הרחק מהמון מתהולל

אהבתי מאוד את "ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז. אני בכלל לא חושבת שזה סרט לילדים. זה עיבוד למבוגרים של ספר ילדים. רק מבוגרים יקלטו מיד שארץ יצורי הפרא שאליה מגיע מקס היא ממלכת המבוגרים, ולא סתם ממלכת המבוגרים אלא ארץ המבוגרים ביום רע במיוחד. יום שבו כולם מתלוננים, מייבבים, מרירים, ציניים, תחרותיים, מניפולטיביים ופאסיבים-אגרסיביים. מה שמלבב במיוחד לגלות הוא שגם למפלצות (כלומר למבוגרים) יש מפלצות משל עצמן: למשל, עצב, צער ובדידות. והם מוכנים להמליך עליהם את מקס למלך אם רק יבטיח לעשות אותם מאושרים ולגאול אותם מהבדידות, העצב והצער שלהם. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני חושבת שהסרט הזה הוא חתיכת סרט רדיקלי. אני מכירה לא מעט מבוגרים שיעדיפו לשתות חלב עקרבים לפני שהם יודו שהם הביאו ילדים לעולם – והמליכו אותם למלכי עולמם – בגלל הפחד מכאב ומבדידות. בגלל שהם חושבים שילדים יהפכו אותם למאושרים. כמה הרבה אנחנו מניחים לפעמים על כתפיהם הצרות של הילדים. אז מי פה בדיוק המבוגר האחראי ומי הילד?

אנחנו אולי מציבים לילדינו גבולות, אבל ילדינו מציבים בפנינו מראות, והן מדויקות מאוד ולא פעם גם אכזריות. במידה רבה זה גם מה שהסרט הזה עושה.

כשמקס אומר בנקודה מסויימת ליצורי הפרא שחבל שאין להם אמא, זה משפט שאין לו שום זכר בסיפור המקורי של מוריס סנדק, אבל זה משפט שיש לו זכר ועוד איך ב"פיטר פן" של ג'יימס ברי וארץ הילדים האבודים שלו. גם פיטר פן – וגם אליס בארץ הפלאות, אם כבר נמצאים בסביבה – הם במובהק ספרים שמשום מה נחשבים לספרים לילדים, אבל רק מבוגרים מסוגלים להבין באמת ולהתמודד עם התוכן שלהם (שגם הוא לא ממש נעים).

חוץ מזה העיצוב והצילום של הסרט מרהיבים. הם מדגישים את האיכות המלנכולית, המוזרה והאפלולית שלו. גם הפסקול מקסים, אבל זה לא ממש מפתיע כשמדובר בספייק ג'ונז. אבל אני בעיקר חושבת על התפקיד המכריע שהיה לדייב אגרס, שלקח ספר ילדים קלאסי שיש בו לא יותר מ-18 משפטים קצרים ותמציתיים, והפך אותו לכזה סרט יוצא דופן.

אני מנסה לחשוב איזה זיכרונות נותרו לי ממך מקץ עשר, אחת-עשרה, תיכף שתים-עשרה שנה. אני חוזרת לחודש פברואר 1998, אולי אחת השנים האחרונות שבהן עוד היה חורף אמיתי, לפני שכדור הארץ והאקלים התחילו להשתגע לגמרי. תל אביב, בר בשם לולה ברחוב אלנבי או אחת הסמטאות שיוצאות ממנו. שישי בערב, מוזיקת גראנג', אנחנו יושבים ומדברים, הידיים שלנו נוגעות זו בזו, העיניים שלנו שואלות ומהנהנות. אנחנו יוצאים החוצה אוחזים ידיים. הרוח מצליפה ומתחיל לטפטף. אנחנו סוגרים מעילים והולכים לכיוון הים. היד שלי בתוך היד שלך בתוך כיס המעיל שלך. רק כשאנחנו מגיעים אל הטיילת ואל הים אנחנו עוצרים. אתה מסובב אותי אליך. אנחנו עומדים עם הגב אל מגדל האופרה, ים שחור לפנינו, רוח מצליפה באלכסון ואיתה רסיסים מלוחים וטיפות של גשם. אנחנו מתנשקים. הורדת את המשקפיים שלך, אני לא זוכרת אם הורדתי את שלי. כשראיתי לפני שנה וקצת את "ואלס עם באשיר" עם אחת הסצינות הראשונות שמתרחשת בלילה סוער וגשום כזה על הטיילת בתל אביב, היה לי פלאשבק אדיר. משם כבר לקחנו מונית לדירה השכורה שלך באחד הרחובות הקטנים שיוצאים משדרות רוטשילד. דירה ישנה ומקסימה עם תקרות גבוהות ומרצפות מצויירות, אבל גם מתפוררת ומטה ליפול. גם אנחנו מטנו ליפול.

בבוקר הכנת לי פנקייק ואני נסעתי חזרה לירושלים. מכאן ואילך היו לנו כמה שבועות ממש טובים. הייתי מגיעה אליך לתל אביב בסופי שבוע, כשאבא של עומר התגורר עדיין בירושלים ועומר בילה את כל סופי השבוע אצלו. היית לקראת סיום התואר שלך בווטרינריה וטרוד בלימודים ובחינות. פעם הבאתי לך צנצנת עם בראוניז שעליה הדבקתי פתק שעליו כתבתי "מזון למחשבה". בשבתות סוערות וגשומות בבוקר היית קם מוקדם ויוצא אל הים לגלוש. היית כזה נער של ים וגלישה וגלים. אהבתי לראות את הגלשן בפינת החדר שלך. פעם, כשהייתי צריכה לעזוב לפני שחזרת, השארתי לך על השולחן דף נייר שעליו כתבתי את המילים של Oceans.

עידו. איידהו, קראתי לך.

אני זוכרת אותך על הכורסא, נשען אחורנית ומעשן, בזמן שאני מעניקה לך עונג אוראלי עד שאתה גומר. אחר כך הזכרת לי את הסצינה הזאת מ"אימפריית החושים" של אושימה. למרות שראיתי את "אימפריית החושים" לא זכרתי את הסצינה הזאת. אני זוכרת את הפעם שלבשתי את השמלה השחורה עם שורה ארוכה של כפתורים מקדימה וכשישבנו בקולנוע היד שלך נכנסה פנימה ונעצרה בהפתעה כשגילית שאני לא לובשת כלום מתחת. אבל התמונה שחרוטה לי כנראה הכי עמוק היא של בוקר אחד, בוקר פברואר חיוור, או אולי היה כבר מרץ, כשעמדנו והתקלחנו יחד באמבטיה הישנה והמתפוררת שלך, ומהחלון הסתנן אור של בוקר, כמו בציורים של ורמיר. הסתכלת על שיער הערווה שלי, וחייכת, ואמרת, את באמת ג'ינג'ית.

כמה גברים יודעים שאני ג'ינג'ית באור הבוקר במקלחת. אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת ועוד יישאר עודף. אולי שלושה. רק אלה שנשארו לישון איתי, והתקלחו איתי בבוקר, והכינו לי פנקייק.

ראינו כמה סרטים ביחד, ודיברנו על ספרים, והתווכחנו בלי סוף על מוזיקה, וישבנו בעוד כמה ברים ובתי קפה. הסתובבנו הרבה בלב תל אביב בזמנים המעטים והנדירים שלא היית טרוד מדי בלימודים ובבחינות. בשאר הזמן, כשלמדת, אני שכבתי במיטה וקראתי. אלה לא היו הלימודים והבחינות שלך והעובדה שהיית צריך להשקיע בהם את רוב הזמן שלך שהפריעו לי, אם כי ידעתי היטב שלא סתם בחרת להיות וטרינר, שאתה מרגיש הרבה יותר נוח בחברת חיות ולא בחברת בני אדם, שקל לך יותר להפגין חיבה ואמפטיה לבעלי חיים ולא לבני אנוש. ידעתי שיש לך פצע עמוק בפנים, אבל אף פעם לא נתת לי להתקרב אליו. גם מקץ שבועות הרגשתי עדיין שלמרות שנורא טוב לך איתי, ושאתה מחכה לבואי ושמח כשאני נמצאת איתך לילה וכמה שעות, אין לזה שום אפקט מתמשך אצלך. אין לי ולזה שום משמעות ומקום אצלך כשאני לא איתך. זה נורא לנסות לקיים מערכת יחסים עם אדם סוליפסיסטי, או לפחות אחד שמתנהג ככה. הרגשתי חלשה ופגיעה וחסרת ביטחון כמו שרק מישהו שמאוהב עד קצה גבול היכולת יכול להרגיש, ובאחת הפעמים האחרונות שהייתי אצלך אמרתי לך כמה קשה לי. שאני מרגישה שבכל פעם מחדש אני מתחילה מאותה נקודה, שבכל פעם מחדש אני צריכה להתגבר ולטפס על אותן חומות, שקשה לי ואני מותשת כמו בטירונות מתמשכת או גיבוש סיירות. לא אמרת כלום, אבל פגישה אחת או שתיים אחר כך אמרת שאתה כבר לא מרגיש מה שהרגשת בהתחלה, ואתה לא רוצה למשוך את זה סתם ועדיף לגמור את זה ככה ועכשיו.

הלוואי שיכולתי להגיד שקמתי והלכתי, כמו שהייתי צריכה לעשות. אבל התחננתי, עליי ועלינו, שתיתן לזה עוד סיכוי. היה לי כל כך קשה לוותר עליך. למרות הקושי העצום שהיה לי איתך, היית הפעם הראשונה – והיחידה – מאז הגירושים שלי שהייתי יכולה לדמיין שוב אפשרות של חיים משותפים עם גבר. חיים תחת קורת גג אחת. בתל אביב. ובנסיבות מסוימות, הייתי יכולה אפילו לדמיין אותי מביאה עוד ילד לעולם, ממך. זו היתה הפעם האחרונה. מאז נעשיתי גרועה בדיוק כמוך, עם חומות הגנה בגובה קילומטרים ומשקל של טון.

והיה הלילה האחרון שלנו, אולי באמצע אפריל, עם גל החום הראשון של העונה. שנינו ישנו שינה טרופה, ובאמצע הלילה כשחיבקת אותי היה נדמה לי שאתה ממלמל אני אוהב אותך. שאלתי אותך מה אמרת, ומילמלת כלום, ולא הייתי בטוחה ששמעתי נכון ובבוקר לא הייתי בטוחה שזה לא היה חלום, ובאותו ערב התקשרת אליי ואמרת שזה נגמר. סופית. והפעם לא ביקשתי ולא התחננתי ולא אמרתי כלום חוץ משלום יפה.

היינו יחד שלושה חודשים, אבל לקח לי שלוש שנים להתגבר עליך. וזה בסדר גמור, אני חושבת שזה לא משך הזמן שאת נמצאת עם מישהו שקובע כמה זמן ייקח לך להתאושש ממנו, אלא כמה עמוק הוא נגע בך. וזה לא שלא עשיתי שום דבר בשלוש השנים האלה. ב-1999 התחלתי ללמוד צילום, ושיחת הטלפון האחרונה שלנו היתה כשסיפרתי לך שהתקבלתי ללימודים במוסררה ואני עוזבת הכל והולכת ללמוד. היו לי שנתיים נפלאות בבית הספר לצילום, ובין השאר הן לימדו אותי שהאושר והשלווה והשמחה הגדולים ביותר שלי הם כשאני לבד ועושה את הדברים שאני הכי אוהבת לבד ובשביל עצמי. ב-2002 עזבתי את הצילום, וב-2003 התחלתי לכתוב ומאז לא הפסקתי. היו לי גברים ודברים ושנים סוערות ומלאות, עם כל הדברים הכי נפלאים והכי איומים שלחיים יש להציע. וכל הזמן הזה לא שמעתי ממך וזה לא הטריד אותי. כי החיים באמת חזקים יותר מהכל.

בשנים האלה גם הפסקתי כמעט להגיע לתל אביב – בהתחלה בגלל שהיה לי קשה מדי להסתובב בכל הרחובות שהסתובבנו בהם ביחד, כשכל הזיכרונות ממך עוד צרובים לי כמו כוויה, ואחר כך מפני שהייתי עסוקה מדי כאן. ירושלים הלכה והפכה לאיבר בלתי נפרד ממני, ולא יכולתי שוב לתאר לעצמי חיים בעיר אחרת. רק כשהכל כבר שקע ונרגע, לפני כמה שנים, יכולתי לעבור שוב בלי פחד ברחוב הקטן שיוצא משדרות רוטשילד שבו היתה הדירה השכורה שלך, וראיתי שאת הבניין הישן, המתפורר, המט ליפול, הרסו, ובמקומו בנו בניין חדש.

כמונו.

שום דבר לא הכין אותי לצהרי יום שבת אחת שבו הטלפון יצלצל ואני אענה ואתה תגיד היי, ואני אזהה את הקול שלך מיד. והדבר השני שתגיד מיד אחר כך, בשקט, זה אני מתגעגע אלייך. ולא יהיו לי מילים ולא יהיה לי אוויר, כי לא שמעתי ממך שבע שנים, ושבע שנים זה מספר טיפולוגי, זה בכלל לא משהו ששייך לחיים המציאותיים. גם לא העובדה שחזרת משנים בארצות הברית, ויש לך אישה וילדה, ויש לך מרפאת חיות, ואין לי שום ספק שאתה רופא נהדר, דוקטור דוליטל. דוקטור דוליטל שהיה שלי להרף עין קצר, לא יותר ממצמוץ עיניים חולף כששנינו היינו צעירים וטיפשים ועקשנים וגאוותנים ולא ידענו איך להחזיק אהבה. אתה היית סטודנט בן 28 ואני גרושה עם ילד בת 36, והאמת היא שלא היה לנו שום סיכוי. מה שהיה בינינו שקע במצולות כמו איידהו הפרטית שלנו, וגלים עצומים של אוקיינוסים כיסו על הכל.

חמישי בערב, "אורבניקה" בשוקניון. אפילו במבט חטוף אני יכולה לזהות שהדוכנים שנמצאים לידם הכי הרבה אנשים הם דוכנים של תכשיטים ושל יין. אני לא מתעניינת בתכשיטים או ביין וגם לא במקומות שיש בהם הרבה אנשים. אני מחפשת דברים קצת אחרים. אני מסתובבת בין דוכני הצילום והעיצוב והקרמיקה וזה נחמד, אבל אני נותנת לעצמי ללכת בעקבות מקצב עמום שהולך ומתגבר ככל שאני הולכת ומתרחקת מההמון ומדוכני המעצבים, וככל שאני הולכת ומתקרבת לירכתיים של השוקניון. מוזיקה מנסרת בוקעת ממה שהוא מין חדר מכונות, שנפתח אל רמפה שמיועדת לפריקה וטעינה של משאיות. משהו מתרחש בחדר המכונות. כמו הקרביים של בהמה מפלצתית, לכל קניון יש את חדר המכונות ואיזור הפריקה והטעינה והדחיסה שלו. כזה שאף אחד לא רואה ולא רוצה לראות. הכל כאן חשוף, ובאור הדל והדלוח נראה עגום עוד יותר. תעלות האיוורור והניקוז, צינורות הקירור, שלוליות מי האפסיים, הג'יפה שמרוחה על הקירות, מעליות המשא. זה לא איזור לבני אדם שמסתובבים וקונים דברים מעוצבים ושותים יין. אבל זה מקום שמנגנים בו עכשיו שני בחורים – אחד על תופים והשני על סמפלר וקסילופון צעצוע. דווקא התופים הם הדומיננטיים יותר, ואולי זה לא מפתיע. הסט של המתופף מורכב מתוף דוד פתוח, כמה חביות ושאריות של פסולת מתכת. הוא מתופף על כל זה בקצב שהוא תעשייתי מצד אחד ושבטי מצד שני, ואולי אין הבדל בין השניים, כי בשני המקרים זה קצב פרימיטיבי שחוזר על עצמו בלולאה. אני עומדת שם זמן ארוך ומקשיבה. פה ושם תועים לכאן כמה אנשים, אבל הם עוזבים מהר. בשבילי זה החלק הכי מעניין כאן. כשאני מתעייפת מזה אני עוזבת ויוצאת לרחוב אגריפס.

אני עולה באגריפס וחותכת לתוך בתי מונקטש, המובלעת החרדית הקטנה שבתוך נחלאות. בלילה דומם כאן. אני יוצאת לרחוב בצלאל. ליד נוקטורנו שלושה נערים מפגינים ביצועים על סקייטבורד, אבל חוץ מהם די שומם בחוץ. קר ואנשים מתכנסים פנימה – לתוך נוקטורנו, לתוך קפה בצלאל. המקומות האלה מאירים מבפנים החוצה כמו מגדלורים של יבשה. אני יורדת לאוסישקין והולכת אותו לכל אורכו. חנות המסגרות סגורה. אני עוצרת כמו תמיד לקרוא את השיר של זלדה בחלון הראווה. זה מסלול שהרגליים שלי מכירות בעל פה כל כך טוב, שאני מסוגלת ללכת אותו בעיניים עצומות. אני יורדת עם אוסישקין לרחוב רד"ק וברחוב רד"ק אני מחפשת את בית מספר 14. יש שם מסיבת מחאה נגד הכוונה להרוס את הבניין הישן שנבנה בשנות ה-30 והיום הוא נטוש כמעט מכל יושביו ומיועד לבנייה לעשירי חוץ. אני מסתובבת שם בין הקומות והדירות והחדרים והמרפסות, וגם שם יש די.ג'ייאים ומוזיקה וגרפיטי על הקירות וצילומים, וגם שם נחמד מאוד, אבל אני חוששת שכל זה כבר לא יציל את הבית ברחוב רד"ק 14. אבל יש עוד הרבה בתים אחרים שאולי זה יעזור להם. אני יוצאת משם שוב אל הלילה. דווקא רחוב עזה עדיין שוקק חיים.

אני נזכרת שביום שישי בצהריים לפני שבועיים וקצת היתה בנחלאות מסיבת רחוב, בטח מסיבת הרחוב האחרונה לפני החורף האמיתי. זה היה בנקודה שבה נפגשים רחוב שילה ורחוב רמה, שלמען האמת הם לא ממש רחובות, אלא סמטאות שהרוחב שלהן לא עולה על מטר וחצי. תחת הפיקציה של פתיחת שגרירות דאגסטן בישראל כולם רקדו שם עד שנעשה כל כך צפוף, שבאופן טבעי אנשים התחילו לטפס על גגות הבתים הישנים, החד-קומתיים, כך שחצי מהנוכחים רקדו בסמטאות וחצי על הגגות. היו שם בירה באלטיקה 9%, לימונדה קזאחית, די.ג'יי בלקאדן, בחורים שנראו כמו בוראט, סטודנטיות שנראו כמו נערות פרחים, ו-CCCP של לוס כפרוס. בשלוש אחר-הצהריים המסיבה התפזרה. זר תל אביבי שנקלע למקום – כנראה בעקבות שוטטות אקראית בשוק – ביקש ממני הנחיות והמלצות לאן להמשיך מכאן. אני לא רוצה להיות מרושעת ולשלוח אותו לכותל, אז במקום זה אני אומרת לו לעלות לכיוון בצלאל וש"ץ ולשתות קפה שם, או לרדת לסלואו משה בניסים בכר. לא נראה לי שיהיו עוד מסיבות רחוב בנחלאות עד מסיבת פורים המסורתית בסוף החורף.

יום חמישי בלילה, הסתובבתי כבר כל כך הרבה בערב, אני עייפה ומתה למקלחת ומיטה. אני הולכת ברחוב עזה בדרך הביתה. מול קפה יהושע פתח אלברט סוויסה מהזיגמונים צ'אי שופ בשם "גאנדי" שמגיש אוכל הודי צמחוני. לא רחוק מכאן, ברחוב בלפור, פתחה הקומונה האנרכו-טבעונית מרכז אנרכו-טבעוני ממש מול בית ראש הממשלה. ליד הפיצריה שצמודה לרסטובר אני עוצרת מול קיר הפוסטרים והפליירים ומקלפת בזהירות שלושה פוסטרים של אוגנדה והבאסס שמוצאים חן בעיניי. אולי כדאי שאני אתחיל לטפח תחביב חדש במקום לקלף פוסטרים ופליירים מהקירות באמצע הלילה בחודש דצמבר הקר, כשהאף שלי קופא ותיכף נושר מהקור. אולי כדאי גם שאני אצטרף סופסוף לקבוצת הגיל שלי.

אבל ביום שישי בצהריים, אחרי היוגה, אני הולכת לשוטט בדירות סטודנטיאליות ברחבי רחביה, במסגרת שוטטות דירות. רחביה יפה תמיד, עם כל הצמחיה שלה והבתים הישנים, אבל במיוחד בסתיו ובחורף. כל המדרכות, החצרות, הגינות והשבילים מכוסים עכשיו מרבדים של שלכת. לפעמים אני שמחה שאני גרה על גבול רחביה, ולפעמים אני מרגישה קצת אשמה על זה. אני מגיעה לבית שברחוב עובדיה מברטנורה 2, שנמצא מהצד השני של הכיכר מול הבית ברחוב רד"ק 14. כמו הבית היפהפה ההוא גם הוא נבנה פחות או יותר באותו שנתון, וחוץ מקווי המתאר הבאוהאוסיים שלו, יש בגינה שלו עץ אחד שבוער בבורדו בשלכת ולידו עץ לימונים צהובים. בדירה הזאת יש שני סטודנטים משנה ד' בבצלאל שמציגים אנימציה ידנית – ההיפך הגמור מהאנימציה הממוחשבת חסרת הנשמה שרואים בדרך כלל בכל מקום. זו אנימציה שמתבססת על איור, שצויירה קודם ביד, ולכן נראית ומרגישה הרבה יותר אורגנית ונושמת. הם באמת מוכשרים, שני הסטודנטים האלה. יפה מצידם גם לפתוח את הבית לסתם אנשים זרים. הם פתוחים ומחייכים ושמחים לדבר ולהסביר. הם הכינו מרק חם ותלו ציורים ורישומים על הקירות. תמיד מעניין לראות דירות של אנשים – להסתכל להם בספרים ובתקליטים ובתמונות ובחתולים שלהם שנושאים שמות כמו צ'כוב, שמתמתחים על המיטות סתורות המצעים שלהם. אה, חיי סטודנטים.

מבין עשרות הספרים שקראתי בעשור החולף, אלה עשרת הספרים שהכי ריתקו אותי, ניחמו אותי והשפיעו על האופן שבו אני מתבוננת בעולם. כשאני עוברת עליהם עכשיו מעניין אותי לראות איך זה מבטא את הלכי הרוח שלי ואת השאלות שהטרידו והעסיקו אותי.

הרשימה לא מסודרת באופן היררכי; היא משקפת רק את מעבר העיניים שלי על פני הספריה, כשאני מרפרפת עליה מלמעלה למטה ומימין לשמאל.

הדרך – קורמאק מקארתי בדיוק סיימתי לקרוא עכשיו את המהדורה החדשה של "בדרכים" של קרואק (המגילה המקורית). היה מרתק להיווכח איך הקריאה המחודשת ב"בדרכים" נצבעה פתאום בכל הצבעים הקודרים והפסימיים של "הדרך". זו הוכחה מאלפת לזה שלספר טוב יש השפעה גם אחורנית – על האופן שבו אנחנו קוראים ספרים שנכתבו לפניו. יהיה מעניין לראות את העיבוד הקולנועי של "הדרך", מפני שזה ספר כל כך לירי, שמסקרן מאוד לראות איך ייראה התרגום הויזואלי שלו.

ההיסטוריה הסודית – דונה טארט לפעמים האנשים הכי מושכים – מושכים בגלל היופי החיצוני שלהם, הברק האינטלקטואלי שלהם, הכריזמה האישית שלהם – הם האנשים הכי מרתיעים והכי דוחים כשזה מגיע לעולם הערכים המוסריים שלהם. חוץ מזה, למעט אנשים יש כזה אורך רוח וסבלנות לבנות לאט-לאט רומן של 640 עמודים כמו דונה טארט.
(עוד בסביבה: "הקפיצה מהמזח" של אן פאקר, עוד רומן איטי ודורש-סבלנות של 500 עמודים. וגם בגלל שלפעמים, דווקא הדמות המשנית בסיפור היא זאת שנחקקת בזיכרון, והדמות של קילרוי היא באמת דמות בלתי נשכחת)

התיקונים – ג'ונתן פרנזן רק לקראת הסוף מתברר מי באמת עושה תיקון, ועל מה, ומה גודל ההקרבה ומעשה החסד שנעשה. בדרך זה כמובן מאוד מצחיק, כדרכה של כל משפחה שהיא מאושרת ואומללה בדרכה שלה, או אם לצטט את ג'ומפה להירי בהקשר הזה: "טיפוסית ומבעיתה כמו כל משפחה אחרת". על שני הורים מזדקנים ושלושת ילדיהם, שלפי גילם כבר מזמן היו צריכים להיות מבוגרים אחראיים, אבל עושים הכל כדי לא להגיע לשם.

יצירה קורעת לב של גאוניות מרעישה – דייב אגרס מי היה מאמין שנושאים כמו מות הורים וגידול אחיך בן ה-10 כשאתה עוד רק בן 22 בעצמך יכולים להניב רומן כל כך מצחיק. כמובן: זה מצחיק בגלל שזה כל כך מקאברי. וכמובן: בגלל שזה כל כך מצחיק זה גם שובר לך את הלב למיליון רסיסים קטנים. זה באמת קורע לב וזה באמת מרעיש.

על פני הבריאה כולה – רות אוזקי "שנת הבשרים שלי" היה מהודק יותר וחד יותר – בחלקו זו היתה ההפתעה של היתקלות ברומן ביכורים שמסוגל לקחת אג'נדה חברתית-סביבתית ולהפוך אותה ליצירה ספרותית – אבל אהבתי גם את "על פני כל הבריאה" גם אם הוא קצת מפוזר יותר, מפני שלצד העיסוק באג'נדה סביבתית הוא עוסק גם ביחסי הורים וילדים.

כל קבצי הסיפורים של אליס מונרו בכל הסיפורים של מונרו שום דבר הוא לא באמת כפי שהוא נראה בהתחלה, ומספיקה תזוזה של מילימטר בזווית הראייה כדי לשנות את התמונה כולה. כשאני חושבת על הכתיבה של מונרו המילים שקופצות לי לראש הן שקוף, צלול, מדויק. ואני חושבת שהכתיבה השקופה, הצלולה והמדויקת שלה היא לא (רק) בחירה אסתטית אלא קודם כל, ובראש ובראשונה, החלטה אתית. הכרעה מוסרית. כי אם אתה רוצה לכתוב משהו בעל משמעות על בני אדם ועל החיים – שאלה בסופו של דבר שני הנושאים היחידים שמעסיקים אותנו ומעניינים אותנו בחיים האלה – אין לשנינויות, פירוטכניקה מילולית וכל מיני הצטעצעויות וקישוטים מיותרים שום מקום.

שני קבצי הסיפורים של פאם יוסטון על הכמיהה לאהבה ולקשר של אישה עצמאית אחת, בלי שום התבכיינות ובלי רחמים עצמיים ובלי הטחת האשמות בגברים מתנכרים ומרוכזים בעצמם. רק קבלה ואירוניה דקה והתפעמות מכל היופי שיש לעולם הזה להציע, גם כשמה שהוא מציע לנו הוא אף פעם לא בדיוק מה שאנחנו רוצים, איך שאנחנו רוצים ובזמן שאנחנו רוצים. החוכמה היא ללמוד לקבל את זה ולהעריך את זה כמו שזה. חוץ מזה פאם יוסטון היא אמנית של מטאפורות דקות וכמעט בלתי מורגשות, ורק על כותרת כמו "בוקרים הם החולשה שלי" מגיע לה אות הצטיינות.
(עוד בסביבה: "סיפורי וויומינג" של אנני פרו – הקובץ שהביא לעולם את "הר ברוקבק", שהביא לעולם את הגירסה הקולנועית, אבל שבגירסה הספרותית הצנומה והיבשה שלו הוא אחד הסיפורים הכי קורעי לב שאני מכירה על אהבה והחמצה וחוסר ברירה)

אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך – מירנדה ג'ולי קודם כל בגלל השם, ואז בגלל המוזרות היפהפיה של הסיפורים. עמוק בפנים כולנו מרגישים מוזרים ומעוותים ואף אחד לא מרגיש ממש שייך (והאמת היא שאם מישהו כן, אז הוא ממילא לא מעניין אותנו).

Into the Wild – Jon Krakauer ברור שקראתי את הספר רק אחרי שראיתי את הסרט. פעמיים. ואם יקרינו אותו בסינמטק שוב אני אלך לראות אותו גם בפעם השלישית. ברור ששמעתי גם את הפסקול של אדי ודר אינספור פעמים. אבל רק הספר, בגלל שהוא ספר, מצליח באמת לפתוח צוהר אל עולמו הפנימי של כריס מקנדלס ואל מה שדחף אותו. הסוף עדיין שובר את הלב, וגם לספר אין הרבה נחמה להציע בעניין הזה. לא תמיד יש נחמה.

כוכב רחוק – רוברטו בולניו אני חושבת שבשנה הקרובה יראה אור בתרגום לעברית "בלשי הפרא" שלו, ואני מקווה שמתישהו יתרגמו גם את "2666", כי אפילו אני לא מסוגלת לקרוא רומן של 1100 עמודים באנגלית. כך שיש למה לחכות.
(עוד בסביבה: "חמניות עיוורות" של אלברטו מנדס)

חוף לובייבו – מיכאל ויטקובסקי החיים בשוליים של השוליים: זיכרונות מחיי אוחצ'ות פולניות על התפר שבין קריסת המשטר הקומוניסטי ועליית הקפיטליזם בפולין של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. אימת האיידס, התנכלויות של בריונים, התנכרות מצד הומואים "סטרייטים" ועליבות כללית – ועדיין, כמה יופי ורגש וצבעוניות וחיים יש בכל זה. הלוואי שמישהו יתרגם את שאר הספרים של ויטקובסקי לעברית (או שאני אתחיל ללמוד סופסוף פולנית).

אני יודעת שהגעתי כבר ל-11, וזה עוד לפני שהזכרתי את "מהגרים" של זבאלד, "כרוניקות" של בוב דילן (וידויים של מוח סוליפסיסטי), ג'ונתן ספרן פוייר, ג'ונתן לת'ם (או.קיי, גם פול אוסטר ומייקל שייבון, למרות שהספרים האחרונים שלהם היו ככה-ככה), ג'ומפה להירי, אקירה יושימורה, ארווינד אדיגה, האניף קוריישי, לוסיה אצ'ווריה, דאה הדר, ענת עינהר, יניב איצקוביץ, רון לשם – בגלל ש"אם יש גן עדן" כן תפס אותי חזק בבטן, אסף גברון, ינון ניר – שנעלם לגמרי אחרי "התקופה הכחולה" וחבל, ולא הזכרתי אפילו נובלה גרפית אחת, והיו כמה וכמה כאלה שקראתי ואהבתי בשנים האחרונות. אבל די.

כי כל הרשימות האלה הן חסרות משמעות כשאני חושבת על זה שהדבר הספרותי המשמעותי ביותר שקרה לי בעשור האחרון זה שהתחלתי לקרוא ולאהוב שירה. ושירה היא בדיוק מה שיצחק לך בפרצוף בזמן שאת עושה רשימות טיפשיות.

The ideal is terrifying to behold, lost as it is in the depths, small, isolated, a pin-point, brilliant but threatened on all sides by the dark forces that surround it; nevertheless, no more in danger than a star in the jaws of a cloud

Victor Hugo

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בפאנק, זה שהוא נותן לך מה שאת צריכה הרבה לפני שאת מבינה שזה מה שאת צריכה. אז ביום שני הראשון של דצמבר אני הולכת לראות את יום שני האחרון של אוקטובר. אני לובשת את מעיל הפאנקיסטים-במשרה-חלקית שלי ויוצאת אל הקור. הלב שלי קר עוד יותר. משהו אצלי קפא בפנים, ואני לוקחת איתי להופעה את כל המועקה והמחנק של הימים והשבועות האחרונים. את ההנגאובר וההתפכחות ממה שנראה כל כך קל ונעים בהתחלה ועכשיו רק מכאיב לי. אבל ככה זה בחיים. לא הכל קורה כמו שרוצים או מתכננים. רותם לימד אותי Resistance, Persistence. יכולת עמידה ואורך רוח. להחזיק מעמד גם במצבים לא טובים. זה לא נושם, זה לא מדמם, זה רק נעל את לסתותיו ועכשיו זה מעכל. יש לי טעם של דם, חמוץ ומתכתי, בפה.

שתי דקות לתוך ההופעה של שני/אחרון/אוקטובר, הכל מתמסך. המוזיקה שלהם ממסכת, ממגנטת, מטאלית, מלודית. אני יכולה להשתמש בעוד מיליון מילים שמתחילות במ"ם אבל כל מה שאני רוצה להגיד זה
תקשיבו –
תשמעו –
אתם לא מאמינים כמה שהם מעולים.

הפאנק שלהם הוא מטאלי באופן נחרץ ולא מתבייש, בגלל שזה מטאל בלי המניירות הבומבסטיות המגוחכות. זה מטאל צנום וקשוח שעבר את ההפשטה של ההארדקור פאנק. זה נשמע כמו הארדקור פאנק אמריקאי מסביבות 1983. רזה וקשוח ומרעיד עצמות. כמו הסולן שלהם, שיש לו טונות של כריזמה והוא יורק את כל הפחד והתיעוב, את כל המשטמה והניכור והבחילה, את כל הזעם שלו נגד המכונה. זה כמעט תעשייתי, אבל עדיין בטריטוריה של הפאנק, ועדיין מלודי ורב שכבתי וחללי. פה ושם הם הזכירו לי את ה-Wipers. כל כך מעט להקות מסוגלות להזכיר בכלל את הווייפרז. מאז סמרטוט כחול לבן לא שמעתי כזאת מוזיקה בעברית. הרבה זמן לא שמעתי להקה כל כך חדה וחותכת ומשוננת ומהודקת ורדיקלית. אף פעם גם לא הרגשתי את הרצפה בצוללת רועדת. והרצפה בצוללת רעדה יותר מפעם אחת.

אני לא מאמינה שלמישהו אשכרה היה אומץ להביא אותם כדי לצלם הופעה שלמה שלהם לערוץ הראשון.

ההופעה הזאת עוררה מחדש את המיגרנה שלי. הם נגעו לי בכל הקצוות החשופים של הנוירונים והסינפסות. בדרך מעוותת – קצת כמו שאני מרגישה בימים האלה – זו כנראה המחמאה הגדולה ביותר שנתתי ללהקה אי פעם.

אני חושבת שיש להם עוד הופעה לקראת סוף החודש במעבדה. ממש בסוף החודש יש גם הופעה של אשכרה מתים באוגנדה. למרות שכל אחת משתי הלהקות האלה עושה את הפאנק שלה באופן אחר, יש ביניהן גם נקודות דימיון. הביקורת החברתית-פוליטית של שני הסולנים. הסארקזם של "יאמי" של אשכרה מתים ושל "יופי" של שני/אחרון/אוקטובר. העובדה שהן שתי הלהקות הטובות ביותר שפועלות כרגע בעיר. חייבים לראות אותם בועטים.

ואם זה לא מספיק, אז לקראת סוף החודש יש גם הופעה של "בני המה". אני לא מזכירה אותם סתם בהקשר הזה. אוהד פישוף וישי אדר הם נושאי המגבעת. העיר הזאת מדממת מוזיקה.

אבל מה שחשוב באמת הוא שרק כשיצאתי החוצה מהצוללת, מרגישה שוב את הקור החודר, הבנתי מה בעצם קרה. אף לא פעם אחת במשך השעה וחצי לא חשבתי על הדברים שמטרידים אותי. כל השאלות וההתלבטויות והטרדות חדלו מלהתקיים. למשך 90 דקות הייתי שוב מאושרת רק לראות ולשמוע להקה מנגנת. הכל חזר להיות פשוט. לחזור לנשום, לנענע את הראש, את האגן, לחייך. למשך זמן מה, ולו גם קצר, כל מה שהיה קיים זו רק להקה, מוזיקה, אנרגיה, ומשהו שגדול ממך עצמך. עוד לא קל לנשום מול הרוח ועוד לא נוח ובטח לא נעים, אבל אני יודעת בוודאות שיבואו עוד זמנים טובים.

אני לא זוכרת מי מהמורים שלי לצילום היה זה שאמר פעם שבשבילו, המשמעות האמיתית של האימרה "צילום טוב שווה אלף מילים" היא שצילום טוב שווה שיכתבו עליו אלף מילים. אני לגמרי מסכימה. יש כמה וכמה צילומים שאני מוכנה ומסוגלת בקלות לכתוב עליהם אלף מילים. אפילו עשיתי את זה כמה פעמים. הצילומים האלה הם כמובן הצילומים שהכי מדברים אליי. ביניהם נכלל גם הצילום הזה.

(את הצילום הזה צילם כריס קיליפ בעיירה בשם ג'ארו בצפון אנגליה, ב-1976. קיליפ הוא צלם בריטי תיעודי-חברתי שצילם הרבה מאוד בצפון-מזרח אנגליה בשנות ה-70 וה-80. אלה השנים האכזריות של מרגרט תאצ'ר, ולא היה מקום שסבל מהמדיניות הכלכלית-חברתית האלימה וחסרת החמלה שלה יותר מהערים והעיירות בצפון-מזרח אנגליה, על המפעלים, המכרות, המספנות והרחובות שלהן)

מכיוון שכבר כתבתי משהו כמו אלף מילים, אני פטורה מזה הפעם. כל מה שאני יכולה להגיד הוא שהצילום הזה מגלם בשבילי את כל מה שאני יודעת על נעורים. על הברוטליות והשבריריוּת שלהם, על הקשיחות והפגיעוּת. רק טיפש ילך שולל אחרי החזות החיצונית של הדוק מרטינס והראש המגולח. כשהוא מכודרר ומכווץ כולו עם הגב לקיר, אין מילימטר בגוף הזה שלא צורח זעם, כאב ועלבון. מבקר האמנות מקס קוזלוף אמר פעם שהמאפיין הבולט ביותר של הזרם בצילום המכונה חברתי או מעורב (concerned photography) הוא הברוטליות של החמלה שלו. הצילום הזה וודאי מדגים את זה. הוא גם מזכיר לי בכל פעם מחדש שכל מה שהוא קדוש מגיע מהנעורים (כמו שכתב פעם כותב שירים אחד). שהדברים החשובים באמת בחיים הם אלה שהתעצבו אצלנו בשנות הנעורים: הלהט וההתלהבות, החמלה, האהבה, המיניות, החופש, החיפוש אחרי האינדיבידואליות שלנו יחד עם הצורך להשתייך לקבוצה, להיות חלק מחברה, מקהילה, האמונה שאפשר וראוי להיאבק על עולם טוב יותר. רק אם החיים לא הפכו אותנו לציניים, ואם המשכנתא, הנישואין, הגירושין, העבודות המשרדיות המחורבנות, הטלוויזיה, הכסף, האלכוהול ומשככי הכאבים לא הקהו אותנו, אנחנו זוכרים איך זה היה להיות ככה. חשופים ופרועים. פראיים ופגיעים. כמו שהיינו פעם. כשהיינו נערים.