הפי בלומסדיי

חיבבתי מאוד את “הנוכלים בלום” בגלל שזה סרט כל כך טקסטואלי. ולא שהוא לוקה בחסר בצד הויזואלי שלו: כל מי שאהב את הסרטים של ווס אנדרסון (“ראשמור”, “משפחת טננבאום”, “רכבת לדרג’ילינג”) יאהב גם את העיצוב, הסיגנוּן והצילום של “האחים בלום”. אני מניחה שגם העובדה שאדריאן ברודי משחק באחד התפקידים הראשיים ב”אחים בלום” תורמת להשוואה החזותית לווס אנדרסון. אבל בשבילי עיקר העונג בסרט הזה היה הרפרנסים הספרותיים. החל מהאיזכורים האגביים של טולסטוי (או שמא זה היה דוסטוייבסקי? כבר שכחתי) ומלוויל, וכלה, כמובן, בהתייחסות ל”יוליסס” של ג’יימס ג’ויס. אחרי הכל, כשלשלושת הגיבורים הראשיים של הסרט קוראים סטיבן (דדאלוס), (ליאופולד) בלום, ופנלופי (מולי בלום) – די ברור לאיזה ספר הסרט הזה עושה מחווה. וכמובן, “יוליסס” עצמו בנוי על ה”אודיסיאה” של הומרוס. כך שיש כאן מגדל שבנוי מ”הנוכלים בלום” בקצה שלו, מתחתיו ניצב “יוליסס”, ומתחתיו ניצבת האודיסיאה. כך שגם אם זה לא סרט ענק בעצמו, הוא בהחלט ניצב על כתפי ענקים. וכך, גם האחים בלום עוברים בסרט הזה אודיסיאה; כך, גם הארכי-נבל שלהם הוא שתום-עין, מה שמזכיר את מלחמתו של אודיסיאוס בקיקלופ; והסצינה המצחיקה שבה פנלופי חרמנית לגמרי, מאזכרת את המונולוג המופתי של מולי בלום שחותם את “יוליסס” של ג’ויס.

אבל כשאני אומרת שהסרט הוא טקסטואלי אני לא מתכוונת רק לזה. אני מתכוונת לזה שהוא עוסק בעיקר ביחס שבין החיים לסיפור. לאופן שבו מה שאנחנו קוראים לו החיים (של כל אחד מאיתנו) הוא בעצם סיפור החיים כפי שאנחנו מספרים אותו לעצמנו. מהבחינה הזאת כל אחד מאיתנו הוא סופר (או במאי, למי שמעדיף קולנוע. וגם המפיק, התסריטאי, הצלם, העורך, המעצב, המלביש, והכי חשוב – עורך הפסקול). מה שנקרא החיים הוא לא יותר מבליל כאוטי וחסר פשר של אירועים. זה סיפור החיים שאנחנו מספרים לעצמנו שיוצק בהם סדר ונותן להם תוכן ומשמעות. וכמובן: אנחנו רשאים לשנות את הסיפור, לפרק ולחבר בכל פעם מחדש חלקים שונים שלו, ולמעשה, זה מה שאנחנו עושים לאורך כל החיים שלנו. כי אנחנו – בתור המין האנושי – זן של מספרי סיפורים. בטח ובטח שלא צריך להכביר על זה מילים בפני כל מי שקרא וכתב אי פעם בלוג. כמו שאומר לקראת סוף הסרט בלום, אנחנו מנסים לחיות את הסיפור היפה ביותר שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו. זו כמובן הגדרה מעגלית, אבל זה בדיוק העניין: החיים שלנו, וסיפור החיים שלנו, מזינים זה את זה כל הזמן. עד כותרות הסיום.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *