דיו

1.
למוכרים בחנות הספרים החביבה עליי ברחוב עזה יש חיבה גדולה לקומיקס וספרות גרפית, ולכן תמיד אפשר למצוא שם ספרים חדשים ומעניינים מהז’אנר. בשבוע שעבר נתקלתי שם בקובץ סיפורי הקומיקס של גבּריאל בל שנקרא Cecil and Jordan in New York, שיצא לאור בהוצאת Drawn and Quarterly המשובחת. זה אוסף של 11 סיפורים קצרים, חלקם צבעוניים, חלקם בשחור-לבן וחלקם מונוכרומטיים. לבל יש קו עדין ועין חדה לשלל הדקויות של שפת הגוף האנושית, ויש לה גם עין ואוזן חדות לכל שלל ההתנהגויות של בני עשרים-ומשהו בסביבתם האורבנית. גיל ההתבגרות לא נגמר כידוע בגיל 18. שנות העשרים הן שנים של מבוכה ובלבול וחיפוש עצמי, שעומדים בסתירה גמורה לציפיות של העולם החיצוני מבני הגיל הזה להתנהל כמבוגרים לכל דבר: לקבל החלטות מכריעות לגבי לימודים, קריירה, זוגיות ומשפחה, בעוד שכמעט אף אחד בשנים הללו לא יודע בכלל מיהו ומה הוא באמת רוצה. הסיפורים של בל ממוקמים בדיוק בנקודה הזאת ולכן יש בהם מין מלנכוליה עדינה וכבושה. אהבתי במיוחד את Robot DJ שבו סיפור ההתבגרות וההתפכחות שזור באהבה למוזיקה ולהקה, ואת סיפור הנושא, שבו בחורה צעירה עוקרת לניו-יורק הקרה בחורף עם החבר המרוחק והמתנכר שלה, והופכת את עצמה לכיסא גם כדי למצוא קצת חום (פיזי ונפשי, כמובן), וגם כדי לחוש רצויה ונחוצה. לגבּריאל בל אין שום בעיה לנוע מהריאליסטי לסוריאליסטי, וגם המוּזרוּת הכי גדולה נראית אצלה טבעית לגמרי. מסתבר גם שהסיפור הזה עובד לסרט בשם Interior Design בידי מישל גונדרי, במסגרת טרילוגיית טוקיו שעומדת לצאת בקרוב למסכים.

2.
“הייתי ילדה של ניצולי שואה” של ברניס אייזנשטיין חייב ללא ספק חוב גדול לארט ספיגלמן ו”מאוס” שלו, אבל בעצם כל יוצרי הקומיקס האלטרנטיבי/רומנים גרפיים חייבים לספיגלמן חוב גדול וכולם פוסעים בנתיב שהוא פילס לפני יותר מעשרים שנה. הספר של אייזנשטיין הוא ספר זיכרונות מאוייר מילדותה כבת לשני הורים ניצולי אושוויץ. יותר הארדקור-שואה מאושוויץ לא יכול להיות, ואייזנשטיין פיתחה, לדבריה, אובססיה והתמכרות לכל מה שכרוך בשואה. כמו כל ספר דור-שני ראוי לשמו יש כאן גם רגעים עדינים ומצחיקים, ובעיקר יש כאן ניסיון למצוא פשר במה שכמעט אי אפשר לתפוס, וניסיון להתפייס ולהשלים עם ההורים. אייזנשטיין מרגישה קירבה גדולה בעיקר אל אביה, ודמותו כפי שהיא עולה מן הסיפור היא צבעונית ולא צפויה. בעיניי אייזנשטיין המאיירת טובה יותר מאייזנשטיין הסופרת, ואין ספק שהאיורים שלה מוסיפים הרבה מאוד לסיפור הכללי.

3.
עומר ניצל את הרגילה שלו כדי להתקעקע בשלישית, וחזר עם קעקוע מילולי יפה מאוד בצד הפנימי של הזרוע השמאלית העליונה שלו. עין בלתי מזוינת תבחין רק בשני קעקועים שיש לו עכשיו – זה והקעקוע הגדול על השכם הימנית שלו. אבל אני יודעת שהקעקוע על השכם מסתיר מתחתיו, כמו שכבה גיאולוגית, את הקעקוע הראשון שעומר עשה בהיחבא בגיל 14, בשלב שבו היו לו גם שיער קוצני מחומצן, פירסינג בגבה, פירסינג בשקע הסנטר, מי-זוכר-כמה חורים לעגילים באוזן, וחיבה גדולה למוזיקה מזרחית (האמת שלזה אני קצת מתגעגעת). משנה לשנה מאז נשרו ממנו כל צבעי המלחמה והמתכות, ובקיץ האחרון שלפני הגיוס עומר כיסה את הקעקוע הבוסרי שלו בקעקוע אינדיאני יפהפה. ההיסטוריה של עומר חקוקה לו בעור. לי אין ולא יהיה אף פעם קעקוע – אני מחבבת את העור שלי חלק – אבל על אנשים אחרים אני אוהבת קעקועים. במיוחד אצל אלה שהקעקועים שלהם חורטים בעור את ההיסטוריה הפרטית שלהם.

4.
אני קוראת עכשיו את החלק השני של “פרספוליס” של מרג’אן סטראפי. והספר הבא שאני הולכת להזמין דרך אמאזון הוא זה.

2 thoughts on “דיו”

  1. 1. גיל ההתבגרות לא נגמר אף פעם(אין לי מה להוכיח ואני אוכיח את זה בסעיפים הבאים)
    2. לאט לאט, עוד לא גמרנו* את “יוליסס” וכבר את מפציצה
    3. בקרוב אתקעקע בשנית, שנים רבות אחרי הרגילה האחרונה שלי. עור חלק נשאר כזה גם אחרי הקעקוע.

    * השאלה אם כבר התחלנו היא קטנונית ו”בזבוז זמן” כמעט כמו לדבר עם נתניהו על התנחלויות(http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3735894,00.html)

  2. אני מרגיש שהגיע הזמן לקעקוע הראשון שלי. אני אפילו לא מתכוון לחכות לרגילה :-)…
    אני מזמין את הספר של גבריאל אחרי שתסיימי. קצת מנת ניו יורק לא יכולה להזיק. או שמא?

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *