אסיף

ביום שלישי באחת-עשרה וחצי בלילה חצי ממדרחוב ש”ץ הוא רחבת ריקודים. יש כאן להקה מעולה שמנגנת מוזיקה חיה וכולם רוקדים. מישהו לידי רוטן שאין שום שלט עם שם הלהקה, ואני לא רוצה להגיד לו שלרוב ההרכבים והלהקות בעיר הזאת אין שם. כולם כאן מנגנים עם כולם, ואני די מוכנה להישבע שאת הלהקה הזאת שמנגנת כאן עכשיו ראיתי לפחות בשתי מסיבות רחוב בנחלאות, כולל מסיבת פורים האגדתית. אני חושבת שהיא כבר להקת השמחות הרשמית של העיר, ובכל זאת אין לה שם. אני רק יודעת שנגן הקלידים שלה, ישי צרפתי, והבסיסט האימתני שלה, אילן קינן, מנגנים לפעמים גם בטרה רוסה. את טרה רוסה ראיתי במסיבת רחוב בעמק רפאים, ולפעמים הם מופיעים במעבדה ובצוללת. העיר הזאת מתפקעת ממוזיקה וצלילים. לפעמים נראה לי שכולם כאן בעיר מנגנים. כשיורדים או עולים לאורך המדרחוב נתקלים כל שני מטר במוזיקאים: בנגנית נבל, במעגל מתופפים, בשני תיכוניסטים אמריקאיים עם גיטרות חשמליות, במעגל נערים עם טייפ ענקי שמנגן היפ הופ ולצליליו הם רוקדים ברייקדאנס, בסקסופוניסט. בדרך למסיבת הרחוב במדרחוב ש”ץ עברתי במעלה המדרחוב בדרך חזרה מקניית דיסק בתו השמיני, ונתקלתי בנגן קונטרבס שניגן צ’רלי מינגוס וג’ימי הנדריקס. כשהשלכתי לתיבה שלידו מטבע של חמישה שקלים הוא קרא אחריי, תבואי ביום שלישי בערב לבארוד, אני מנגן עם חברים. כולם כאן מנגנים. בצוללת ובמעבדה, בבארוד ובאברם, באוגנדה ובבאסס, ורגע לפני סוף השנה מצאתי סופסוף מורה לבס, ובשבוע הבא אנחנו מתחילים.

ביום שלישי בעשר וחצי בלילה יש במדרחוב ש”ץ מסיבת מרפסות שחותמת את הקיץ, ולא הרבה אנשים באים ובכל זאת כיף גדול. על מרפסת מקושטת בגלגלי הצלה ושמשיית חופים עומד מציל עם מגאפון ומעודד את הרוקדים. באמצע הרחוב רוקדים שלושה תלמידי מחול, בטח מהאקדמיה, שגם אותם אני כבר מכירה מאירועים קודמים. הם רוקדים בהמשך גם על אחת המרפסות, מין תיאטרון מחול של תמונות קיציות, שמשיות, של נערה בבגדים קצרים חובטת במחבט טניס, איש צעיר קורא בספר בעצלתיים, ועוד מישהי מתמתחת בכיסא נוח. הקיץ תם. זו העונה שאני אוהבת עכשיו, של מעבר מחום לקור, שבה כולם מסתובבים עדיין עם מכנסיים קצרים וכפכפים, חושפים שוקיים שריריות ושזופות, אבל מתעטפים גם בסוודר או צעיף גדול כי הערבים כבר קרירים. עכשיו, באמצע המדרחוב, כולם בועטים את הכפכפים לכל הרוחות ורוקדים יחפים. הנה בא פפה אללו, וכולם מחליפים איתו טפיחות וחיוכים. הוא הפטרון של כל הצעירים כאן. נראה לי שהם יכולים להיכנס אליו ללשכה בלי להודיע ובלי שמישהו יעצור אותם, לשמוט את התרמיל מהכתף ולהגיד לו ישר ולעניין מה הם רוצים. כולם מדברים איתו, והוא מחזיר להם מבט אוהב. והנה באים גם הפאנקיסטים. אני מחבבת אותם, למרות שהם קוץ בתחת לפעמים. בגלל שהם קוץ בתחת לפעמים. אני אוהבת את הדרך שבה הם הולכים זקופים, מתריסים, נושאים בגאווה את סמלי השבט שלהם. הם זונחים את בקבוקי הבירה ומצטרפים לרוקדים. הם רוקדים עם הסטודנטיות שנראות הכי ילדות-טובות-ירושלים. ראסטה גירל יחפה רוקדת עם צעיר דתי בחולצת פטרול שלוש סוף קו רמאללה.

ביום שישי בצהריים עומר ואני שותים קפה בעמידה במטבח. בלילה הוא ונועם הסתובבו במרכז העיר וישבו בגולדי. בחיים, הוא אומר, אבל בחיים, לא ראיתי את העיר כל כך מפוצצת ומלאה. אני אומרת לו שזה היה ככה כל הקיץ. זה הזמן של העיר, הוא אומר, והבעת הפנים שלו נראית מופתעת וקצת לא מאמינה. עומר מכיר את כל הרחובות האלה בלילה גם מהצד הלא נעים שלהם. מהצד של הסמים והאלכוהול והנערים הנושרים והמנותקים והמשטרה והמעצרים.

ואז הוא אומר שהוא לא יגיע לסופשבוע הבא וליום כיפור, ואומר, את יודעת מה הכי יחסר לי, ומיד מוסיף, המרק עוף שלך לפני ואחרי הצום, וזה שאת תמיד מוצאת לי ספר לקרוא.

נועם משאירה לי פתק מצחיק על המקרר והם נוסעים לדרכם. אני חושבת שנועם מחבבת אותי.

ביום שישי בעשר בבוקר, רגע לפני החג, אני הולכת לשיעור יוגה שחותם את השנה. אנחנו עושים תרגיל אחד בזוגות, וזה די נדיר. תרגילי זוגות הם נדירים לפחות באסכולה שאני מתרגלת. יוגה היא תירגול אישי ופרטי, גם כאשר מתרגלים במסגרת של כמה אנשים. בתרגיל הזה אנחנו מסתכלים אחד לתוך עיני השני, זה הכל. כמה פשוט זה נשמע, כמה לא פשוט זה יכול להיות. אני מתבוננת לתוך זוג העיניים הכחולות של שירי. הידיים שלנו ניצבות זו מול זו, ואנחנו מתבוננות. צריך לזנוח כל כך הרבה חומות של ציניות ומגננות פשוט כדי לעשות את זה. להתבונן לאדם אחר לתוך העיניים, לתת לו להתבונן לתוך העיניים שלך. ואז, משום מקום ומכל מקום אפשרי, אנחנו מתחילות לבכות. ואני יודעת, זה היופי, הפגיעוּת, השבריריות, האינסופיות והסופיות שגורמים לי לבכות. כמו בשיר ההוא של החיפושיות.

יונתן השכן שלי נסע צפונה לכמה ימים, ואני מאכילה את החתול שלו. יונתן ואני כבר ידידים. אנחנו מדברים על ספרים וסרטים ומוזיקה שאנחנו אוהבים, והוא לקח ממני את “אלנבי”, כי יונתן עובד באחד הברים בעיר. אני מטפסת לדירה שלו וממלאת את צלחות האוכל והמים של החתול הג’ינג’י שלו. אני משקה את העציצים במרפסת שלו, שממנה אני יכולה לראות את המרפסת שלי, ולדמיין איך הוא רואה אותי משם. אני מסתכלת סביב בדירה שלו. גרביים זרוקים על הרצפה וטי-שרטים על הספה, הקסדה והתרמיל על הכורסא, ועל השולחן במטבח נותרה צלחת עם כמה פרוסות מלפפון, זיתים וחרצנים, וחצי ספל קפה וכמה כפיות בכיור. אני מסתכלת על כמה ציורים שלו שתלויים על הקירות. הם טובים. אני תוהה אם יונתן יהיה אמן מצליח. אני מקווה בשבילו שכן, נראה לי שהוא יכול להיות טוב מאוד. ואני יודעת שאני רוצה שנמשיך להיות ידידים, ואני יודעת שאני לא רוצה לממש איתו שום דבר גופני. יש הרבה כוח בהימנעות, ויש הרבה יופי ביחסים לא ממומשים. יש הרבה יופי ביחסים אפלטוניים שיש בהם משיכה ארוטית לא ממומשת.

יש גבר אחד שקורא לי אהובתי וחמדת לבי. כשהוא קורא לי כך הלב שלי מחסיר פעימה. חמדת לבי. איך אני יכולה שלא לאהוב גבר שאוהב אותי ככה? ויחד עם זה, באותו הזמן, יש לפחות עוד שלושה-ארבעה גברים שאני מוכנה לשכב איתם, להתאהב בהם, לצאת איתם, לדבר ולצחוק ולשמוע איתם מוזיקה עמוק לתןך הלילה. לפעמים אני חושבת ששום דבר לא השתנה אצלי מאז שהייתי בת 17. זה אולי נראה כאילו אני לא נאמנה, אבל אני יודעת שבדרך שלי אני הכי נאמנה שיש. אני נאמנה לחופש שלי ולאהבה שלי לחיות לבד. אני יכולה להחליט אם לשכב או לא ועם מי. אני לא צריכה לעשות דברים שאני לא רוצה בהם. זה החופש שלי.

אני אוספת את כל הגחמות המשוגעות של הלב שלי. בראש מתנגן לי שיר ישן של REM, עם השורה שאומרת Live your life with joy and thunder. חמש-עשרה שנה בערך לא שמעתי את Automatic for the People במלואו, מההתחלה עד הסוף. אז היום אני עושה את זה שוב. אני שמה אותו ומקשיבה לו. זה היה אחד התקליטים שליוו אותי הכי הרבה בזמן הגירושין. זה ו-Ten של פרל ג’ם והאנפלאגד של נירוונה. חמש-עשרה שנה אחרי, לא יכולתי אז לדעת שהחיים שלי יהיו מלאים כל כך בשמחה וסופות רעמים. חמדת ימים. חמדת לבי. זו המתיקות שאחרי. אני עדיין אותה נערה בת 17 שהייתי פעם.

2 thoughts on “אסיף”

  1. לפעמים אני ב ט ו ח ששום דבר לא השתנה אצלי מאז שהייתי בן 17

    וכידוע, בני 17 לא טועים אף פעם.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *