שוב הוא כאן

למרות שהלילות עוד קרים, ולמרות שאין מצב עדיין שאני יוצאת בבקרים בלי חולצה ארוכה מעל לזו הקצרה, אני יודעת שהקיץ כבר כאן רק לפי זה ששוב אני לא מספיקה אפילו רבע מכל מה שאני רוצה לראות ולשמוע. לא הלכתי לארחירטטורה ולא הגעתי לפסטיבל No Coast השלישי ופיספסתי מסיבת רחוב ביום שישי לפני שבועיים וזה קצת מבאס אותי, אבל אני מזכירה לעצמי שאני רק בנאדם אחד ושיש רק עשרים וארבע שעות ביממה ושיהיו עוד הרבה דברים ואירועים.

תזכורת לעצמי, בגילי המתקדם: אם מזמינים אותך למסיבת יום הולדת בשעה 15:00, אל תבואי בארבע-וקצת ותגלי שאת בערך האורחת הראשונה. במקום זה תגיעי רק בחמש-שש. זה פחות או יותר מה שאני מרגישה כשאני מגיעה למסיבת יום ההולדת של אוגנדה ומגלה שהמארחים רק התחילו להתארגן. פדיחה. בפינה אחת הטבח השבדי (הידוע גם בכינויו “לייבל אוכל האינדי הראשון” או “המטבח של חלפיניו”) מרוקן שקית אורז לתוך סיר מים ובוחש בכף עץ את תכולתו של סיר שני. הוא הופך קופסאות, עורך מגשים, מדביק תפריט ותולה על חגורתו מגבת מטבח משובצת. בפינה אחרת מישהו פותח שולחן מתקפל ופורש עליו דיסקים ותקליטים. הברמן מפרק ארגזי בירות ומסדר קופה מאולתרת. אני מרסנת דחף פולני לשאול אם מישהו צריך עזרה. לאחר-צהריים וערב אחד אוגנדה עקרה ממקום מושבה הקבוע לאיזה האנגר/סטודיו/חלל תעשייתי באיזור התעשייה תלפיות, בלב המאפליה של בניין ג’יפה מזעזע, שהכניסה אליו היא דרך אולם חתונות. נקודת האפס של התרבות האלטרנטיבית בעיר מציינת חמש שנים. אז זה קצת כמו יום שדה. אני מתיישבת על אחד הספסלים/ספות מאולתרות בצד, ולאט לאט מגיעים אנשים שאני מכירה ושמחה לדבר איתם. בני, שלא ראיתי פחות או יותר מאז שיצאתי משערי מוסררה ב-2002. יותם, שלא ראיתי מאז הלילה החורפי הקפוא ההוא שבו הסתובבנו בעיר בעקבות אירועי די-פרוסט. הרבה פרצופים שאני מכירה בעיקר מעבודות הלילה שלהם: המתופף של אשכרה מתים, הבסיסט והסולן של אמזונה קוס, הגיטריסטית והבסיסטית של דירטי הנדס, מישהי שעיצבנה אותי באיזו הופעה ועכשיו אני מגלה שהיא דווקא נחמדה. אוגנדה מחברת אנשים זרים לכלל קהילה. אני מסתכלת שוב על החותמת שהוטבעה על פרק כף ידי בכניסה: הלוגו של אוגנדה עם השורשים שמצמיחים אנטנה. או להיפך: האנטנה שהיכתה שורשים.

זואי פולנסקי, חמושה בגיטרה בס, סוללת פדלים ושם הבמה בלה טאר, מופיעה ראשונה. אני עדיין אוהבת את מה שהיא עושה – שו-גייז חלומי שמהפנט את כל הנוכחים בחדר ההופעות. שמש אחר-צהריים חודרת מבעד לשמשות הקבועות כמעט בגובה התקרה, יחד עם רוח קרירה שפורעת את השערות. כמה יופי. הנוף שנשקף מבעד לשמשות הוא של מלחה והולילנד. הנוף הזה, והשעה הזאת, הם רקע הולם מאוד לאד טרנר והדנילוף סנטר שעולים מיד אחרי זואי. אני לא יודעת מה קרה בין האינדי-פאדה של יום העצמאות להופעה הזאת בערב שבועות, ואם זה משהו שקשור לאד טרנר או אליי. אני מהמרת על האופציה השנייה, אבל כך או כך, כל מה שאני יודעת הוא שהפעם הם לגמרי עושים לי את זה. אני מגלה שהבסיסט שלהם, שנושא בעצם את כל הנטל המוזיקלי של הלהקה על גבו – המתופף, כידוע, אחראי לקצב, והסולן שלהם לא שר אלא מדקלם ונואם – עושה עבודה נפלאה. אני רואה גם פתאום שרצועת איזולירבנד שחורה מכסה בכוונה (כנראה) את שם יצרן הגיטרה שלו. אני תוהה אם זה בגלל שהטקסטים של אד טרנר הם כל כך אנטי-תאגידיים ונגד תרבות הצריכה, ואז פתאום מכה בי הדימיון שלהם ל-Fugazi: המוזיקה הזוויתית והמשוננת, הרזה אבל מלודית, הבס הכוחני, ואיך לא שמתי לב שהסולן שלהם דומה מכל כך הרבה בחינות לאיאן מקיי. אני לוקחת בחזרה את כל הדברים הרעים שאמרתי אחרי האינדי-פאדה, לפחות בנוגע אליהם (וגם קצת בנוגע לאמזונה קוס, כי צריך להגיד שיש להם המון פוטנציאל, אבל הם צריכים עוד לעבוד על זה).

אני עוזבת אחרי שתי ההופעות האלה למרות שכל האירוע בעצם רק מתחיל, כי אם יש משהו שלמדתי אחרי האינדי-פאדה הוא ששתי הופעות זה פחות או יותר מה שאני מסוגלת לספוג בערב אחד. מעבר לזה זה כבר הרבה מעבר ליכולותיי. ככה אני צריכה את המוזיקה והחוויות שלי – במנות קטנות ומדודות. עד העונג הבא.

וחוץ מזה זה לא היה היום הולדת היחידי בסביבה. ביום שישי שעבר גם התקליט חגג יום הולדת שלוש, ובצהריים שמשיים וחמים היה שם יריד תקליטים יד שנייה. השמש זורחת ואני לובשת שמלה פורחת ומשקפי שמש אדומים ובעיקר אני שמחה לראות שוב, אחרי כל השנים הללו, את עופר מבאלאנס. אני קונה תקליט ישן עם הפסקול של “הבוגר”, אות לחיבתי הגדולה לגברת רובינסון, הדי ג’יי מנגן קנטלוּפּ ובידי-בידי-בופ, פאנקי פאנקי ג’אזי גרוּבי, יש גם (כמובן) כמה דוכני בגדים יד שנייה ודוכן אחד של קאפּקייקס שמתחילים קצת להינמס בשמש. כן, שוב הוא כאן, הקיץ, ושוב הכל משנה צורה.

6 thoughts on “שוב הוא כאן”

  1. ברור. הכל מתנקז בסוף לגיל 16-17. מה גם שהבלוג הזה הוא באמת יותר יומן אישי (אם כי אני חושבת שאז, מתוקף הגיל, לא היתה כמעט בכתיבה מודעות עצמית, בטח לא בהתחלה. עכשיו אני כל כך מודעת-עד-כאב, שלפעמים אני מייחלת ללובוטומיה).

  2. איזה יופי המשפט האחרון, ממש תפס אותי.
    יאללה הקיץ מגיע!
    ובתור בונוס יש גם מונדיאל.

  3. אאוריקה! מחפשת כבר זמן רב לקרוא פוסטים שלך היות ותארתי לעצמי שעם אהבת הכתיבה שלך תחזרי לכתב והנה מצאתי. ממש נהנית לקרוא מה שאת כותבת וזו פעם ראשונה שאני מגיבה היות וגיליתי את הבלוג הקודם שלך ברגע האחרון, בדיוק כשהחלטת לסגור אותו. אז תודה על שאת משתפת ומרגשת.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *