דו”ח קריאה

בלתי נראה – פול אוסטר. כרגיל אצל אוסטר יש כאן סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, וממנו/מהם מתפצלים עוד איזה סיפור או שניים. כל סיפור כתוב בגוף אחר (ראשון, שני, שלישי), בזמן אחר, יש רצח לא ברור וגילוי עריות שהיה-או-לא-היה, והדמויות יוצאות ונכנסות בין הסיפורים השונים. אם זה נשמע מבלבל, זה בגלל שזה באמת כך. ייאמר לזכותו של אוסטר שכמו אשף להטוטים מצטיין הוא מצליח להחזיק את כל הכדורים האלה – הסיפורים האלה – באוויר. בשלב הזה מעניין באמת לקרוא את אוסטר פשוט כרב-אומן של כתיבה, בלי קשר לתוכן או לעלילה שהיא כבר באמת פחות מעניינת. מה שמעניין את אוסטר, כרגיל, הוא שאלת האמת והבדיה – היה או לא היה, למי להאמין, מי מהדוברים הוא מספר אמין, אם בכלל? מה שמעלה גם את השאלה מי או מה הוא הבלתי נראה? הסופר? מלאכת הכתיבה/מלאכת הסיפור? האפשרויות האלה נראות לי קצת בנאליות, מה גם שבמקרה של אוסטר הן לגמרי לא נכונות: אוסטר הסופר נוכח ומורגש לגמרי בסיפור, וכך גם מלאכת הכתיבה והסיפור שלו.

מסתרי פיטסבורג – מייקל שייבון. עוד מישהו שנראה לי שנמצא בדרך להפוך לרב-אומן של כתיבה אבל בלי הרבה תוכן מאחורי זה הוא מייקל שייבון. זה מה שהרגשתי ב”איגוד השוטרים היידיים” – שמדובר במפגן פירוטכני מרהיב של כתיבה ופעלולי לשון, אבל לא הרבה מעבר לזה. דווקא בגלל זה היה מענג כל כך לקרוא את מסתרי פיטסבורג. זה הספר הראשון של שייבון, הוא כתב אותו בשנת 1988, בגיל 25, כתרגיל מסיים לתואר שלו בכתיבה יוצרת. אפשר בהחלט לקרוא את הספר הזה בתור דיוקנו של הסופר כאיש צעיר, כי הסופר הזה קרוב מאוד לדמויות הצעירות שהוא מתאר. הדמויות האלה מסתובבות רוב הזמן המומות ומבולבלות, ולא רק כשהן תחת השפעת אלכוהול וסמים. כולן נמצאות בנקודה קריטית בזמן חייהן: רגע לפני ההתבגרות, ה-Graduation המיתולוגי, אותה נקודה בזמן – האחרונה אולי – שבה עוד ניתן לחקור ולזגזג על קווי התפר והגבולות שבין הומוסקסואליות להטרוסקסואליות, בין עבריינות להליכה בתלם, בין היחסים עם ההורים, כלומר המשפחה הביולוגית, לבין היחסים עם החברים, כלומר המשפחה החלופית. זו הנקודה בזמן שבה הכל נראה אפשרי, רחב ופתוח, רגע לפני שכל האפשרויות הולכות ומצטמצמות באופן מבהיל משנה לשנה.

מה שמעניין בספר הזה הוא שניתן לזהות בו בדיעבד את כל הזרעים לספריו העתידיים של שייבון: את ילדי הפלא, את קאווליר וקליי, את השוטרים היידיים. מה שעוד מעניין הוא שבגלל שהוא נכתב על-ידי סופר צעיר בשנת 1988, אפשר לזהות בו הדים של הנציגים הבולטים של הספרות האמריקאית בשנות ה-80 – ג’יי מקינרני וברט איסטון אליס בעיקר. אבל בגלל שכתב אותו גם סופר מוכשר מאוד, אפשר לשמוע בו הדים הרבה יותר עמוקים והרבה יותר ארוכים – של סקוט פיצג’רלד ו”גטסבי הגדול” שלו, למשל. כמו בגטסבי, מגיע הרגע שבו המסיבה נגמרת, ולא רק שהיא נגמרת אלא שצריך לשלם את המחיר שלה, והמחיר הזה הוא טרגי. זה הרגע שבו אתה מתבגר.

שפה שסועה – בוריס זיידמן. אהבתי מאוד את “המינגוויי וגשם הציפורים הנופלות”, אבל מה שהיה מדויק מאוד בספר ההוא – הזהות הכפולה, המולדת הכפולה ובעיקר השפה הכפולה, דהיינו, העברית הרוסיאתית של זיידמן – הפך כאן לקצת יותר מדי. חבל, כי יש כאן כמה סיפורים/פרקים יפים מאוד, וחבל שאי אפשר היה להסתפק בזה, כלומר בקובץ של מעט סיפורים אבל טובים, במקום להתפזר על הרבה סיפורים אבל פחות טובים.

הנפשיים – עמיחי שלו. הספר הזה הוא כמו שמיים שרוטים של גלויה. הוא עכור ומדכא ומלא מועקה כמו המציאות שהוא מתאר; כמו המוזיקה של נושאי המגבעת שהיא אחד משני הצירים שסביבם סובב הספר, וכמו טירונות חורף בצפון השומרון של בעלי פרופיל נפשי, שהיא הציר השני שלו. הרבה הרבה יותר מדכא מ”ימי הפופ”, הספר הקודם של עמיחי שלו, שבעצמו לא היה ממש יום שטוף שמש בפארק, ולא פחות טוב.

תמיד צעיר – בוב דילן, תרגום יהונתן גפן. זה אמור להיות ספר ילדים, אז קניתי את זה לעומר, ליום הולדתו ה-21. וכמו בספר ילדים, מבוגרים יקראו בעיקר את האיורים. אני לא דילנולוגית גדולה – הגאונוּת והענקיוּת שלו ברורות לי גם בלי להיות כזאת – אבל האיורים-בסגנון-רטרו של פול רוג’רס הם עונג מזוקק של רפרנסים תרבותיים לרקע שממנו צמח דילן ואינספור התייחסויות לשיריו. כך, למשל, איור תיבת הגיטרה הנושאת את המדבקה This machine kills fascists (וודי גאת’רי!), החיפושית האדומה שנושאת לוחית רישוי SHB 65 (השיר Subterranean Homesick Blues משנת 1965), דוכן ההחתמה בפארק שניצבים לידו אלן גינסברג, ג’ק קרואק ו-וויליאם בורוז, ועוד ועוד ועוד.

עוד נקראו: “שנת הגנן” של קארל צ’אפק (מקסים), “חרדתו של המלך סולומון” של אמיל אז’אר/רומן גארי (ככה-ככה).

מתחילה לקרוא עכשיו: “מנקודת מבטו של העשב”, אנדריי קורקוב.

ממתינים בתור: “מרק עגבניות זוחל אל השמיים” של פאולינה בוקובסקה, “בדידותם של המספרים הראשוניים” של פאולו ג’ורדנו, “המתיקות שאחרי” של ראסל בנקס, “סיפורי ניק אדמס” של המינגווי.

אולי ייקנה וייקרא: “פתאום דפיקה בדלת”, אתגר קרת.

בשום פנים ואופן לא ייקנה ולא ייקרא: הרוקי מורקמי, “לרקוד לרקוד לרקוד”. כי די, נו, באמת. הגיע הזמן לתרגם עוד סופרים (וסופרות!) יפניים לעברית.

9 thoughts on “דו”ח קריאה”

  1. בלוג נהדר. גיליתי במקרה :-)

    פול אוסטר אחרי 2-3 ספרים אתה כבר מזהה את הסגנון מקילומטרים. העיסוק האובססיבי ב”מקרה”, האמנויות המיוחדות שיש בכל ספר (כמו הצילום של אותה פינת רחוב בעישון, או הערים המיניאטוריות במוסיקת המקרה)

    לא הכרתי את עמיחי שלו, אבל עשית לי חשק, למרות הדיכאון. נכנס לתור שלי.

    סיפורי ניק אדמס גם בתור שלי.

  2. אגב ברט איסטון אליס – יצא לו ספר חדש עכשיו, Imperial Bedrooms, שהוא המשך, 20 שנה מאוחר יותר לפחות מאפס… יצא לך לקרוא ?

    חוץ מזה, לא הייתי רוצה לחשוב שהרגע שבו אתבגר זה יהיה כשאצטרך לשלם את המחיר של המסיבה שנגמרה… אבל רוק אנ’ רול, כמו שאומר שון בייטמן. אני מניח שאני אצטרך לשלם אותו יום אחד.

  3. מיסתרי פיטסבורג ספר מקסים. מאד אהבתי אותו. במיוחד את היחסים של הגיבור עם אבא שלו.

    אני ממש ממליצה על הסיפרים הקצרים – “דברים מוזרים קורים” של קלי לינק, לא בדיוק מדע בדיוני, לא בדיוק אימה, יותר הומור ואהבה ורגישות ופמניזם וקצת פנטזיה. נראה לי שתאהבי…

  4. עופר – אני שמחה על המקריות:) מכיוון שעוד לא יצא לך לקרוא את עמיחי שלו, ההמלצה שלי היא להתחיל מ”ימי הפופ”. לא רק בגלל שהוא בכל זאת קצת פחות מדכא, אלא מפני שהקריאה בשניהם לפי הסדר הזה יוצרת רצף כרונולוגי – התבגרות וגיל נעורים ב”ימי הפופ”, השירות הצבאי ב”הנפשיים”.

    גיא, שמעתי על החדש של ברט איסטון אליס, זה נשמע מסקרן מצד אחד – לחזור לאותם גיבורים אחרי עשרים שנה ולבדוק איך הם מתמודדים עם פגעי הגיל והחיים; מצד שני, אני קצת מהססת אם בא לי לקרוא דווקא את ברט איסטון אליס חסר-הרחמים מתמודד עם הנושאים האלה…

    וגלי, תודה כרגיל על ההמלצה. קראתי את “מסעותיי עם מלכת השלג” ואת “הבלשית הצעירה” מהקובץ הזה של קלי לינק. את השאר לא כל כך צלחתי – אני כה גרועה עם פנטזיה, אבל את צודקת לגמרי שזה לא בדיוק רק פנטזיה אלא גם עוד הרבה דברים אחרים. אז אולי אנסה שוב.

  5. יפאני מצויין שתורגם: ספינות טרופות של אקירה יושימורה.

    מסכימה לגבי צ’אפק-מקסים זו ההגדרה הנכונה

  6. נכון, קראתי את “על תנאי” שלו והוא טוב מאוד. אני אנסה גם את זה.

  7. כמעט את כל הרשימה שלך קניתי לספריה לכבוד סוף השנה.
    אני יודעת שאת הרוב אף אחד לא יקרא (חוץ מאתגר וממורקמי), אבל בשביל אלה שכן את עמיחי שלו ואת בנקס (הו, שובר לב). את צ’אפק קניתי כמתנת סוף שנה למורים (וכמה עיקמו עלי אף).

  8. את כזאת ספרנית מעולה!

    איך אפשר לעקם את האף על צ’אפק?? הוא כזה הומניסט עם לב רחב וחוש הומור דק. וזה שדווקא מורים מחמיצים את המטאפורה של החינוך כעבודת גינון – טוב, אני מניחה שזה אומר את כל מה שאפשר להגיד ואת כל מה שצריך לדעת על מצב החינוך.

  9. אני מסכימה איתך לגבי שייבון. אני לא מבינה למה קשרו לראשו כל כך הרבה כתרים, בעיני הספרים שלו הם גימיקים עמוסי פירוטכניקה וחסרי עומק אמיתי. אבל מאחר ואנחנו רואות אותו עין בעין אשמח לתת צ’אנס לספר הראשון שלו. תודה!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *