יום שישי, שש בבוקר, סהדנה. אני אוהבת את השעה הזאת שצריך להיות קצת משוגע כדי להיפרד בה מהמיטה, אני אוהבת את המאבק ביקיצה ובגוף שעדיין רוצה לישון, אני אוהבת לצאת לאוויר הקר של הבוקר שרק מתחיל להאפיר ולהיכנס לסטודיו/בית של המורה שלי ליוגה ולמצוא באור העמום עוד כמה גופים עטופים בקורי שינה חמימים. הסהדנה של יום שישי היא יותר מדיטציה מיוגה. 40 דקות של קריאת טקסטים, 40 דקות של תירגול גופני ועוד 50 דקות של שירת מנטרות. מילמול טקסטים בשפה עתיקה לא מובנת מזכיר לי תפילה. לא משנה התוכן שלה, מה שמשנה זה עצם הריטואל שלה. כמו שלפעמים מה שחשוב זה לא תירגול היוגה עצמו אלא עצם ההגעה לתירגול. מפני שלאורך זמן זה יוצר מחויבות, והמחויבות הזאת היא חלק בלתי נפרד מהתירגול. היא מה שהופכת אותו מתירגול גופני לתירגול רוחני ומתירגול רוחני לתירגול מוסרי. אני עדיין מרגישה שאני רק בהתחלה של ההתחלה, אבל לפחות זה קצת מתבהר לי.

 

היינו הבוקר רק ארבעה אנשים, וכשזה קטן ואינטימי זה הכי נעים. חוץ ממני היו שלושת הבנים הכמעט קבועים: יובל, שסיים עכשיו לימודי צילום. יאן ההולנדי שחי עכשיו בירושלים אחרי תקופה ארוכה בברצלונה. ו-ע’, שהוא ניו יורקי שהגיע לכאן על מילגה של לימודי תיאטרון. בתור שחקן ובמאי תיאטרון, יש לו קול נמוך ועמוק ומלא שמהדהד ועוטף את כל החדר כשאנחנו שרים מנטרות. זה יפה.

 

כל הזמן הזה בחיים שאתה חושב שמה שאתה רוצה זה תה, בזמן שמה שאתה בעצם זקוק לו הוא טקס התה. זה בעצם כל מה שזה.

 

I don’t have to think, I only have to do it / the results are always perfect, but that’s old news

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *