בית הקהוה בסימן שעון החול

חמישי בחמש הוא הזמן הטוב ביותר של השבוע. לפניי נפרשים המרחבים האינסופיים של סוף השבוע כמו הארץ המובטחת וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות גם יחד. אמורים להיות לי כבר יותר שכל וניסיון כדי לדעת שהסופשבוע הוא לא אינסופי והאפשרויות הן לא בלתי מוגבלות, אבל ככה זה מרגיש לי וזה כל הקסם. 39 מעלות בחוץ לא מזמינות שיטוט, אז אני לוקחת את עצמי לחלל הממוזג של בית הקהוה, כי הייתי כאן בשבת הקודמת אחר הצהריים וזה היה אחד הדברים הכי נעימים שעשיתי בשבועיים האחרונים.

הפעם הג’אז של קולטריין מתנגן ברקע ורק אני ובעלת המקום כאן. היא גם הטבחית והיא מעלעלת בספר בישול. אני לוקחת ירחון לביקורת אמנות לדפדף בו. בשבת היו כאן עוד כמה אנשים ודי.ג’יי ניגן פסקול אקלקטי שנע ממאסיב אטאק לרולינג סטונז לקלאסית מודרנית למשהו משנות ה-80. אני חושבת שגם הדי.ג’יי הזה הוא מהמאפיה של מוסררה, שיום אחד אני אצטרך לכתוב על איך היא השתלטה על העיר (וטוב שכך). בית הקפה הקטן הזה הוא מקום עם לב גדול לאנשים, לאוכל ולמוזיקה. קל לפספס אותו כי הוא נחבא מאחורי צפרדע זבל ירוקה וגדולה באמצע החיספוס וההזנחה של רחוב ינאי. הרקע הזה הופך אותו למקסים עוד יותר. הוא כמו סלון ורשה על רקע קירות אחוריים אפורים ומתפוררים של בניינים ישנים, עם הצנרת החיצונית והשילוט של עסקים קטנים כמו מרפדיה, בית דפוס, מעבדה לתיקון מחשבים וחנות למימכר צרכי אבטחה. אבל הנה פתחו כאן ממול הוליווד בורגר, שנראית כמו המבורגריה של חרדים אמריקאים שיושבים בה עכשיו כמה ברסלבים. אפשר להרגיש שרחוב ינאי הולך להיות הרחוב החם הבא, אחרי אחיו הסמוכים כורש ושושן. יש כאן כבר לפחות מרפסת אחת שיש בה הרבה עציצי גרניום ווילונות בד בהירים מתנפנפים בכמה חלונות. נעים לצפות בזה מתוך חלל בית הקפה. איש תמהוני אחד מבצע דמפסטר דייבינג מרהיב לתוך הצפרדע וחוזר ממנה עם ז’קט ג’ינס ומכנסי ברמודה בצבע חאקי (או שאולי הם קיבלו את הצבע הזה בפח). חתול אפור שיושב על גדות הצפרדע מסתכל בו בתימהון. בשבת נימנם כאן חתול שחור בגומחת החלון. המקום הזה קטן מאוד ומכיל רק שלושה שולחנות. זה כמו לשבת במטבח של חברה טובה שמכינה לך קיש כרישה וגבינת עיזים וסלט של ירקות ירוקים כי ויטמינים זה בריא בשבילך וקפה בספל גדול וכוס מים ויש גם עוגת גזר. אבל מה שיש פה הכי הרבה ואותו אני הכי אוהבת זו חיבה גדולה למילה הכתובה. החל מהשם העגנוני של בית הקהוה ועד לשירים שתלויים על הקירות ומונחים מתחת לזגוגיות שמכסות את השולחנות.

אני יושב על מפתן גן העדן
אני רוצה לאכול מעט מלח

מה אתה רוצה לאכול, אלוהים?
מאיזה ארץ אתה
זקן שמי תכלת
אולי תיתן איזה מופע אקרובטי
אני כתבתי שירים
אני אשם
לכן אני יושב כאן
שב גם אתה, אל תחוס על מכנסיך
למטה יש עולם של אנשים
בוא לראות, יש גדרות של ברזל
האביב החולף על פני הדרכים
מוביל שובל חרציות זעירות
והנה מתחיל לרדת גשם
העצים העלו ריקבון
יש פה פטריות ויש גם נזירות.

(- גו צ’נג)

6 thoughts on “בית הקהוה בסימן שעון החול”

  1. בכל הצצה פנורמית לירושליים דרך העניים שלך, חוזרות אלי תמונות מהטרמפים מהישיבה, מעצי האורן, ממנזרים חתומים ומכל מה שעטוף היה בשתיקה המשיבה מבט במבט.
    לא הבנתי אז מה ירושליים ממלמלת בשקיעות בגיא הינם ובכלבו שלום. ויום אחד אבין, או אשתגע. אבל מבעד לעניים שלך… מבעדן הכל שקוף.

  2. עין זין – צחקתי. זה מתבקש, אבל אין שם עוד מקום אפילו לסיגריה:)

    פינבר – תודה. זו מחמאה מאוד מאוד יפה.

  3. שם גאוני. לגמרי עגנוני. בטח שופתים שם את הסירים :)
    נשמע מקום ממש קסום.

  4. עשית לי חשק לגלות את המקום, רק שלא ידעתי איפה זה עד עכשיו. תודה רבה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *