גדי

הפעם הראשונה שפגשתי את גדי ב היתה בסוף קיץ 2002, ביום שישי בערב, בהקרנה של הסרט “העולם שבפנים” (Ghost World) בסינמטק. ישבתי לבד ודפדפתי בגיליון של Spin – אני זוכרת אפילו שבּק היה על השער. אני זוכרת אפילו מה לבשתי ואיך נראיתי. בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי, והבחור הצעיר שהתיישב שני מושבים לידי נראה מתעניין במגזין המוזיקה שלי. אז הצעתי לו לדפדף בו והתחלנו לדבר – על הטעמים המוזיקליים שלנו ומה אנחנו אוהבים לשמוע וכו’. אחרי הסרט הוא נתן לי כרטיס ובו כתובת האתר שלו. ביקרתי בו, וקראתי עוד קצת על האהבות המוזיקליות שלו והאהבות הספרותיות והנסיעה שלו לטיבט והחיפוש הרוחני.

הפעם השנייה שפגשתי את ברינקס היתה כמה שבועות אחרי כן, בערב הופעות של Fact בצוללת. דיברנו שוב על מוזיקה והופעות והוא סיפר לי על אתר בשם השרת העיוור שבו הוא כותב ביקורות מוזיקה, ולמה שגם אני לא אכתוב שם.

הפעם השלישית שפגשתי את ברינקר היתה ליד באלאנס, במעלה רחוב ש”ץ, כשכבר היה סתיו. הוא סיפר לי שהוא עורך עכשיו את השרת העיוור, וכמה זה מרגש ומשמח אותו, ובכלל, למה שאני לא אשלח לו ביקורות. חסרים לו אנשים עם אהבות מוזיקליות כמו שלי, ושנראה שיודעים גם להתבטא ולכתוב. אז למה לא.

למה לא, באמת.

בינואר 2003 כתבתי את הביקורת הראשונה שלי בשרת. במשך השנה שאחריה כתבתי ביקורות בתדירות של אחת לחודש בערך. הוא תמיד עודד אותי לכתוב עוד. זו היתה הפעם הראשונה שבה כתבתי לקהל של קוראים, והקורא הראשון שלעיניו תמיד כתבתי היה הוא. כי הוא היה העורך שלי. ולמרות שהוא מעולם לא שינה לי אפילו פסיק, הביקורת שלו ולא של אף אחד אחר היתה חשובה בעיניי יותר מכל. הוא גרם לי לרצות להצטיין. הוא האמין בכתיבה שלי הרבה לפני שאני האמנתי בה.

והיתה תכתובת המיילים בינינו. כתבנו אחד לשני על ספרים שקראנו, על הלימודים שלנו, על תרבות המערב מול הבודהיזם הטיבטי. אנחנו אנשים שונים, הוא כתב לי באחד המיילים, אבל אם יש משהו שמאחד בינינו זה ששנינו מונעים על-ידי חיפוש רוחני. גם אם אצל כל אחד מאיתנו הוא בא לידי ביטוי באופן שונה לחלוטין.

הוא נתן לי לקרוא את הספר שהוא כתב והוציא לאור בעצמו. The Vanished, הוא נקרא. היתה תקופה, לפני כמה שנים, שאפשר היה להשיג אותו בנוקטורנו. הוא נמצא אצלי בספריה על המדף של ספרי הזן בודהיזם. בדרך כלל אני משתדלת שלא לקרוא ספרים שכתבו אנשים שאני מכירה ושהם מבקשים את חוות דעתי. זה תמיד לא נעים ושומדבר טוב לא צומח מזה. אבל במקרה שלו רציתי לקרוא את זה. היה לי ברור שלמרות שהספר הזה הוא פיקטיבי הוא גם אוטוביוגרפי. ולמרות שהוא היה כמובן בוסרי מאוד, הוא היה כתוב נהדר. הוא תמיד ידע לכתוב, גדי ב.

והיה ערב אחד שהוא היה כאן והכנו ארוחת ערב ביחד. הוא הביא לי את הדיסק של Woven Hand. את 16 כוחות-סוס כבר הכרתי תקופה ארוכה, אבל זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את ההרכב הזה של דייויד יוג’ין אדוארדס. עד היום הדיסק הזה הוא אחד האהובים עליי בתקליטייה שלי. בערב ההוא היינו קרובים והוא סיפר לי על הנסיעה לטיבט ועל החיפוש הרוחני ועל הסמים ועל ההתמוטטות הנפשית וההתקפות הפסיכוטיות וכל מה שבא אחריהן. וכמעט שכבנו אבל לא, ודיברנו על האפשרות הזאת ועל זה שאולי יום אחד נממש אותה אבל היא מעולם לא מומשה. כמו שטר חוב שאף אחד מאיתנו לא פרע. ואולי מוטב כך.

אחר כך, מטבע הדברים, התחלנו להתרחק. הוא עבר תקופה קשה ורב עם כל העולם. לא יכולתי להגן עליו ולא יכולתי גם להגיד עליו מילה אחת רעה. היה לי חוב כל כך גדול כלפיו. אם אני כותבת לקהל קוראים עד עצם היום הזה, שבע שנים אחרי, יש לו חלק כל כך עצום ומכריע בזה. הוא נתן לי במה, הוא נתן לי דחיפה ועידוד ותמיכה. אהבתי אותו.

הוא היה קוץ בתחת, גדי ב, אבל קוץ בתחת מבריק ועקשני ובלתי מתפשר ובלתי אפשרי.

כשאני מרימה את העיניים מהמחשב אני רואה על הקיר שמולי את הכרזה הממוסגרת של “העולם שבפנים”. אני אוהבת את הסרט הזה בלי קשר אליו, אבל עכשיו הוא מזכיר לי אותו. כן, בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי. לצידי על השולחן מונחים עכשיו הדיסק של Woven Hand שהוא צרב לי, גיליון אחד של “קוף מכונף” מ-1997 (שמי שהביא לי אותו הוא בכלל מ”ם), ו-The Vanished, עם הצילום של העיניים שלו, שיש בהן זיק מלא חיים, כמעט שובבי, שונה כל כך מהאינטנסיביות הרצינית כל כך שהיתה בו תמיד. זה מה שנשאר לי ממנו.

גדי, תגיד לי אתה, מה עושים עם זיכרון היותך. מה עושים עם מותך. מה עושה מי שחייך נגעו בחייה, שזוכרת שהיית קיים פעם והיתה לזה משמעות עצומה בשבילה. שזוכרת שנפגשנו בקיץ 2006 בהופעה של גרג דולי ומארק לאנגן בבארבי בתל אביב וליטפת לי את הכתף בחיבה ואמרת, את אוהבת אותו כבר הרבה זמן. ובגלל זה חשבתי עליך בדיוק בשבוע שעבר לפני ההופעה הזאת של מארק לאנגן ותהיתי ביני לבין עצמי אם תהיה שם. ועכשיו אני לא מסוגלת לחשוב על זה שכשאני הייתי בהופעה הזאת אתה שמת קץ לחייך. שזוכרת שנפגשנו שוב בנסיבות דומות מאוד לפעם הראשונה שלנו, שוב בסינמטק, אבל הפעם בסרט על איאן קרטיס. שחושבת מה לעשות עם העובדה שכתובת המייל שלך היתה תמיד alwaysfade.

אנחנו זן של מספרי סיפורים, במיוחד כשאנחנו מנסים באופן נואש למצוא משמעות. גם, ובעיקר, כשאנחנו יודעים שאין שום משמעות. לנצח נגזר עלינו לספר אותו סיפור שוב ושוב ושוב.

13 thoughts on “גדי”

  1. הוא איש מדהים. אני לא מכיר אנשים שלא חשבו כך למרות כל המטען שהוא הביא איתו. וכך אני זוכר אותו, ולמעשה אני גאה לומר שהכרתי אותו רק כך. עצוב מאוד. עצוב מאוד!

  2. כתבתי כמה משפטים ומחקתי וחזרתי וכתבתי ושוב מחקתי. אני זוכר היטב את המשקפיים שלא ניקה ואת המבט מאחוריהן ואת השיחות הקצרות הבוערות המתפתלות שניהלנו, ואת החיוך. אני לא הספקתי לריב איתו, למרות שנורא רציתי, כבר בפעם הראשונה שהכרנו, לפני יותר מעשר שנים. ועכשיו זה.
    “וכשהרמתי את עיניי, ראיתי את ישו ואת לאו-צה נעלמים במדרגות המסוידות הלבנות כפי שנעלמו חצאית הטורקיז וחצאית הארגמן של הצועניות שלי – והכד היה ריק. לכן עליתי במאמץ במדרגות, פה ושם רק על שלוש, ראשי איכשהו הסתחרר מבדידותי הרועשת מדי, ורק באויר הצח של הסמטה האחורית התיישרתי ואחזתי בחוזקה בכד הריק”.

  3. שייסה. ככה התבשרתי, דרך המילים המרגשות שלך, לפחות זה היה ברכוּת. מעולם לא פגשתי אותו, אבל הוא בהחלט הותיר רושם. גם לי הוא שלח את הספר שלו, אבל מעולם לא קראתי אותו, אולי מתוך חוסר יכולת או רצון להתמודד עם האינטנסיביות שלו.

    נשיקות מברלין (שוב).

  4. בתור מוכר דיסקים סדרתי , פגשתי את גדי לאורך השנים בריפרוף ובצורה נעימה בעבר הרחוק ואחרת בשלוש השנים האחרונות.הוא היה גלוי וסיפר לי הרבה פרטים , גם כאלה שלא רציתי לדעת. הוא גייס אותי לקמפיין המופרך (בעיקר באינטנסיביות שלו) של הבאת הקיור לארץ. פוסטר ענקי שנתלה חצי בכפייה באמצע החנות היה כזעקה של שמעו קולי. בשיא האטרף הוא נעלם , משיחות קודמות איתו יכולתי להבין שהוא כנראה מאושפז. זה היה נראה שזה לא באמת ינחת אף פעם , וזה באמת לא נחת. בחודשיים האחרונים הוא הגיע כמה פעמים שקט ומכונס קיוויתי שזו התחלה חדשה בשבילו , למרות שלא הייתי ממש בטוח. כשלא הייתי הוא הזמין הזמנה מיוחדת מחו”ל את אלבומם של ה CRANES
    מ-2008
    אני שומע אותו פעם ראשונה , להקה שלא שמעתי איזה עשר שנים.אינדי מלודי עם סולנית שנשמעת כמו ילדה בשואה. סוג של אופטימיות שבורה ואובססיבית. הכרתי אותך מאוחר מדי הרבה יותר מדי דת וטריפים.זה מפחיד כמה המוח רגיש.התקשרתי אליך למשיבון פעמיים לומר לך שהדיסק הגיע .פעם שניה אחרי שידעתי (ואני בעצם עוד לא יודע איך עשית את זה) הקול שלך נשמע ברור ומשכנע לא בועט ולא מכונף.

  5. יעד! כל כך הרבה זמן, אלוהים. פיקדילי של תחילת-אמצע שנות ה-90. כל כך הרבה דיסקים קניתי אצלך, בטח את כל הסקרימינג טריז והמארק לאנגנים המוקדמים (כי את המאוחרים כבר קניתי בסיאטל). בית המוזיקה הוא בדיוק על מסלול ההליכה שלי כל יום, פעמיים ביום, מהבית לעבודה ובחזרה, ופעמיים בשבוע לפחות אני אומרת לעצמי אני חייבת להיכנס לשם, לחטט להם בדיסקים ולהגיד שלום ליעד.

    אבל אני לא עושה את זה, וזה מה שמעציב אותי: שיש לי כל כך הרבה מילים יפות, אבל יום אחרי יום ושעה אחרי שעה אני שוכחת שהעולם הוא חדר מיון וכולנו פצועים ואנחנו חייבים להיות פראמדיקים ולטפל אחד בשני יותר טוב. על תחושות האשמה והבושה שלי בקשר לשנים האחרונות של גדי עוד לא התחלתי אפילו לכתוב.

    עם שלושה אנשים שונים יצא לי לדבר היום על זה שלוויות הן דבר שמח. אתה פוגש מחדש כל כך הרבה אנשים שאיבדת קשר איתם במהלך הדרך.

    אבי – אני חושבת על זה שאנחנו מכירים עוד מימי הפורומים של IOL. מי בכלל יודע וזוכר היום מה זה. זה שייך לפרהיסטוריה ולארכיאולוגיה של האינטרנט.

    נון אחר, כל כך צחקתי מזה שכתבת שלא הספקת לריב איתו, למרות שניסית. גם זו נחמה. שני – ד”ש בחזרה לך ולברלין. ופראני… מצד אחד זה מגדיר בשבילי מחדש את המושג “אירוניה עיוורת ואכזרית”. מצד שני, זה כל כך משמח. לא רק זה שהם מגיעים לארץ, אלא שהם יופיעו בצוללת. שזה אשכרה קל”ב. אני לא אצטרך להיגרר שוב עד תל אביב בשביל לראות אותם בהופעה.

  6. הייתי חבר טוב של גדי בתיכון והיינו בקשר גם לפני וקצת אחרי, אבל לא בשנים האחרונות. כתבתי משהו לזכרו והייתי רוצה לפרסם את זה אחרי השבעה. האם אוכל לפרסם כאן?
    חוץ מזה אני חושב ליצור \ לחדש קשר עם אנשים שהכירו אותו. אני עוד לא יודע מה לעשות עם זה – אם לארגן איזושהיא פגישה לזכרו?
    נוסף לכך אני מחפש את שחר ננס ( או אולי מנס) שלמד איתו בחטיבה ברנה קאסן ופגשתי בהלוויה שלו.
    מי שרוצה ליצור איתי קשר בקשר לאחד מהנ”ל מוזמן לפנות אליי למייל שלי: gluckdani שטרודל gmail.com.

  7. כן, יצא לי לכתוב לדני ואמרתי לו על עמוד הפייסבוק. הוא כתב שם משהו מאוד נוגע ללב.

    ויש גם את שרשרת התגובות בשרת, ובמיוחד את זו, שאני קוראת לפחות פעמיים ביום. אפילו הדפסתי אותה, וקיפלתי את הדף ושמתי בתוך הספר של גדי יחד עם מודעת האבל מהארץ של יום ראשון. אולי אחד הדברים היפים ביותר שיצא לי לקרוא אי פעם:
    http://www.hasharat.co.il/html/forumonepost.php?id=1&idp=18208&post=18214

    ו Woven Hand… אני בדיוק שומעת בימים אלה את דייויד יוג’ין אדוארדס שר ג’פרי לי פירס:
    http://www.youtube.com/watch?v=wz6qS9QVg8g
    היה פעם איש שלא דיבר שום פחד / הוא חיפש את האמת כדי להביא אותה הנה / ואז הוא יצא לדרך, למסע / כדי לשים את עצמו בידי האל, על נשמתו / היתה לו מחשבה תועה / היתה לו נשמה תועה / כן, היתה לו תודעה תועה.

    בתודעה שלי הם קשורים יחד. דייויד יוג’ין אדוארדס וג’פרי לי פירס וברינקס.

  8. מעניין שרב מערכות היחסים שלו היו בהפוגות, אבל כולם אוהבים אותו נורא. גם אני.

    המוות שלו הרגיש כמו אגרוף בבטן למרות שכבר 4 שנים לא שוחחתי איתו. והוא מעולם אפילו לא ידע כמה השפיע עלי ועל חיי.
    עכשיו אני כ”כ מצטער על כל אותן הפעמים בהן רציתי להתקשר ולא עשיתי זאת. בעיקר מתוך ההרגשה שתמיד אוכל לדבר איתו ולהרגיש כאילו לא עבר יום. והאש שפורצת לו מהפה תהיה אותה אש, שממגנטת ומעייפת כאחד, אבל בעיקר משאירה טעם של עוד ותחושת תודה על זה שאני מכיר אותו בכלל.

  9. תודה, אוהד, על הדברים שלך.

    שיהיה שבוע פשוט יותר ויציב יותר.

  10. הי לכולם
    נראה שיש לגדי כמה אתרי זיכרון בכמה אתרים שונים ולא מסונכרנים. אם אכן מתארגן אירוע לזיכרו, ואם במקרה הוא מתרחש לפני השבוע האחרון של יוני שבו אני נעלם מהארץ לחודשיים, אודה לכם אם תעדכנו אותי בפייסבוק

  11. מתוכנן ליום ו’ 11.6 בצהרים בתל אביב.אנא הסתכלו בדף הפייסבוק לזכרו לפרטים ולעדכונים. מי שמתכוון להגיע, תשתדלו לשלוח לי הודעה בפייסבוק, או למייל שלי:
    gluckdani שטרודל gmail.com
    תודה

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *