הרפתקאות חדשות בנו-פיי

יש איזו מלנכוליה עמוקה שנמצאת בבסיס הסרט התיעודי החדש של רן אייזנשטט על Fact ויורם אליקים. או שמא זו רק אני? לא, לא נראה לי. אני חושבת שהמלנכוליה הזאת, לפחות במבט לאחור, היתה שם כל הזמן, באופן עמוק ובסיסי, אצל כל האמנים שפעלו במסגרת הלייבל, לא משנה איזו מוזיקה הם עשו. לא משנה גם איזה סוג מוזיקה הם עשו, כי תמיד מה שאיחד את כולם זו גישת העשה-זאת-בעצמך ואסתטיקת הנו-פיי (No-Fi). שזה עוד שלב אחד אפילו פחות מלו-פיי (Low-Fi). אחד הדברים שהכי בלטו לי פתאום לעין בסרט הזה הוא ההיעדר המוחלט של בנות ב-Fact. אף פעם לא שמתי לב לזה בזמן אמת, אבל עכשיו פתאום, במבט לאחור, זה כל כך בולט לי. זה היה לייבל של גברים בלבד, ואין לי מושג למה. אני רק חושבת שאולי גם זה נתן ללייבל את הצביון המלנכולי שלו: מין בלוז של גברים לבנים בודדים, כולם בני עשרים ומשהו, בעיר רפאים סגורה ונטושה, שהולכת ומתרוקנת מיושביה ורק הם נשארים מאחור. כי שנות השיא של Fact היו גם שנות השיא של האינתיפאדה השנייה: השנים המדממות של 2002-2001 כשכל שני וחמישי התפוצצו פה אוטובוסים ואנשים ברחובות. אם היה אז אור אחד שלעולם אינו כבה זו היתה באלאנס, חנות התקליטים של יורם (ועופר) ברחוב ש”ץ. היא היתה מקלט ומפלט ומתנ”ס ומקום להופעות ולקניית דיסקים.

רק עשר שנים עברו מאז ש-Fact התחילה לפעול (ב-1999), ורק שש שנים מאז שיורם הפסיק את פעילותה (ב-2003), ואיכשהו זה מרגיש לי כאילו עשרים שנה עברו מאז ולא רק עשור. כל כך הרבה דברים קרו מאז. גם בחיים האישיים שלי וגם בחיי העיר, כולל החיים המוזיקליים שלה. אני זוכרת עד היום את כל ההופעות של Fact ש(היום אני מבינה) היה לי המזל והכבוד לראות: את יאפים עם ג’יפים, פוריטנים צעירים, רעש, סגול 59, צ’רלי מגירה, פרוייקט הגומיה. וכמו שכבר כתבתי בעבר, יש בעיניי (ובאוזניי) קו ישיר שמחבר בין כל הלהקות הירושלמיות שיצרו כאן לאורך עשורים שונים: מנושאי המגבעת, דרך יאפים עם ג’יפים ופוריטנים צעירים וכלה באשכרה מתים – לטעמי, מדובר בכמה מהלהקות הישראליות הטובות ביותר שפעלו בארץ, בלי שום קשר למידת פירסומן או נידחותן. ויש כמובן גם קו ישיר שעובר בין יורם ו-Fact ובאלאנס ובין כמה ממקומות התרבות העיקריים בעיר הזאת היום והאנשים שעומדים מאחוריהן.

וכמובן, אם יש משהו שהסרט מדגים יפה מאוד, זו העובדה שבירושלים לעולם אין סצינה. בירושלים זו תמיד קהילה, ואלה שני דברים אחרים לגמרי.

רן אייזנשטט עשה גם את הסרט התיעודי “על אדמה מקוללת” (יחד עם יורם אליקים), על פרגוד ולהקות השוליים הירושלמיות של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. מהבחינה הזאת הסרט הזה הוא המשך ישיר לסרטו הקודם. אם יש לי הערת ביקורת טכנית אחת כלפי הסרט, היא כלפי העובדה המוזרה שכל הראיונות עם כל הדוברים נעשו בזווית צילום מלמטה למעלה. זו בחירה בזווית צילום מוזרה מאוד, ואני לא מבינה את הפשר האמנותי(?) שלה. ראיונות כאלה צריכים להיות בגובה העיניים. חבל. אבל מעבר לזה, רק המחשבה על זה שמישהו עשה על איש כמו יורם ולייבל כמו Fact סרט של 56 דקות – לא קליפ של 5-6 דקות, לא סרט קצר של 15-20 דקות, אלא ממש סרט באורך של חצי פיצ’ר – העובדה הזאת מעוררת בי התפעלות. זה סרט מרגש באופן עמוק, בעיקר למי שחי כאן אז, באותה תקופה, ולמי שממשיך לחיות כאן – וליצור – גם היום. מעורר השראה.

5 thoughts on “הרפתקאות חדשות בנו-פיי”

  1. גם אני התרגשתי מהסרט. זה מה שחסר לי בארץ הרבה פעמים, המיתולוגיה שסובבת סביב המוזיקה (ובכלל -סרטים על מוזיקה). אני חושבת על זה שהגעתי לתל אביב והתחלתי להתערות בסצנה העצמאית בערך בתקופה שפאקט נסגרה, אני זוכרת את הודעת הסגירה שפורסמה באתר. לא הייתי באף אחד מהערבים של פאקט, עוד לא הכרתי מוזיקה עצמאית ישראלית אז, אבל באמת הפיצוץ המוזיקלי/תרבותי המדהים ורב ההשראה שנוצר בעקבות הקמת הלייבל הזה ופועלו נגע לי באופן אישי ביותר דרכים מכפי שאוכל למנות (אולי יום אחד נדבר במונחים של דור שני לפאקט, דור שלישי לפאקט? לא רק לטרגדיות יש דורות :) )

  2. אני כל הזמן חושבת איך החיים שלנו הם מיתיים ורגילים בו זמנית. רק עכשיו, בעקבות הסרט וממרחק השנים, אני מתחילה לקלוט עד כמה מיתי זה היה כל הדבר הזה. איך הייאוש, החידלון, האבדון, הדיכאון, ההסתגרות, התחושה שאין מה לעשות, אין לאן ללכת, אין מה לאהוב, איך החיים עם הגב אל הקיר הצמיחו את המפץ היצירתי האדיר הזה. פשוט מופלא, ובאמת מרגש. לי אישית זה מאפשר לחזור לשנים הללו, שאין לי שום תיעוד כתוב שלהן אצלי, ולהיזכר איך הן היו. איך זה היה ללכת להופעות האלה, להכיר את האנשים האלה, ללמוד באותו זמן במוסררה כשבין כמה מהאנשים שלמדו אז במוסררה ו-Fact היו קשרים הדוקים מאוד – זה עוזר לי למצוא ולהגדיר מחדש את השנים האבודות שלי ההן. לא פלא שהסרט הזה מעורר בי כל כך הרבה געגוע. בשבילי יש גם קשר הדוק מאוד בין Fact ומה שהם עשו אז ובין השרת העיוור של אותן שנים. מה שאני בטוחה שגם קשור לדברים שנוגעים אלייך באופן אישי ועמוק ביותר. וזה שוב מחזיר אותי לאותה נקודה, איך החיים שלנו הם רגילים ומיתיים בו זמנית. תמיד.

  3. שלום נון. אני שמח שמצאתי שוב אותך. את כתיבתך.
    גם אני הייתי שם בסביבה בשנים האלה – פאקט, בלנס, מוסררה – ואני זוכר אותן כשנים היפות והנוראות בחיי. אני זוכר את ההרגשה של להיות חלק (זניח וחסר משמעות ובכל זאת) ממשהו שהיכרתי כבעל ערך ממשי כשמסביב משתלטת אפלה וחרדה.
    אני כל כך רחוק מזה עכשיו.

  4. היי, שלומות – טוב כל כך לשמוע ממך שוב. לא תאמין כמה דברים קורים שוב בעיר שעזבת, למרות שמשהו דומה או קרוב למה שהיה אז לא יחזור עוד, בטח לא בקרוב. לא היית זניח או חסר חשיבות אז – יוצרים תמיד צריכים קהל אוהד ומקשיב, זה חלק בלתי נפרד מקהילה מוזיקלית. ונדמה לי שבינתיים עזבת עוד עיר, והפכת גם לאב, אז מזל טוב. אתה בהחלט לא באותו מקום עכשיו.

  5. אני מסכים איתך בעניין הצורך בקהל אוהד. כתבתי את ההערה אודות זניחותי לא מתוך כוונה לזלזל בחלקי או לסחוט מחמאות אלא מסיבה אחרת לגמרי: דרכינו הצטלבו לא מעט בתקופה ההיא אבל אנחנו לא מכירים. רציתי שדברי אודות חלקי בסצינה לא יפורשו כעודף יומרה. אמצעי זהירות מיותר שננקט ברישול, כזה אני.
    בכל אופן, אני שמח שאת זוכרת אותי ותודה על האיחולים.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *