לבד שוב או

נראה לי ששלישי בלילה היה אחד הלילות הקרים ביותר שהיו כאן החורף הזה, שהוא קר מאוד גם ככה, ועוד אחרי סערת הגשמים הגדולה. כך שלפחות מהבחינה הזאת זה היה מזג אוויר הולם מאוד לפסטיבל די-פרוסט. מצד שני, רחובות מרכז העיר היו שוממים כמעט לגמרי, וזה לא ממש עושה חשק ואווירה של כיף ופסטיבל. איפשהו במהלך הערב גם נפל לי האסימון שחיי לילה הם עבודה קשה מדי – בעיקר למי שעובד ביום. בעוד אני תוהה ביני לבין עצמי אם זו בעיה פרטית שלי ואם אני צריכה להסיק מזה מסקנות אישיות, יותם אומר שגם הוא שונא חיי לילה. שהוא מסתובב בכל האירועים הליליים האלה רק בגלל שמה שמעניין אותו זה אירועי התרבות, ובעיקר מוזיקה, וחבל שאלה מתרחשים דווקא בלילה. כך שכנראה שזו לא רק הבעיה הפרטית שלי.

אז השוטטות עצמה בין מקומות ההתרחשות השונים, ברחובות הקרים והנטושים, לא היתה כיף בכלל. אלמלא חברתו הנעימה של יותם הייתי עוצרת מונית וחוזרת הביתה הרבה יותר מוקדם. אבל אנחנו מדברים ומדברים ומדברים תוך כדי זה שאנחנו מזגזגים ותופרים ופורמים ותופרים מחדש את סמטאות מרכז העיר: הבאסס, הסירה, הקצה, חזרה לבאסס, קונסטנטין, חזרה לסירה. יותם הוא צעיר ומתוק ודומה לאמיל הירש. אנחנו מדברים על קולנוע ומוזיקה ואיזורים אוטונומים ארעיים של חכים ביי. זה החלק הכייפי ביותר של הערב.

אהבתי את “האף” – הפנזין – אבל הפרוייקט הסודי בבאסס היה מאכזב באוזניי – מוזיקה קצת לאונג’ית אמצע-הדרך מדי, אז אנחנו עוזבים אחרי השיר השני או השלישי. בסירה כרגיל מלא ודחוס. מארקי פאנק מתקלט סט פסאודו-סיקסטיז וכולם מסביב משתגעים אחרי זה ורוקדים בחלל הקטן וכמעט מכבים עליי את הסיגריות שלהם מרוב שצפוף. האנשים האלה נראים לי מאוד מוזרים. רייסקינדר עולה אחר-כך, זכרתי שהוא טוב מאוד אבל שכחתי כמה. הקטע עם רייסקינדר הוא שאני לא בטוחה עד כמה הסארקזם החומצי שלו לא מופנה גם כלפי הקהל שלו. בעצם עכשיו כשאני כותבת את זה אני די בטוחה שכן. אני חושבת שהוא בהחלט מתכוון להגיד שהבדיחה היא תמיד (גם) על חשבוננו. לא פלא שהוא מסיים את הסט על רקע “ליתיום” של נירוונה. גם אצל קוביין זה היה מאוד ברור שמצד אחד הוא זקוק לקהל שלו כמו כל יוצר, ומצד שני הוא בז לו ושונא אותו דווקא בגלל ההזדקקות הזאת. כידוע זו לולאה שכמעט אי אפשר להתיר. צריך ללמוד לחיות עם זה. או שלא, כמו במקרה של קורט. אז יש את המתח והאמביוולנטיות הזאת גם אצל רייסקינדר, וזה משהו שאני מאוד מעריכה ומחבבת.

אבל מה שהכי אהבתי באותו ערב בסירה היה תערוכת הציורים של צליל צמת תחת הכותרת “פאלינדרום”. הציורים הגדולים שלה הזכירו לי את מארק ריידן – מין ציורים שבמבט ראשון נראים כמו איורים מספר ילדים ישן ותמים, אבל אז פתאום רואים שנוספו להם כל מיני עיוותים, מה שהופך אותם למטרידים, עוכרים ולא נעימים. אני תוהה אם בהקשר הזה השם “פאלינדרום” מתייחס לסרט של טוד סולנדז, שכל הסרטים שלו טעונים בדיוק באותן תחושות. כך או כך, אלה עבודות טובות מאוד. גם העבודות שתלויות בקונסטנטין ממשיכות קצת את הקו הזה, ובכלל באופן מפתיע נהניתי בקונסטנטין, אולי דווקא בגלל שזה מקום שאני כל כך לא פוקדת בימים רגילים. החלל הגדול המגה-ברי והעיצוב הקיטשי שלו, האווירה הפסאודו-דקדנטית, המוזיקה האלקטרונית ברקע, אקווריום הדגים. אני יכולה לבהות שם שעות.

בחצות וחצי אני מנשקת את יותם על הלחי ועוצרת מונית. כמו סינדרלה על דדליין אני מקפידה לחזור הביתה בשעה שלא תגרום לי להתחרט למחרת על זה שאני חיה. לערב שלמחרת אני אפילו לא טורחת כבר ללכת. אני גוזרת את הצמיד האדום שעל פרק כף היד שלי ומצמידה אותו עם מגנט למקרר, למזכרת. יכול להיות שכל הפסטיבל הזה הוא באמת לסטודנטים ולא לאנשים רגילים ועובדים שצריכים לקום מוקדם בבוקר. חבל גם שאם יש יומיים של פסטיבל עושים אותו בשלישי-רביעי ולא ברביעי-חמישי – שלפחות אחרי הערב השני אפשר יהיה ללכת לישון בלי לקום מוקדם בבוקר לעבודה. ביום רביעי בערב אין לי שום חשק לצאת שוב אל הקור וללכת לישון מאוחר. במקום זה אני נכנסת עם ספר מוקדם למיטה החמה ושומרת על טמפרטורת הגוף שלי חמה ונעימה כל הזמן. אני יודעת שאת כל ההרכבים שלא ראיתי ייצא לי בטח לתפוס פה ושם בשבועות הקרובים, וגם אם לא זה לא נורא. כשזה הופך לעבודה קשה זה פשוט לא כיף. לפני שאני נרדמת אני חושבת גם על מה שארתור לי אמר, על זה שאנשים הם הכיף הגדול ביותר אבל בכל לילה הוא הולך לישון שוב לבד.

בשישי בצהריים נרשמת הפשרה נוספת כשאני הולכת למכירת תקליטים בתקליט. אני לובשת שמלה שחורה קצרה, גרביונים שחורים ואת המגפיים השחורים מגומי עם ציורי הגולגלות והשושנים. המגפיים האלה הן בשביל המטאליסטית והאליס בשלשלאות שבתוכי, והן הדבר המגוחך והנפלא ביותר שקניתי בשבועות האחרונים. בתקליט אני מבלה הרבה זמן בנבירה בערימות התקליטים ויוצאת משם בסוף עם אלבום הופעות כפול של איאן האנטר מ-1979 (עם מיק רונסון), אלבום הופעה כפול של דפש מוד (עם חוברת צילומים נפלאים בשחור-לבן של אנטון קורבין, שרק בגללה אני קונה את זה. צילומי הופעות ואחורי-קלעים וצילומי דרך ובגלל שקורבין הוא צלם נהדר ובגלל שזה תקליט ולא דיסק אפשר ממש לראות את הצילומים), אלבום של אבנר שטראוס, שהיה זמר ומשורר ירושלמי בשנות ה-80, שנקרא “בירושלים השמיים נמוכים יותר”, “גלמין” של שפיות זמנית בגלל שאני אוהבת את ההדפס/תחריט שעל העטיפה וגם את מילות השיר, ואיזה אוסף ניו-ווייב. אני רואה את מארקי Fאנק קונה ערימה של תקליטים. מארקי הוא באמת התקליטן הכי עסוק בעיר, ואני לפחות מילאתי את מכסת הFאנק שלי איתו לשנה הקרובה לפחות. אני משווה תקליטים עם יותם שמצא תקליט של 3ח ועם דודו ה’ ועם אבי ש’ ועם עוד אנשים שנמצאים שם ונחמד לדבר איתם. אחר-כך אני הולכת לשתות קפה באוגנדה ופוגשת שוב את אמיר ב’. אנחנו מדברים על מוזיקה וצילום והלימודים במוסררה וזה כיף גדול לדבר איתו. אנשים הם באמת הכיף הגדול ביותר שיש. גם אם, ובעיקר בגלל, שרוב הזמן אני מרגישה כמו איניד מ-Ghost World, ושאני חיה בתוך עולם רפאים בתוך הראש שלי.

1 thought on “לבד שוב או”

  1. הי,
    הגעתי לאתר שלך דרך האתר של פסטיבל דיפרוסט שבניתי. יש לי בסטטיסטיקות רשימה של מאיזה אתרים נכנסו אלי. אז קצת רפרפתי ונפלתי על הבלוג שלך.

    דבר ראשון רציתי להחמיא לך על הכתיבה שלך. את ממש מצליחה להעביר את הנשמה שלך ואת התחושה של החלל בחזה שנוצר אצלך בעקבות הייאוש של החיים בעולם המודרני – וואו! מעולה ממש.

    אבל הסיבה שאני כותב לך היא טיפה יותר פרוזאית. יש לי לקוחה אחת שנורא רוצה תבנית וורדפרס פשוטה כמו שלך. ניסיתי למצוא אותה בבלוג של רן יניב הרטנשטיין אבל כנראה נמאס לו שמנדנדים לו על וורדפרס והוא חסם את כל התבניות שלו.

    האם תוכלי לשלוח לי את שם התבנית למייל (או באסאמאס 052-6460021) ומאיפה הורדת אותה?

    אני יודע שאנחנו לא מכירים וזה… אבל לעזור לאנשים זרים זה ממש טוב לקארמה…

    בתודה מראש
    גילי

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *