כמו חזיון פוסט-אפוקליפטי. על חורבות רחוב יפו, שבמרכזן ניצב בגאון תא שירותים בודד של חברת מוצאות, מתהלכים אינספור בני נוער אמריקאים בין מסילות המתכת שיסיעו יום אחד את הרכבת הקלה. מכיוון שלא עוברים שם עכשיו כלי רכב זה נראה כמו יום כיפור סוריאליסטי ומעוות. מכמה מרפסות מעל הרחוב בוקעת מוזיקת רגאיי בקולי קולות. בכיכר ציון חונים שני ואנים של נחמן-מאומן, וברסלבים על אל.אס.די מרקדים על הגגות שלהם לצלילי טראנס חסידי בקולי קולות. אני רוטנת למוסה שאני לא חושבת שהחניה שלהם פה היא חוקית, והוא אומר לי לא להיות קטנונית ומרירה – זו לא החניה שלהם שהיא הבעיה. בדרך אנחנו עוד קונים גלידה, ובסוף מגיעים אל הבאסס.

בתוך האפלולית של הבאסס מנגנים תשעה בסיסטים ומנצח את “קוברה” של ג’ון זורן. אין יותר מעשרה או חמישה-עשר איש בקהל. קוברה היא לא יצירה כתובה, היא יצירה שמאלתרים על המקום, ומשום כך היא יותר משחק שבנוי על הדיאלוג שבין המנצח לנגנים, ועל היחסים שבין הנגנים לבין עצמם. הנגנים רשאים שלא להישמע להוראות המנצח, שמתקשר איתם בתנועות ידיים, חבישת סרט ראש אלסטי (כמו של טניסאים) וכרטיסיות גדולות שנושאות אותיות ומספרים. הנגנים בתורם עונים לו בהרמת ידיים, ספירת אצבעות ומימיקה של שיסוף גרונות. על הבמה יש חמישה קונטרבסים וארבעה בסים חשמליים. הבסים מנגנים, גונחים, מהמהמים, משוחחים ביניהם, והנגנים עצמם משמיעים לפעמים קולות שונים כמו ציחקוקים, קולות הקאה, שירה ג’אזית ועוד. בעיניי זו הוכחה נוספת לזה שלבסיסטים יש ראש פתוח וחוש הומור יותר מלכל הנגנים האחרים. אני לא יכולה לתאר לעצמי תשעה גיטריסטים מבצעים את המשחק הזה של ג’ון זורן, עם כל האגואים שלהם. לפני חודשיים בערך, כשסיפרתי למוסה שהייתי בהופעה של קונטרבסיסטים למען השלום, הוא העיר ביובש שהוא מעולם לא ידע שהבסיסטים הם המכשול בדרך לשלום. נשבעתי לעצמי (שוב) שאני רק עוברת את חודש יולי העמוס בעבודה, ומוצאת לעצמי מורה לבס.

* * *

כבר בכניסה למדרחוב דורות ראשונים מישהו שופך לי על הרגל בירה. בכניסה לבולינט מישהי שופכת עליי קולה. הם מחייכים ומתנצלים, זה לא בכוונה. אני מחייכת חזרה. מזל שמישהו בדיוק מתיז עליי ועל סביבותיי מים מאקדח מים אימתני. אני נכנעת ומחליטה לשחות עם זה. אין שום טעם להילחם בקארמה שלי לאחר-הצהריים הזה. נגזר עליי להיות רטובה ודביקה. יום שישי, שתיים וחצי בצהריים, מסיבת רחוב בסמטה של בירמן ובולינט. למרות שזו סמטה, אני מעריכה את מי שהצליח למתוח בין גגות הבניינים משני הצדדים יריעת בד לבנה ענקית, שמסוככת ומצלה על הרחוב. בין הבניינים נמתחים גם חבלי כביסה ועליהם תלויות חולצות כתומות של בולינט. על המרפסות עומדים המון צעירים, כאמור עם אקדחי מים. העיר הזאת צריכה דחוף ים. אני קונה לחמניה עם נקניקיה בבירמן ועומדת מהצד לצפות בהופעה של אבי וקנין. מסביבי יש אינספור אנשים, שאת הגיל הממוצע שלהם קל לזהות לפי העובדה שחצי מהבנים לובשים חולצות סוף מסלול. הבנות בשמלות קיץ קצרות, גופיות ומכנסונים, וכולם בכפכפים. זה נראה כמו פגישת מחזור של כל התיכוניסטים בעיר, שיצאו לחופשת סופשבוע מהצבא. עומר קצת חסר לי. כולם שותים בירות וערק ואוכלים משולשי פיצות מפיצה אפל שבתחתית הרחוב, שלא הפסיקו לעבוד כמו משוגעים. אני ממתינה להופעה של הג’ירפות.

כשהם עולים סופסוף לבמה הרחוב כולו מלא לגמרי. גלעד כהנא הוא שילוב של פוליטיקאי דמגוגי במיוחד ונביא זעם. לפני כל שיר של הג’ירפות הוא נושא נאום חוצב להבות של רבע שעה, שנשמע כמו נאום ממסע בחירות. יותר מפעם אחת התחשק לי להגיד לו סתום כבר, נודניק. שתוק ותשיר. תן למוזיקה ולשירים שלך לדבר במקומך, להגיד מה שיש לך להגיד. אבל אין מה לעשות, כהנא הוא מצד אחד אבי אבות החרטטנים (יחד עם עוד כמה עיתונאים שמתחזקים גם להקות רוק. בלי שמות), אבל מצד שני, יש לו את הכריזמה שלו. כשהוא אומר שהוא אוהב להופיע בירושלים מפני שיש כאן את השילוב הזה של רעב, כעס ותשוקה, אני נאלצת להסכים איתו. אני חושבת שהוא צודק, שאלה באמת שלושה מהמאפיינים הבולטים ביותר של העיר. מישהי מהקהל זורקת עליו זוג תחתונים (בצבע תכלת), והוא חובש אותם בגאווה על הראש. עם כל הדברת שלו, ההופעה של הג’ירפות היתה טובה מאוד. לפני עמדו שלוש המלצריות הקטנטנות של בולינט, עם הרסטות והפירסינג והעור החשוף שלהן, ובין מזיגת בירה אחת לשניה הן לא הפסיקו לרקוד. לידן עמדה מישהי מבוגרת – בעצם, אני לא בטוחה שהיא היתה יותר מבוגרת ממני, רק שכל השיער שלה היה אפור – ורקדה לעצמה. כל הצעירים בני העשרים התבוננו בה בשילוב של תימהון ורחמים, ולא רציתי להגיד להם, אין לכם מושג כמה מהר גם אתם תגיעו לגיל שלה. ושלי. ומה אתם חושבים, שאנשים מבוגרים אמורים לצאת לגלות בערבות הקרח? אבל למה להיות משביתת שמחות.

היתה שם לפני הג’ירפות גם להקת חיקוי לגאנז-אנ-רוזס, עם כל המניירות האפשריות. זה היה לגמרי מצחיק, הגיטריסט עם הפאה וכובע של סלאש, הזמר הקטן עם הקול הצווחני והטיית הגוף לאחור (למרות שהוא היה דווקא כהה והזכיר לי יותר את כריס קורנל במראה הסרסור הצרפתי שלו). הם סיימו עם פרדייז סיטי. קח אותי לפרדייז סיטי, במקום שבו הדשא ירוק והנערות יפהפיות, קח אותי הביתה.

העיר הזאת היא לא גן עדן, אבל היא עדיין – שוב – תמיד, כנראה – הבית.

* * *

חזרתי הביתה לפנות ערב, הישר למקלחת. דיברתי בטלפון עם עומר, שבילה את סוף השבוע עם החברה שלו בהוד השרון, ועם ההורים שלי. שתיתי עוד מים. בשמונה בערב עשיתי מה שחלמתי עליו כל השבוע: נכנסתי למיטה. בתשע בערב כבר לא היה עם מי לדבר. קמתי הבוקר בתשע.

Posted by מאת נון בנושאים Filed under ירושלים Comments 6 תגובות »

01 Jul 2009

דיו

1.
למוכרים בחנות הספרים החביבה עליי ברחוב עזה יש חיבה גדולה לקומיקס וספרות גרפית, ולכן תמיד אפשר למצוא שם ספרים חדשים ומעניינים מהז’אנר. בשבוע שעבר נתקלתי שם בקובץ סיפורי הקומיקס של גבּריאל בל שנקרא Cecil and Jordan in New York, שיצא לאור בהוצאת Drawn and Quarterly המשובחת. זה אוסף של 11 סיפורים קצרים, חלקם צבעוניים, חלקם בשחור-לבן וחלקם מונוכרומטיים. לבל יש קו עדין ועין חדה לשלל הדקויות של שפת הגוף האנושית, ויש לה גם עין ואוזן חדות לכל שלל ההתנהגויות של בני עשרים-ומשהו בסביבתם האורבנית. גיל ההתבגרות לא נגמר כידוע בגיל 18. שנות העשרים הן שנים של מבוכה ובלבול וחיפוש עצמי, שעומדים בסתירה גמורה לציפיות של העולם החיצוני מבני הגיל הזה להתנהל כמבוגרים לכל דבר: לקבל החלטות מכריעות לגבי לימודים, קריירה, זוגיות ומשפחה, בעוד שכמעט אף אחד בשנים הללו לא יודע בכלל מיהו ומה הוא באמת רוצה. הסיפורים של בל ממוקמים בדיוק בנקודה הזאת ולכן יש בהם מין מלנכוליה עדינה וכבושה. אהבתי במיוחד את Robot DJ שבו סיפור ההתבגרות וההתפכחות שזור באהבה למוזיקה ולהקה, ואת סיפור הנושא, שבו בחורה צעירה עוקרת לניו-יורק הקרה בחורף עם החבר המרוחק והמתנכר שלה, והופכת את עצמה לכיסא גם כדי למצוא קצת חום (פיזי ונפשי, כמובן), וגם כדי לחוש רצויה ונחוצה. לגבּריאל בל אין שום בעיה לנוע מהריאליסטי לסוריאליסטי, וגם המוּזרוּת הכי גדולה נראית אצלה טבעית לגמרי. מסתבר גם שהסיפור הזה עובד לסרט בשם Interior Design בידי מישל גונדרי, במסגרת טרילוגיית טוקיו שעומדת לצאת בקרוב למסכים.

2.
“הייתי ילדה של ניצולי שואה” של ברניס אייזנשטיין חייב ללא ספק חוב גדול לארט ספיגלמן ו”מאוס” שלו, אבל בעצם כל יוצרי הקומיקס האלטרנטיבי/רומנים גרפיים חייבים לספיגלמן חוב גדול וכולם פוסעים בנתיב שהוא פילס לפני יותר מעשרים שנה. הספר של אייזנשטיין הוא ספר זיכרונות מאוייר מילדותה כבת לשני הורים ניצולי אושוויץ. יותר הארדקור-שואה מאושוויץ לא יכול להיות, ואייזנשטיין פיתחה, לדבריה, אובססיה והתמכרות לכל מה שכרוך בשואה. כמו כל ספר דור-שני ראוי לשמו יש כאן גם רגעים עדינים ומצחיקים, ובעיקר יש כאן ניסיון למצוא פשר במה שכמעט אי אפשר לתפוס, וניסיון להתפייס ולהשלים עם ההורים. אייזנשטיין מרגישה קירבה גדולה בעיקר אל אביה, ודמותו כפי שהיא עולה מן הסיפור היא צבעונית ולא צפויה. בעיניי אייזנשטיין המאיירת טובה יותר מאייזנשטיין הסופרת, ואין ספק שהאיורים שלה מוסיפים הרבה מאוד לסיפור הכללי.

3.
עומר ניצל את הרגילה שלו כדי להתקעקע בשלישית, וחזר עם קעקוע מילולי יפה מאוד בצד הפנימי של הזרוע השמאלית העליונה שלו. עין בלתי מזוינת תבחין רק בשני קעקועים שיש לו עכשיו – זה והקעקוע הגדול על השכם הימנית שלו. אבל אני יודעת שהקעקוע על השכם מסתיר מתחתיו, כמו שכבה גיאולוגית, את הקעקוע הראשון שעומר עשה בהיחבא בגיל 14, בשלב שבו היו לו גם שיער קוצני מחומצן, פירסינג בגבה, פירסינג בשקע הסנטר, מי-זוכר-כמה חורים לעגילים באוזן, וחיבה גדולה למוזיקה מזרחית (האמת שלזה אני קצת מתגעגעת). משנה לשנה מאז נשרו ממנו כל צבעי המלחמה והמתכות, ובקיץ האחרון שלפני הגיוס עומר כיסה את הקעקוע הבוסרי שלו בקעקוע אינדיאני יפהפה. ההיסטוריה של עומר חקוקה לו בעור. לי אין ולא יהיה אף פעם קעקוע – אני מחבבת את העור שלי חלק – אבל על אנשים אחרים אני אוהבת קעקועים. במיוחד אצל אלה שהקעקועים שלהם חורטים בעור את ההיסטוריה הפרטית שלהם.

4.
אני קוראת עכשיו את החלק השני של “פרספוליס” של מרג’אן סטראפי. והספר הבא שאני הולכת להזמין דרך אמאזון הוא זה.

Posted by מאת נון בנושאים Filed under פרוזה Comments 2 תגובות »

16 Jun 2009

הפי בלומסדיי

חיבבתי מאוד את “הנוכלים בלום” בגלל שזה סרט כל כך טקסטואלי. ולא שהוא לוקה בחסר בצד הויזואלי שלו: כל מי שאהב את הסרטים של ווס אנדרסון (“ראשמור”, “משפחת טננבאום”, “רכבת לדרג’ילינג”) יאהב גם את העיצוב, הסיגנוּן והצילום של “האחים בלום”. אני מניחה שגם העובדה שאדריאן ברודי משחק באחד התפקידים הראשיים ב”אחים בלום” תורמת להשוואה החזותית לווס אנדרסון. אבל בשבילי עיקר העונג בסרט הזה היה הרפרנסים הספרותיים. החל מהאיזכורים האגביים של טולסטוי (או שמא זה היה דוסטוייבסקי? כבר שכחתי) ומלוויל, וכלה, כמובן, בהתייחסות ל”יוליסס” של ג’יימס ג’ויס. אחרי הכל, כשלשלושת הגיבורים הראשיים של הסרט קוראים סטיבן (דדאלוס), (ליאופולד) בלום, ופנלופי (מולי בלום) – די ברור לאיזה ספר הסרט הזה עושה מחווה. וכמובן, “יוליסס” עצמו בנוי על ה”אודיסיאה” של הומרוס. כך שיש כאן מגדל שבנוי מ”הנוכלים בלום” בקצה שלו, מתחתיו ניצב “יוליסס”, ומתחתיו ניצבת האודיסיאה. כך שגם אם זה לא סרט ענק בעצמו, הוא בהחלט ניצב על כתפי ענקים. וכך, גם האחים בלום עוברים בסרט הזה אודיסיאה; כך, גם הארכי-נבל שלהם הוא שתום-עין, מה שמזכיר את מלחמתו של אודיסיאוס בקיקלופ; והסצינה המצחיקה שבה פנלופי חרמנית לגמרי, מאזכרת את המונולוג המופתי של מולי בלום שחותם את “יוליסס” של ג’ויס.

אבל כשאני אומרת שהסרט הוא טקסטואלי אני לא מתכוונת רק לזה. אני מתכוונת לזה שהוא עוסק בעיקר ביחס שבין החיים לסיפור. לאופן שבו מה שאנחנו קוראים לו החיים (של כל אחד מאיתנו) הוא בעצם סיפור החיים כפי שאנחנו מספרים אותו לעצמנו. מהבחינה הזאת כל אחד מאיתנו הוא סופר (או במאי, למי שמעדיף קולנוע. וגם המפיק, התסריטאי, הצלם, העורך, המעצב, המלביש, והכי חשוב – עורך הפסקול). מה שנקרא החיים הוא לא יותר מבליל כאוטי וחסר פשר של אירועים. זה סיפור החיים שאנחנו מספרים לעצמנו שיוצק בהם סדר ונותן להם תוכן ומשמעות. וכמובן: אנחנו רשאים לשנות את הסיפור, לפרק ולחבר בכל פעם מחדש חלקים שונים שלו, ולמעשה, זה מה שאנחנו עושים לאורך כל החיים שלנו. כי אנחנו – בתור המין האנושי – זן של מספרי סיפורים. בטח ובטח שלא צריך להכביר על זה מילים בפני כל מי שקרא וכתב אי פעם בלוג. כמו שאומר לקראת סוף הסרט בלום, אנחנו מנסים לחיות את הסיפור היפה ביותר שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו. זו כמובן הגדרה מעגלית, אבל זה בדיוק העניין: החיים שלנו, וסיפור החיים שלנו, מזינים זה את זה כל הזמן. עד כותרות הסיום.

Posted by מאת נון בנושאים Filed under כתיבה, קולנוע Comments אין תגובות »

13 Jun 2009

דיווחים מחזית המאבק

1.
האירוניה הגדולה היא, כמובן, שבגלל שאין שום חניון מזויין שפתוח בשבת באיזור כיכר ספרא (והאמת היא גם שאלמלא היו שלושים מעלות בצל בשעה ארבע אחר-הצהריים הייתי הולכת לשם ברגל), אני מחנה את האוטו בחניון המעלות ומשם חוצה ברגל דרך רבי עקיבא והלל, חולפת על פני היושבים בפוקצ’ה בר, ארומה, איוו, צ’יליז ופוקצ’יטה, ומצטערת מצד אחד על כל כמויות האנשים האלה שבקלות היו יכולים להגיע להפגנה, ומצד שני חושבת שזה בסדר גמור. תמיד טוב שיש גם יושבי בתי קפה. וחוץ מזה, תמיד הקומץ הוא שעושה את העבודה השחורה בשביל כל השאר. כי אם כל אחד יגיד שאחר יעשה, שומדבר לא ייעשה (את זה למדתי מחברתי הקיבוצניקית-לשעבר עמליה).

בשעה ארבע-ורבע יש יותר מג”בניקים ממפגינים בכיכר, אבל כל הזמן זורמים עוד ועוד אנשים למקום. בשעת השיא היו שם, להערכתי, בסביבות 600 איש. היו נאומים ושירים ושלטים וחיתולים ועפיפונים וכדורי-עף צבעוניים. היו הרבה צעירים אבל גם מבוגרים וגם אנשים עם ילדים. רוב המפגינים עונים במדוייק על ההגדרה חילוני-ליברלי-אשכנזי, וזה קצת מצער אותי תמיד שהשמאל הליברלי בארץ לא הצליח עד היום לפרוץ את חומות הגטו של משתמשי-קרם-הגנה-מקדם-700. מצד שני, היו בהפגנה כמה חובשי כיפה סרוגה. לא הרבה, אבל היו. בחזית ההפגנה ניצבו – בצדק וכראוי – הפעילים של מטה המאבק בקרית יובל. היו גם כמה פאנקיסטים ותיכוניסטים עם סקייטבורדים, והמון בחורות יפהפיות עם פרחים בשיער ומכנסיים קצרים וגופיות דקות. היו כרגיל גם כמה כלבים, וממש בשולי ההפגנה, ליד הבניין של אגף החניה, נער חרדי צעיר – עם מגבעת שחורה וחליפה שחורה וחולצה צחורה – דאג להשקות בחום שני גורי חתולים מקערת מים. בתור הפגנה ראשונה היא היתה בסדר גמור, אבל המבחן הגדול יהיה בשבת הקריטית של פתיחת החניון.

2.
אני עוקבת אחרי מטה המאבק של עובדי הסינמטק, מפני שלמרות שפסטיבל הסרטים שנערך כל שנה בחודש יולי חביב עליי מאוד, אין לי שום כוונה להגיע לסינמטק אם הפסטיבל יתקיים מתוקף צווי ריתוק וצווי מניעה ותחת איום ממשי של פיטורי העובדים מיד בתום הפסטיבל. מאז הפסטיבל הראשון שנערך במאי-יוני 1984 לא היתה אף שנה שלא ביליתי בפסטיבל, למעט שנה אחת: 1995. זה הקיץ שבו טיילתי בארצות הברית, ובחודש יולי 1995 הייתי בעיצומו של מסע החוף המערבי הגדול. כך שאם צריך, זה בסדר גמור מבחינתי לא להיות שוב חלק מפסטיבל הסרטים ביולי 2009. יש לי עדיין בבית את התוכנייה של פסטיבל הסרטים הראשון, שהיא ספרון צנום שמונה לא יותר מ-98 עמודים וכ-80 סרטים (ומחיר כרטיס היה אז 500 שקלים. ישנים). יש לי גם את כל שאר התוכניות של כל שאר הפסטיבלים עד בערך שנת 2000 או 2001, שאז פרשה על הפסטיבל חסות מסחרית אחת מחברות הסלולר, ומאז הוא נהיה די מפלצתי. כבר לא היה מדובר יותר בחוברות צנועות אלא בספרים עבי כרס ממש – כלומר, הפסטיבל הלך ותפח וגם נהיה קצת דוחה להגיע אליו עם כל השלטים והפנסים של נותנת החסות הצלוליטית. בקיצור, צודקים בעיניי העובדים שטוענים שאפשר היה לפתור ולו גם חלק מהמצוקה התקציבית של הסינמטק על-ידי הפקה של פסטיבל צנוע וצנום יותר בהיקפו הפעם. כמו בשנותיו הראשונות. אבל הנהלת הסינמטק מבקשת לדבוק בפסטיבל מלא וראוותני כבכל השנים האחרונות, ואז, בתום הפסטיבל, לפטר עובדים. הכי קל תמיד זה לפטר עובדים. כוח-אדם הוא המשאב הכי זול וקל לזריקה שיש לכל אירגון. מי כמוני יודעת. אז המחאה הפרטית שלי תהיה כנראה לא להגיע השנה לפסטיבל הסרטים.

3.
וביום חמישי בעוד פחות משבועיים, ב-25 ביוני, מצעד הגאווה. בדרך חזרה מההפגנה בכיכר ספרא אני יורדת ברחוב הסורג, ורק אז אני רואה פתאום את הדגל הלהט”בי הצבעוני מתנופף מחלון משרדי הבית הפתוח. אבל מה שמושך את תשומת לבי זו העובדה שהוא מתנוסס בגאון מעל השלט הגדול של חנות Harmony.

Posted by מאת נון בנושאים Filed under סדר יום Comments 5 תגובות »

26 May 2009

נרקיס

חזרתי לבית האמנים כדי לראות תמונה אחת בלבד שריתקה אותי בפעם הראשונה שראיתי אותה לפני שבועיים: את “עירום מול המראה” של יצחק ליבנה, במסגרת התערוכה “עירומות”, שבה אישה עירומה גוהרת בפישוק מעל מראה שמונחת על הרצפה. אני חושבת שמה שמרתק אותי בציור הזה הוא לא רק העניין שאישה לא יכולה לראות את העירום המלא שלה עצמה – הערווה שלה – בלי ראי; אלא שיש כאן גם משהו מדויק מאוד על טיבה הרפלקסיבי של התשוקה הנשית. לפחות כמו שאני מכירה אותה, מעצמי. ולפחות כמו שנתקלתי לא מזמן באיזה מאמר על התשוקה הנשית, שאומר, בקיצור, שהתשוקה הנשית מכוונת לעצמה (ואני לא זוכרת איפה זה היה, ואין לי שום קישור, אבל כשקראתי את זה הרגשתי שסופסוף מישהי – החוקרת – הבינה את הגרעין המהותי ביותר של התשוקה הנשית).

יש משהו מאוד נרקיסיסטי בסקס שלי. אני חושבת על זה בהקשר שלי עם אורי, מפני שהיחסים שלנו כל כך קרובים ואינטימיים כבר כמה שנים, כלומר, איתו אני מרגישה הכי בנוח והכי בטוח והכי משוחררת להזדיין כמו שאני רוצה ואיך שאני אוהבת. והדבר הבולט הראשון, והעיקרי, זה שאני מתה על זה שהוא מת על הגוף שלי. מדליק אותי לראות את הגוף שלי דרך העיניים שלו. מרגש אותי להרגיש נחשקת, מסעיר אותי ומגרה אותי ומחרמן אותי לשמוע – לראות – לדעת – שהוא מת על השדיים שלי, על הכוס שלי, על התחת שלי. לראות את המבט שלו מרוכז בפנים שלי. לשמוע אותו נוקב בשמי, אומר אני אוהב אותך, וגם, את הזיון הכי טוב שהיה לי בחיים, בתזונה. כשאני שוכבת איתו אני לגמרי מרוכזת בי ובעצמי. התשוקה שלי היא לא אליו אלא להערצה שלו אליי. הוא רק המראה שלי. זה אוטו-אירוטי. זה כמו לאונן, באמצעותו. זה כאילו שנינו נמצאים שם כדי לענג אותי. התשוקה שלו מכוונת אליי, והתשוקה שלי מכוונת אליי. התשוקה של שנינו מכוונת אליי.

אם זה נשמע למישהו נצלני, אגואיסטי, אינסטרומנטלי, מחפצן – נרקיסיסטי, בקיצור – כל מה שאני יכולה להגיד, בצער, זה שהוא לא מכיר כנראה את “אתה בוודאי זוכר” של דליה רביקוביץ’:
“נרקיס אהב כל כך את עצמו / טיפש מי שלא מבין שהוא אהב גם את הנחל”

(והנה עוד משהו שאני יודעת על עצמי: תמונות עירום של גברים – במגזינים או סרטוני פורנו – לא עושות לי כלום. אבל תמונות נשים – כן, ועוד איך. וזה לא בגלל שאני לסבית מודחקת או דו-מינית. אני הכי הטרוסקסואלית שאפשר, לצערי או לשמחתי. תמונות פורנו של נשים מעוררות אותי מפני שבהרבה מובנים זה כמו לראות את עצמך. את עצמך ואיך את נראית כשעושים לך מה שעושים לך. ובגלל – שוב – ההשתקפות הזאת, והתשוקה העצמית הזאת, אני חושבת שלנשים קל הרבה יותר מאשר לגברים לנוע על כל הטווח שבין הטרוסקסואליות לדו-מיניות ללסביות)

Posted by מאת נון בנושאים Filed under גוף Comments 13 תגובות »

24 May 2009

דו”ח קריאה

לא מצליחה לסיים: את “מהו המה” של דייב אגרס. נתקעתי בעמוד 132, מה שאומר שהבעיה היא אצלי ולא אצל אגרס. אני כנראה לא פנויה רגשית כרגע להתמודד עם זוועות מלחמת האזרחים בסודן. זה קצת מצער אותי, מפני שאגרס עדיין כותב נהדר. אהבתי גם את “יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה” וגם את “עוד תדעו את מהירותנו”. הראשון היה מצחיק מאוד, ומטלטל מאוד, בגלל הפער הבלתי נתפס בין הנושא שלו – ועוד העובדה שהוא אוטוביוגרפי – ובין העובדה שהוא היה פשוט מצחיק. דווקא “עוד תדעו” הוא הקודר והמדכא יותר מבין השניים. גם בו יש התמודדות עם מוות, של חבר קרוב במקרה הזה, אבל הוא כתוב קלסטרופובי והרמטי, קודר ומייאש, סמיך ודחוס וטובעני – בדיוק, כנראה, כפי שדיכאון מרגיש. הקטע של אנשי הציפורים בסוף הוא שובר לב. כמה סבל, כאב ועצב נושא כל אדם על כתפיו במהלך חייו. אני מקווה לחזור ל”מהו המה” מתישהו. בקרוב.

יפה מאוד: משק 54 של גלית וגלעד סליקטר. אח ואחות, הוא מאייר והיא כותבת, שלושה סיפורים קצרים שבשלושתם כרוך הגילוי המסעיר של המין בגיל ההתבגרות עם צילו המאיים של המוות. ארוס ותנטוס. “מציל מחליף” הוא הסיפור הטוב ביותר מבין השלושה.

טוב מאוד: “מוזיאון הכניעה ללא תנאי” של דוברבקה אוגרשיץ’ הקרואטית. דווקא לתחושות התלישות, הפליטות, העקירה והעמידה על קרקע בלתי יציבה אני יכולה להתחבר בקלות רבה עכשיו. מה גם שהספר כתוב לירי, מהורהר ומאופק מאוד, ושזורים בו הדים רחוקים מ”מלאכים בשמי ברלין” של ונדרס. הוא בנוי מפרגמנטים וקטעי טקסטים, שמדגימים יפה את תחושות התלישוּת והעקירוּת. מטבע הדברים יש בו לא מעט עיסוק בשאלות של צילום וזיכרון – כפי שאומר דובר אחד בספר, יש שני סוגים של פליטים או גולים: אלה שנשארו להם צילומים, ואלה שלא. הזכיר לי גם את “מהגרים” של זבאלד

חביב, אבל לא יותר: “אלגנטיות של קיפוד” של מוריאל ברברי. הסאטירה החברתית טובה, וכך גם הפרודיה על הפילוסופיה האקדמית הטכנית והיבשה (הפנומנולוגיה של הוסרל!), אבל סיפור העלילה הוא קצת יותר מדי מתוק ופנטסטי (מלשון פנטזיה). זה כולל גם את פלומה בת ה-13, שהזכירה לי את איניד מ”העולם שבפנים”, בשל היותה חכמה-יותר-מדי-לגילה-ולטובתה-שלה. אבל איניד היתה מקסימה הרבה יותר.

קוראת עכשיו: את “פעם בחיים” של מירי רוזובסקי. אהבתי את קובץ סיפורי הביכורים שלה “כל הדרך הביתה”, ואת הרומן הקודם שלה, “אותה האהבה, כמעט”. דווקא בגלל זה התחלתי את החדש שלה בחשש. אני פוחדת להתאכזב. כרגע, לקראת אמצע הספר, אני יכולה רק להגיד שהוא מאוד גרוסמני. אני חושבת שיש כאן מחווה מאוד מודעת לספרים ולכתיבה של גרוסמן.

מציץ כבר מעבר לו: “מובי דיק” של הרמן מלוויל, בתרגום מוער חדש של גרשון גירון. זה בהנחה שאחרי קרוב ל-500 העמודים של “פעם בחיים” יהיה לי עוד כוח לצלול לרומן האמריקאי הגדול בן 700 העמודים. מזל שאני קוראת למרחקים ארוכים.

אני יודעת שעוד רגע שבוע הספר: רק לפי כמויות הספרים החדשים שרואים אור בשבועות האחרונים. זה מה שסימנתי לעצמי: “טבעות שבתאי” של זבאלד (כי אהבתי מאוד את “מהגרים”); “כך הפכתי לנזירה” של ססר איירה (ולו רק בגלל השם והעטיפה); “מגי קסידי” של קרואק (כי זה קרואק); “חנות הטבק” של פסואה (כי זה פסואה); “עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש” של נרודה (כי זה נרודה. ובתרגום של טל ניצן); “המפץ הקטן” של בני ברבש (כי “מיי פירסט סוני” שבר לי את הלב לפני הרבה שנים. אבל חייבים להגיד פעם אחת ולתמיד שהעטיפות של הספריה החדשה הן בין הדברים המכוערים ביותר שקיימים בעולם); “ספר הפרידות” של שושי בריינר (כי אהבתי את קובץ הסיפורים הקודם שלה); “פרספוליס 2″ של מרג’אן סטראפי (קראתי כמעט את כל הספרים שלה – נובלות גרפיות – באנגלית, ואף ראיתי את הסרט – באנימציה – בסינמטק, אבל זה ממש לא ימנע ממני לקנות את זה). אני מקצצת בכל מיני הוצאות וסעיפים תקציביים, אבל בשום פנים ואופן אני לא מסוגלת להפסיק לקנות ספרים.

Posted by מאת נון בנושאים Filed under פרוזה Comments 7 תגובות »


FireStats icon Powered by FireStats