בין רמדאן לסליחות

סינמה פרדיסו

פעם, לפני המון שנים, בתי קולנוע היו היכלות פאר. היו בהם מאות מושבים ויציעים צדדיים, מסכים ענקיים, וילונות קטיפה ונברשות שאפשר לראות היום שוב בכל בית קפה או מספרה אופנתיים עד גועל. יש משהו ששימח אותי והעציב אותי בביקור באלהמברה במזרח העיר. פעם זה היה בית הקולנוע המפואר ביותר של העיר המזרחית – אח לבתי קולנוע מיתולוגיים כמו רקס או אדיסון מהצד המערבי. היום הוא הפך לאולם אירועים. אבל איך אני יכולה להתלונן או לעקם את הפרצוף אם אל”ף, מה שסגר וקבר את אלהמברה זו האינתיפאדה הראשונה ב-1986/7 ומאז האולם הזה עמד מסוגר ושומם עד לפני כשנה; בי”ת, אם זה חלק ממגמה גלובלית שנמשכת כבר כמה עשורים, של סגירת בתי קולנוע בכלל ובתי קולנוע גדולים בפרט, שמתקיימת בכל מקום ולא רק כאן; וגימ”ל, אם ההסבה של אלהמברה לאולם אירועים עונה על צורך מקומי, מאחר שבמזרח העיר אין כמעט, מסתבר, אולמות אירועים. אלה החיים שלהם, של תושבי העיר המזרחית, אלה הצרכים שלהם וזה מה שהם זקוקים לו ומי אני שאבוא ממערב העיר לצקצק ולהטיף ולהגיד להם שקולנוע כמו אלהמברה צריך היה לשמר. כמה אטום ומתנשא צריך להיות בשביל זה. אז אני שמחה בשבילם.

ובכל זאת, יש משהו מעציב ומצער בלראות בית קולנוע היסטורי מפואר הופך לאולם אירועים. הצגת הקולנוע האחרונה של קולנוע סמדר כנראה נדחתה, אם כי ימים עוד יגידו איך יסתיים הסיפור הזה (וחוץ מזה, מה יוצא לי מזה שקולנוע סמדר ניצל אם הסרט החדש של ג’ים ג’רמוש מציג כבר שבועיים ב”לב” בתל אביב אבל מסרב לעלות כאן), אבל לקולנוע אלהמברה אף אחד ושום דבר לא עזר. אני מדמיינת לעצמי את לאונרד כהן מופיע כאן, באלהמברה, ולא ברמאללה, נניח. כמה מרגש זה היה יכול להיות. ולכן, אם יש משהו שמשמח אותי, ואם יש עוד שביב של תקווה, הם נעוצים בעובדה שאת קולנוע אל-קודס כנראה כן הולכים לשפץ ולשמר כמרכז תרבות, ויש תוכנית להשאיר בו קולנוע קטן בן 80 מקומות. אם יש למישהו בעירייה שכל הוא יירתם ויטפח את הפרויקט הזה. בית קולנוע קטן במזרח ירושלים יכול להישמע כמו פנטזיה פרועה, אבל יכול להיות גם חזון יצירתי לא מאוד מסובך להגשמה. או כן מסובך, אבל שווה את זה. אני הייתי שמחה ללכת לראות סרטים ואירועי תרבות בקולנוע אל-קודס, בדיוק כמו שאני שמחה לראות סרטים בקולנוע סמדר. כל קולנוע קטן ותרבותי עדיף בעיניי על בתי קולנוע בקניונים ומרכזים מסחריים, ואני בטוחה שאני לא היחידה. רק שבינתיים נראה לי שאני יכולה רק לחלום על קולנוע במזרח העיר כמקום של פיוס ואחווה, שלום ושלווה. אתמול ירה כאן יהודי בשני ערבים, ובתגובה החל יידוי אבנים. אנחנו חיים על קרקע לא יציבה, בלשון המעטה. זה רק קרום ומעטה דק מאוד, שבכל רגע יכול להיסדק שוב ולמוטט את כולנו אל תופת חדשה. אני יוצאת מאלהמברה אל רחוב סאלח א-דין, ומולו, מעבר לגדרות תיל גבוהות ודוקרניות, ניצב בית המשפט המחוזי. “משרד המשפטים”, בוהק שלט הפּליז הממורק שלו באור הצהריים המסנוור. ורק כשאני רואה את השלט באנגלית מכה בי האירוניה. Ministry of Justice. צדק? איפה בדיוק כאן הצדק? אני הולכת בחום היום לאורך הבזאר שהוא רחוב סאלח א-דין, עד שאני מגיעה לשער שכם. הייתי כאן גם לפני יומיים.

רמדאן כארים

ביום חמישי בעשר בערב הרחבה שלפני שער שכם מוארת ומקושטת כמו עץ חג מולד. שרשראות של אורות תכולים קטנים ומנצנצים, שרשראות נוספות של נורות אדומות וירוקות, רוכלים שמוכרים תמרהינדי ומיץ חרובים ומיץ רימונים ומיץ שקדים, נערים בתלבושות מסורתיות מקטיפה בצבע בורדו ותרבושים, נושאים על גבם מיחמי נחושת שנעוצים בהם פרחי פלסטיק גדולים לקישוט. ליל רמדאן והאווירה חגיגית ומלאת התרגשות. נראה לי שכולם כאן נמצאים בחוץ – גברים נשים וטף. בעיקר הטף. חודש הרמדאן חופף השנה כמעט במדויק לחודש אלול. עיד אל פיטר, החג החותם את צום הרמדאן, יוצא השנה בדיוק במוצאי ראש השנה. אני נכנסת לתוך הסמטאות של הרובע המוסלמי בעקבות איש אחד שמכיר אותן היטב, וחושבת לעצמי שלאדוארד סעיד בטח היו כמה דברים נוקבים להגיד על ההיקסמות החדשה שלי – הבורגנית הלבנה עם שם המשפחה הגרמני לתפארת – מכל מה שהוא מזרחי ואקזוטי. אני חושבת על כל השנים שבהן כף רגלי לא דרכה בעיר העתיקה ובעיר המזרחית, ושאפשר לספור על כפות שתי הידיים את מספר הפעמים שטיילתי כאן. לא הרגשתי בנוח עם זה. תמיד הרגשתי כמו כובשת קולוניאליסטית ולא רציתי להרגיש את הטינה והעוינות שמופנות כלפי בצדק, לפי הרגשתי. אבל הערב אני בסדר עם זה. אולי בגלל שאני חושבת על חכים ביי והאיזורים האוטונומיים הארעיים שלו, ואולי בגלל שאני מבינה שגם הדרת רגליים והכחשה אינן הפתרון. ולא שאני יודעת מה כן הפתרון.

אלול הוא אולי היפה שבירחים. מערב תפילות וסליחות, אסיף והתחדשות, ימים חמים של סוף קיץ עם לילות קרים של תחילת סתיו. אני כבר ישנה עם שמיכה נוספת מעל שמיכת הקיץ שלי. עכשיו אני לובשת שמלה שחורה ארוכת שרוולים מעל מכנסיים שחורים ומעל כל זה צעיף הודי צבעוני גדול, מהיוגה. אני יכולה להשתמש בו לכיסוי השיער והראש כמעט כולו, כמו הנשים שעל פניהן אני חולפת. מרחוק נשמעות הלמות תופים ומצילתיים. המוני אדם יוצאים עכשיו מהמסגדים שעל הר הבית, דרך השערים השונים. הם לובשים גלימות לבנות ארוכות ותרבושים לבנים רקומים בסמלי החאג’. כולם מפנים להם דרך, נצמדים לכותלי הסמטאות. אנשים מעבירים ביניהם מגשים עם משולשי גבינה מתוקים ודביקים ממי סוכר. בבית הקפה של אבו מוסא בשוק הכותנה, קצת לפני שהוא סוגר, אנחנו שותים מיץ רימונים חמוץ ומיץ שקדים מתוק-מריר, ומכרסמים מין משהו שנראה כמו מצה שמורה שעשויה משומשום. כך שוברים את הצום בתום יום הרמדאן. אנחנו ממשיכים להתפתל במבוך הסמטאות, עוברים את בית הספר עומריה ורואים קבצנית יושבת באחד מפתחי הבתים. הרמדאן הוא זמן החסד והצדקה. עכשיו אני שומעת לראשונה שבתוך הרובע המוסלמי, על 22,000 יושביו, חיה קהילה קטנה של כאלפיים צוענים מוסלמים. ועוד לפני שאני מספיקה לעכל את זה אנחנו מגיעים לבית אבן שמתוכו עולה תפילת גברים. אללה הוא אללה, אללה הוא אללה. זה בית תפילה סוּפי קטן והכניסה אליו אסורה. אפשר רק לעמוד בחוץ בדממה, צמודים לקיר ומתחת לחלון, ולהקשיב. ואני חושבת כמה דומה התפילה הזאת לשירת מנטרות, כנראה בכל שפה ובכל דת. רק ביום שישי האחרון שוב השכמתי בארבע וחצי לפנות בוקר, לשיעור יוגה בוואדי של עין כרם. בחמש עוד היתה דממה ואפלה, בשש הפציע אור, ובשבע צילצלו פעמוני הכנסיות של עין כרם, מתערבבים בשירת המנטרות שהן באיזה ניב סיקי קדום שאני לא מבינה ממנו אף מילה וזה בכלל לא חשוב. לא צריך להיות דתי כדי להרגיש דתיוּת, ואני בכלל אתיאיסטית.

אדון הסליחות

בחצות הלילה אני מוצאת את עצמי על הגג של כולל גליציה. הייתי שמחה להגיד שאנחנו היחידים, אבל המקום הזה הומה אדם כאילו צהרי היום. כולם בדרך לכותל לסליחות. ובכל זאת, בפינה של אחד הגגות אפשר פשוט לעמוד בשקט ולהתבונן סביב. הכיפות של כנסיית הקבר, מגדל הפעמונים של הכנסייה הלותרנית, המגדל של הכנסייה הפרנסיסקנית (המסדר החביב עליי), שני הצריחים של נוטרדאם, הכיפה של מסגד אל אקצה וגולת הכותרת – כיפת הסלע, מוארת בזהב תחת ירח הולך ומתמעט. אני מציצה לתוך כולל גליציה – בחדר שנראה כמו בית מדרש עומדים כמה אברכים צעירים ומתפללים. אנחנו לא יורדים אל הכותל – יש שם תורות אימתניים ויותר מדי המוני ויותר מדי בני נוער מכל מיני בתי ספר מכל רחבי הארץ, שרים אדון הסליחות בקול קצת רם מדי. סליחה היא עניין אינטימי ושברירי. הלוואי והיינו קצת פחות מיליטנטיים, הלוואי וידענו לבקש סליחה מאלה שגרמנו להם עוול. על חטא שחטאנו באונס וברצון, באימוץ הלב ובבלי דעת, בגלוי ובסתר, בדעת ובמרמה, בזדון ובשגגה. אז אנחנו עולים במהירות את כל הדרך עד שער יפו. יוצאים אל העיר המערבית, יום חמישי, אחת בלילה, למרגלותינו משתרך פקק תנועה שעולה כל הדרך משער יפו להר ציון ולדרך חברון. העיר הזאת עולה על גדותיה בתפילות וסליחות, מפעפעת ומבעבעת קדוּשה ורוחניות לצד חוּלין וגשמיוּת. יום חמישי, אחת בלילה, בין רמדאן לסליחות, אני יכולה פתאום להבין את כל מי שנתקף כאן בסינדרום הקרוי על שמה של העיר. ואז זה מכה בי: שגם אני לוקה בו, בסינדרום הזה. הדתיוּת הזאת, הקדוּשה, הכישוף, הרוחניות, השיגעון, הטירוף – העיר הזאת השחיתה אותי לעולם. לעולם לא אוכל לחיות עוד בעיר רגילה. אולי פעם, בעבר, היה לי סיכוי להינצל, אבל ויתרתי עליו. אני יכולה אולי לחיות בעיר כמו ואראנאסי. או רומא, עם הוותיקן. או קיוטו (אבל לא טוקיו). אבל שום עיר נורמלית ורגילה כבר לא באה בחשבון.

8 thoughts on “בין רמדאן לסליחות”

  1. אתאיסט מה הוא אומר? מה כל הקדושה הזאת לכם?
    למה רק אצלכם השכינה טסה כל כך נמוך?

    ואם אפשר לנתב טומאה במנהרות ותעלות למה שלא תשלחו אלינו קצת קדושה?

  2. תאמין לי שגם אם היינו שולחים לכם קצת מזה, לא הייתם עומדים בזה יותר מעשרים דקות. גג.

    דוד – לא חושבת שזה מדהים, אבל תודה. כרגיל:)

  3. אני נורא אוהב לקרוא את מה שאת כותבת.
    וזה מדהים, אם זה גורם לך להרגיש משהו גם בפעם השנייה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *