חזרתי משיעור יוגה בשעה עשר, ואני כבר אחרי מקלחת וכוס תה חם. אני מרגישה היום לראשונה שאחרי חצי שנה מאז שהתחלתי לתרגל, פעמיים-שלוש בכל שבוע, הגעתי למין רמה מישורית שכשאני מתבוננת סביבה כל מה שאני רואה זה רק עוד ועוד נוף צחיח. אני לא מתכוונת לאספקט של התירגול הגופני – לתרגל יוגה בשביל התירגול הגופני זה לקחת רק את הקליפה. אני מתכוונת לזה שאחרי הרבה שבועות שהכל היה מרוכז ואינטנסיבי זה נעשה עכשיו שומם ומשמים. הגעתי ליוגה שבועיים בדיוק אחרי שעומר התגייס (ויומיים אחרי יום ההולדת שלי), ובשבועות הראשונים הרגשתי שאני מתנקה מכל מה שהיה בשנים האחרונות. הכל התנקז החוצה. היו שיעורים שהייתי מתחילה פשוט לבכות בשקט כי זה היה מעורר כל מיני זיכרונות. וזה היה טוב. עכשיו זה כבר לא קורה. אני מרוחקת, לא מרוכזת וחסרת סבלנות. הרבה מהתחושות הגרועות שלי עולה – הכעס, הטינה, הריקנות, הסתמיות, הרחמים העצמיים, הדיכדוך, העוינות, השטנה, הרטינה, רוב רוגז וחימות וטורח / ותאוות וחירוק שן / עברו חלפו כעוברי אורח / שיעברו, אני ישן. חלק מזה זה גם בגלל שבהתחלה היינו רק קומץ תלמידים, ועכשיו הסטודיו הפך כמעט ל”סצינה”. אני לא אוהבת את זה. חלק מזה קשור גם לזה שאני שוב כותבת, ופתאום הרבה מהריכוז שלי נמצא בכתיבה. כל כך טוב לחזור לכתוב. יש בכתיבה יסוד מדיטטבי כל-כך חזק, ואני תוהה אם זה לא תופס לפחות חלק ממה שהיוגה היתה עד עכשיו בשבילי. אבל אחד השיעורים הבסיסיים ביותר שיוגה מלמדת הוא ששום דבר אינו קבוע, והכל נמצא כל הזמן בתנועה ובשינוי. גם אם מדובר בתנודות קטנות מאוד, כמעט בלתי מורגשות. תמשיכי, אני אומרת לעצמי, גם כשאין לך חשק וזה לא עושה לך רק טוב אלא מציף גם דברים עכורים – תמשיכי. אף אחד לא אמר שזה יהיה קל.

There’s nothing on the top but a bucket and a mop / and an illustrated book about birds / seen a lot up there but don’t be scared / who needs action with you got words 

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *