רכבת הרים

1.
כמו מושא האבל, השבוע החולף היה לא פשוט ולא יציב. ביום ראשון היתה תדהמה, ביום שני היתה התרגשות גדולה להיתקל באנשים שלא שמעתי מהם שנים, יום שלישי היה הכי קשה – צער ועצב ואשמה ובכיתי הרבה גם בשיעור יוגה ובמדיטציה בערב, ברור. ביום רביעי היתה התייצבות ורגיעה, שביום שישי שוב התהפכה כמו קליפת אגוז בלב ים, ושוב בכיתי בשיעור יוגה ומדיטציה של יום שישי בבוקר. משם הלכתי לדג מלוח בגן העצמאות וישבתי בדשא והמשכתי לבכות. בגלל הקלרינט והסקסופון העצובים. בגלל הזוהר בדשא. בגלל הפריחה הסגולה של הסיגלון. בגלל הגזעים הלבנים של עצי הצפצפה. בגלל שהעולם הוא עגול וכחול. בגלל שקשה להגיד את זה בקול בלי שישלחו לך עובדת סוציאלית או קצין בריאות נפש הביתה, אבל יש הרבה יופי במוות. לא בבליה ובכליה ובסבל שקודמים למוות, אלא במעבר הזה מהסופי לאינסופי. משם ירדתי לאוגנדה ופגשתי את ליאור אש והתחבקנו כמו שני ניצולים מספינה טרופה. ישבנו שם על הספסל בחוץ בסמטה, עם השמש והרוח שהחליפו משמרות ביניהם לסירוגין, ובחצי אוזן ועין עקבנו אחרי איזו הופעת נויז מהשאריות של מוסררה-מיקס. אבישג בדיוק עברה בדרך לשייח’ ג’ראח ואמרה שהמוזיקה הזאת נשמעת כמו אוסף של תאונות דרכים מרחבי העולם ולמה שמישהו ירצה לשמוע את זה. ליאור משך בכתפיו. אני חשבתי על זה שכל השבוע הזה היה תאונת דרכים. לא הגעתי בכלל למוסררה-מיקס השבוע. רציתי ללכת אחרי העבודה ביום חמישי, אבל ענן האבק הצהוב חסם את דרכי. לא הלכתי גם להופעה של ג’פרי לואיס שתיכננתי לראות השבוע, כי מי יילך לראות היפסטר ניו-יורקי באמצע כל רכבת ההרים הרגשית הזאת. לסיכום השבוע הזה קמתי בשבת בחמש בבוקר עם מיגרנה.

2.
אבל בשבת אחר הצהריים הלכתי לראות את “מופע הפלאים של ד”ר פּרנסוס” של טרי גיליאם. אני אוהבת את טרי גיליאם, ו”פישר קינג” הוא אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים. “האימג’ינריום של ד”ר פּרנסוס” הוא אכן חיזיון רב דימיון. כל העיצוב של הסרט הזה – תפאורת המופע הקרקסי, התלבושות, הסט של לונדון סוריאליסטית שמצד שאחד היא בת זמננו ומצד שני היא גם לונדון ויקטוריאנית, דיקנסיאנית וגותית אפלולית, החזיונות של האנשים שחוצים את המראה – הוא מרהיב. למעשה, כל הסרט הזה הוא האימג’ינריום של טרי גיליאם, ואפשר למצוא בקלות הקבלה בין מכונת החזיונות של ד”ר פּרנסוס לבין אמנות הקולנוע של טרי גיליאם. יש עוד כמה רעיונות שמופיעים לא פעם אצל גיליאם, כמו למשל הרעיון של הומלסים כקדושים, הביקורת החברתית על הפערים הבלתי נסבלים שבין עשירים לעניים, תרבות הצריכה וכו’. אבל הרעיון המרכזי הוא המאבק בין טוב לרע – קצת הזכיר לי את “שר הטבעות” – ובעיקר המאבק בין אלוהים לשטן. מסתבר, בניגוד למה שאיינשטיין חשב, שאלוהים כן משחק בקובייה. אלוהים הוא מהמר, וגם שתיין לא קטן. השטן, לעומת זאת, מתברר כברנש חביב ונדיב. מה גם שמשחק אותו טום ווייטס. ההתערבויות בין שני הקשישים הללו חורצות גורלות (לא ממש רעיון חדש למי שפתח אי פעם את ספר איוב), ואחת השאלות המתבקשות היא איפה אם כן נמצא הרצון החופשי שלנו. אני לא חושבת שלגיליאם – או לדוקטור פּרנסוס – יש תשובה פשוטה לזה. הסרט הזה נמשך שעתיים ועשר דקות, הוא הוקרן ברצף בלי שום הפסקה באמצע (נדמה לי שזו פעם ראשונה שאני נתקלת בזה ברב-חן), אבל הוא עבר לי ביעף כאילו לא עברה יותר משעה. לא יכולתי לחשוב על דרך טובה יותר לבלות אחר צהריים של שבת.

3.
עכשיו אני בעיקר עייפה.

3 thoughts on “רכבת הרים”

  1. שני דברים שאמרת
    ספינה טרופה
    ו”פישר קינג”
    לא ראיתי הרבה סרטים לאחרונה, למרות האהבה הענקית שלי לקולנוע זה קורה באמת פעמיים בשנה, אולי שלוש
    אבל זה סרט שכל כך אהבתי.
    ישר, את כותבת ישר וכל כך מעוגל.

  2. היי, תגובה קצת ארוכה…
    רציתי לכתוב שהפוסט הקודם שלך היה יפהפה ועצוב וקשה באמת להסביר במילים תחושה של אובדן של מישהו. וטוב לראות שיש ימים שמרגישים קצת יותר טוב…
    הלכתי למוסררה מיקס שהיה רועש ושמח, היה הזוי ללכת לשם בין שכונה חרדית מצד אחד בה נשרפת אשפה ברחוב ואיזור ערבי מנגד… המורכבות של לחיות בעיר הזו. הדג מלוח היה יפה גם הוא.
    מצחיק לחשוב שאנו חיות באותה עיר והולכות לאותם מקומות אך לא באמת מכירים… אולי זה מה שיפה בקיומו של בלוג. כל הקוראים הללו שמכירים אותך רק כאן.

  3. אני מתנצלת ותודה. מצטערת שלא ממש הגעתי להגיב בימים האחרונים. באמת תודה.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *