שוער הלילה

חמישי בלילה, מועדון זאפה בתל אביב, אני מוקפת לובשי שחורים, וזה כולל כמובן גם אותי. לא שזה מפתיע – אחרי הכל זו הופעה של מארק לאנגן. אפשר היה לקיים אותה בקתדרלה גותית. קתדרלת סנט מארק. בעשר-ועשרה אני עדיין לא מבינה איך יכול להיות שההופעה הזאת היא סולד-אאוט אם כל כך דליל כאן. בעשר-ועשרים כבר אין מקום לנשום. דחוס וצפוף ומתח של ציפייה דרוכה באוויר. מצד ימין שלי עומד בחור בחולצה שחורה של Faith No More. מצד שמאל שלי עומד בחור עם חולצה שחורה של Alice In Chains. מאחוריי שניים בחולצות שחורות של ג’ק דניאלס ושל גינס ואני בדיוק חושבת כמה זה לא מנומס להגיע להופעה הזאת עם החולצות האלכוהוליות האלה כשהוא בדיוק עולה לבמה ולופת את המיקרופון בידי הכוכבים שלו ו

הקול הזה. הקול הזה.

הראייה שלי מיטשטשת ואני עומדת כל כך קרוב לבמה ותחת אלומת האור הלבנה אני יכולה לראות שהפנים שלו כבר חרושות קמטים. הוא כבר לא האיש הצעיר שאחרי הקריירה המוזיקלית שלו התחלתי לעקוב לפני כמעט עשרים שנה. והקול הזה. הקול הזה שבשלב הנוכחי של חייו ושל הקריירה המוזיקלית שלו הוא נקי ומזוקק לגמרי. נקי ומזוקק ועגול ומלא, מלא נשמה ונחמה. בשלב הזה הוא כבר בן בלי גיל. כמו ג’וני קאש וטום ווייטס. וכל השירים שלו נשמעים בני מאה לפחות. עתיקים כמו הבלוז ורלוונטיים כמוהו. וממילא אי אפשר אף פעם לדעת אם השירים שלו הם מקוריים או גירסאות כיסוי – בגלל שהם נשמעים בני מאה לפחות.

מהפתיחה המהממת של When Your Number Isn’t Up ועד הסיום המצמרר של The Hanging Tree, זה היה רק הוא וגיטריסט אקוסטי. הבמה עירומה לגמרי, אין שום פעלולי תאורה, רק הוא והשירים שלו והקול שלו והנוכחות שלו בכל תו ותו ובכל מילה ומילה. הוא אוחז את המיקרופון כאילו הוא נאחז בחייו. זה אינטימי וחשוף וגורם לעיניים שלי להתערפל ולגרון שלי להשתנק ולשערות שלי לסמור. כי הוא שר על הרוחות הקרות המייללות מקצה היקום, הרוחות הקשוחות של הבדידות והסופיות, ומלאך המוות שנשימתו מלחיתה תמיד על העורף, והצער על כל ההחמצות והאכזבות והאובדנים. אבל כל כך הרבה כבוד יש אצלו, כל כך הרבה כבוד אנושי בסיסי – dignity היא המילה שאני חושבת עליה באנגלית – לנוכח כל הצער והבדידות והסופיות של כולנו. הוא עמד תמיד בכל התלאות הללו בכל כך הרבה כבוד וחסד וחן ורחמים. לא כמו עלה נידף ברוח אלא כמו עץ עצום וענק.

אני לא זוכרת את השיר המסיים של הסט, אבל הוא הסתיים במילים I’m Going Home. וכשהוא עלה להדרן הוא שר את Traveler. וחשבתי על זה שהוא באמת נוסע מכאן עוד רגע הביתה. סוף סוף הביתה. שבע דרכים ונדודים, כמו אחרון גיבורי המערבונים שהוא. משאיר אחריו את זיכרון היותו כאן. ובאמצע הלילה התעוררתי לרגע וחשבתי איזה חלום נפלא זה היה, חלמתי שראיתי את מארק לאנגן בהופעה. באיזה רגע החלום הופך לזיכרון והזיכרון הופך לחלום

3 thoughts on “שוער הלילה”

  1. השיר האחרון בסט היה on jesus program.
    והביקורת שלך מעולה. כל מילה בסלע.

  2. המשפט האחרון… על חלומות וזכרונות… הוא בדיוק, אבל בדיוק העניין.

    כרגיל, איתך :)

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *