אורות וצללים

 

אני מתרגלת יוגה כבר שמונה חודשים, פעמיים-שלוש בשבוע בהתמדה, ועדיין אני מרגישה שאני בהתחלה של המתחילים. אני לא אומרת את זה בטרוניה, להיפך. אני מקווה שאני ארגיש ככה עוד הרבה מאוד זמן, אולי אפילו תמיד. באופן דומה, יש משהו שאני מחבבת בגישה של פאנקיסטים לזן-בודהיזם. העובדה שפאנקיסטים מביאים איתם חשדנות מובנית כלפי כל צורה של אוטוריטה, יחד עם מידה של ספקנות כלפי הכל כולל עצמם, פחות או יותר שומרת עליהם מפני קטסטרופות מהסוג הזה. יש גם דימיון מפתיע בין העקרונות האלה לבין העקרונות של סטרייט אדג’. חוץ מזה, אפשר לסמוך על פאנקיסטים שהם לעולם לא יתבטלו ויבטלו את המורשת שלהם בפני מורשת אחרת, אלא יאמצו אותה מתוך ניסיון ליצור אינטגרציה. אני יודעת שאני לעולם לא אוותר על נכסי צאן ברזל של התרבות המערבית שהיא חלק ממני ואני חלק ממנה: האמנות המערבית, הפילוסופיה המערבית, אנטיביוטיקה. אני מנסה לקשור את היוגה להקשר הכולל והרחב יותר של חיי ולכל שאר הדברים שאני מאמינה בהם. זה יוצר תפיסת עולם כוללת, הוליסטית. כך למשל, למדתי לאורך שמונת החודשים האלה שאנשים שכבר אחרי השיעור הראשון גילו את האור ולא הפסיקו לדבר על כמה החווייה הזאת שינתה אותם ואת הראייה שלהם את העולם – הם אנשים שאחרי שניים-שלושה שיעורים אף אחד לא ראה יותר בסביבה. אלה בדרך כלל גם האנשים שמגיעים לשיעורים הראשונים בבגדים לבנים יקרים שהם קנו במיוחד, במקום עם המכנסיים עם הגומי המהוה והטי-שירט בת העשרים. בני אדם כל כך נוטים לפעמים לפספס את הנקודה. אולי זה גם עניין של גיל ובשלות, אבל מפתיע אותי שלאנשים יש ציפייה שהיוגה או התירגול הרוחני יהפכו אותם לבני אדם אחרים. כאילו לא ברור שאתה מביא איתך, כמו לכל מקום, את האופי המחורבן שלך או המצברוח הגרוע שלך באותו יום וזה מה שיש לך ואלה החומרים שאיתם אתה צריך לעבוד. או למשל התפיסה הזאת של מוארים. המושג הזה, מואר, כל כך זר לי ולא אומר לי כלום. אני מביאה איתי ליוגה את כל מה ומי שאני, את כל האורות והצללים. ותמיד יהיו צללים (צללים הם סימן לזה שיש גם אור). אני אסתפק בזה שהיוגה תהפוך אותי לאדם קצת יותר טוב, גם אם באופן שכרגע לא לגמרי ברור לי. יוגה בעיניי היא לא עניין של הצהרות גדולות, ובעיקר, אני מאמינה – בכל תחום בחיים – שמוטב להימנע מהצהרות גורפות על עצמך. במקום להגיד על עצמך “אני X“, תן למעשים שלך ולאמירות שלך על דברים שמחוץ לעצמך להבהיר לאחרים שאתה X. זה כמו אחד העקרונות הבסיסיים בכתיבה: אל תגיד, תראה. רק שזה דורש הרבה יותר סבלנות ואורך-רוח וראייה לטווח ארוך, וצניעות והנמכת הטונים של האגו והגאווה. אבל זה בדיוק העניין גם בתרגול יוגה ובזן. אני לא בטוחה אפילו שהצורך שלי לכתוב על יוגה, ועוד בציבור, הוא לא אקט של גאווה. אני מזכירה לעצמי שכל נפילה גדולה מתחילה בגאווה קטנה. אבל זה בסדר, אני נותנת לספקות העצמיים ולאמביוולנטיות ללוות אותי. זה חלק בלתי-נפרד מהעניין.

 

3 thoughts on “אורות וצללים”

  1. איזה פוסט יפה וממש נכון. היו פעמים שתרגלתי ופשוט לא היה לי חשק בגלל מצב רוח רע, זה לא פותר בעיות אוטומטי אבל זה מקל לפעמים על המתח…
    אחרי הפסקה ארוכה מאוד בא לי לחזור אבל ממש חלודה.

    יש לך המלצה בבקשה על מקומות טובים לתרגל? (אפשר במייל)

  2. אני לא רוצה להישמע כמו גורו, אבל את בטח יודעת שהזמן הטוב ביותר להתחיל לעשות כל דבר שהוא הוא עכשיו. אם נחכה לזה שלא נהיה חלודים, שבדיוק יהיה לנו מצברוח מתאים, שכל הכוכבים יסתדרו בשורה ושבדיוק גם נוריד שערות מהרגליים – לא נעשה שום דבר אף פעם:)

    אני אכתוב לך מייל עם המקום שאני מתרגלת בו ועוד כמה מקומות שנראה לי ששווה לבדוק. אם אני לא אגיע לזה עוד הערב, אני בטח אעשה את זה במהלך הסופשבוע.

  3. תודה ואת צודקת.. פשוט בחורף יש נטייה לתרדמה והתחפרות בבית בגלל הקור.
    תירוצים תירוצים.. פשוט צריכה להזכר כמה נהניתי מזה שעשיתי את זה בקביעות

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *