הרחק מהמון מתהולל

שנות האפס התחילו דווקא בנימה אופטימית. בשנת 2000 הייתי בת 38 ולמדתי צילום במוסררה. הייתי מבוגרת בעשר שנים לפחות מרוב הצעירים שלמדו איתי, אבל הם קיבלו אותי מאוד יפה. הם פתחו בפני את העולם שלהם והיו נדיבים כלפיי. הם לקחו אותי למסיבות באומן 17. הם השמיעו לי בחדרים השכורים שלהם בנחלאות מוזיקה אלקטרונית וצ'יל-אאוט ודאבּ והיפ-הופ וטריפ-הופ. הם סיפרו לי על הטיולים שלהם בהודו ובדרום אמריקה. הם דיברו איתי על האהבות והזיונים וההשתכרות והעישון והסנפת הקוקאין שלהם. דרך הצילומים שלהם למדתי על החלומות והפחדים שלהם. אלה היו שנתיים אינטנסיביות וטובות מאוד. אהבתי לצלם, באלאנס עוד פעלה במרכז העיר ויורם אליקים הקים את פאקט. בצוללת ובזירה הבינתחומית, שפעלה אז ברחוב יד חרוצים 4, באותו מבנה תעשייתי וקומה מעל סם שפיגל, אפשר היה לראות הופעות של כל הלהקות של פאקט. באינטרנט פעלה אז מערכת הפורומים של IOL – יואל, כפי שנקראה אז בחיבה, ואני עשיתי את צעדיי הראשונים בכתיבה אינטרנטית, בפורומים של מוזיקה ושל קולנוע. הייתי מאוהבת ביורם, המורה הראשון שלי לצילום, שלימד אותי כל מה שאני יודעת עד היום על צילום ושבמידה רבה בזכותו הגעתי למוסררה. אבל הוא לא רצה אותי באופן רומנטי או אירוטי. כך שהיחסים בינינו היו חבריים לגמרי. היה גבר אחר שאיתו שכבתי והיו לי איתו יחסים פורנוגרפיים. יום אחד זה נפסק ועד היום אני לא יודעת מה שמו האמיתי, גילו, מאין הוא בא ומה הוא עושה. אבל חיבבתי אותו. גם דרך מגע גופני בלבד צומחת לאורך זמן אינטימיות.

כשעזבתי את מוסררה בסוף 2001 התחלתי לעבוד במקום של ספרים. אהבתי לקרוא ואהבתי את העבודה עם הספרים, על אף שזו היתה גם עבודה קשה. בתחילת 2003 פגשתי את גדי ב והתחלתי לכתוב ביקורות מוזיקה באינטרנט. זו היתה תקופה של חזרה לרוק בסיסי וגולמי, גאראג'-רוק ופּאנק. מגל הרטרו הזה הכי אהבתי את הווייט סטרייפס ואת Black Rebel Motorcycle Club. לא סבלתי את הסטרוקס. דרך ביקורות המוזיקה נכנסו לחיי כמה מהאנשים הנפלאים ביותר שזכיתי להכיר אי פעם. מ"ם, ערן, רותם, ליאור ורוני, הללי, תמי, אסף, עמרי ונינו. היה לי רומן קצר עם מישהו בשם דויד פ' ומשהו כמו שנה אחר כך עם ערן. היתה לי מערכת יחסים ארוכה הרבה יותר ומוגדרת הרבה פחות עם מ"ם, שהתחילה באמצע העשור. היתה אינתיפאדה ואוטובוסים התפוצצו, וכמו כל ירושלמי שחי אז בעיר גם לי יש לפחות שלושה סיפורים על איך לפחות שלושה פיגועים פיספסו אותי בדיוק בשלוש דקות. אנחנו חולקים סיפורי קרבות. אבל סיפור המלחמה האמיתי – את זה אני יודעת רק היום – היה עוד לפניי.

ב-2004 עומר היה בן 15, בכיתה ט' ובסוף חטיבת הביניים, ואבא שלו יצא לשליחות של ארבע שנים בחו"ל. עומר תמיד היה קשור מאוד לאבא שלו, אבל הוא לא רצה להצטרף אליו בארצות הברית. הוא רצה להישאר כאן. פעם שאלתי אותו למה והוא הסתכל עליי בתערובת של קוצר-רוח ורחמים, כמו שמסתכלים על אנשים שמתעקשים לשאול שאלות מפגרות. בגלל שאני קשור אלייך, לחברים שלי, לעיר הזאת ולקבוצת כדורגל שלי. אני די בטוחה שזה היה סדר הדברים בתשובה שלו, אבל זה לא ממש עקרוני. ההכללה של קבוצת הכדורגל שלו, לעומת זאת, היתה עקרונית ועוד איך. מה שעוד היה עקרוני זו העובדה שבית הספר שעומר למד בו החליט שלא לאפשר לו להמשיך בלימודיו שם בתיכון. הציונים שלו היו גרועים והיו לו בעיות משמעת. לא עזרו כל ההסברים שהוא נמצא בתקופה קשה בגלל הפרידה מאבא שלו. לא עזרו ההפצרות שיחכו עם זה שנה והדברים ישתפרו, לא עזרו התחינות שדווקא בנקודת הזמן הזו עומר זקוק יותר מכל למסגרת קבועה ומוכרת, לחברים שלו שהוא נמצא איתם כבר שנים, שהציונים זה לא העיקר ובעיות המשמעת ייפתרו – הכל נפל על לב אטום ואזניים ערלות. עומר הועף מבית הספר בסוף חטיבת הביניים ונאלץ למצוא בית ספר אחר.

הוא לא מצא את עצמו בבית הספר החדש. הוא לא הצליח להשתלב לא מבחינה חברתית ולא בהשלמת חומר הלימודים. המורים והמחנכת והמנהלת שם לא הפסיקו לרדת עליו, לצעוק עליו, להעליב אותו. הם היו אטומים ואיומים לא פחות מבית הספר הקודם שהנשיר אותו. במחצית השנה כבר חיפשנו בית ספר חדש. מצאנו בית ספר שהסכים לקבל אותו גם באמצע השנה, וטכנית עומר כבר נרשם אליו והיה צריך להתחיל, אבל בשלב הזה הוא כבר היה כל כך פגוע ומותש, חסר ביטחון וחדור תחושת כישלון, שהוא לא היה מסוגל יותר ללכת לבית ספר. למעשה, עומר מעולם לא למד את כיתה י'. אי אפשר היה להעיר אותו בבקרים, לא עזרו כל הצעקות והאיומים, התחינות וההבטחות – הוא פשוט לא היה מסוגל לעשות את זה. הוא בילה את כיתה י' בבית. ליתר דיוק, הוא היה ישן בימים בבית, ובלילות הוא היה מסתובב בחוץ. אני לא חושבת שאני אצליח אי פעם לתאר את התחושה הזאת שמתיישבת לך בבטן כמו משקולת שמשהו מסביבך הולך ומתעוות, שמשהו באופן בסיסי ויסודי נעשה לא בסדר ויוצא מתחום הנורמה והשגרה. לעומת זאת, אני לא חושבת שאני אי פעם אשכח את הפעם הראשונה שבה עומר יצא מהבית ביום שישי בצהריים ולא חזר בערב הביתה. כל הלילה ניסיתי להשיג אותו בנייד שלו והוא לא ענה, וכל הלילה ההוא לא ידעתי איפה הוא ומה קרה לו וטיפסתי על הקירות והתקרה. את הלילה ההוא והדממה והבדידות והזמן שחולף באיטיות כבדה מנשוא, אני לא אשכח לעולם. הוא התקשר רק בשבת מוקדם בבוקר ואמר שהוא היה עצור. שהמשטרה עצרה אותו ועוד כמה אוהדים של בית"ר, שהם היו בכלל ברמת גן, ולא, הוא לא יודע מתי הוא חוזר הביתה, הוא לא רוצה שהמשטרה תשיג אותו.

אני חושבת שמכאן כבר יש לי בליל אחד גדול של אירועים בראש, אני כבר לא זוכרת מה קרה קודם ומה אחר כך. אני לא זוכרת אם המעצרים הלכו ותכפו באותה שנה או בשנה שלאחריה. לילות שהייתי מקבלת טלפונים מתחנת המשטרה במוריה, ובקרים שהייתי מתייצבת במגרש הרוסים, וטפסי ערבות שהייתי חותמת עליהם בפני שופט שהיה משחרר את עומר למעצר בית של שבוע. עד ששופט אחד קיבל שכל והרחיק אותו מכל משחקי הליגה עד סוף העונה, אני כבר לא זוכרת באיזו עונה. אחרי זה – או לפני זה? – היה המעצר בארצות הברית, בקיץ אחד שבו עומר נסע לבקר את אביו. זה היה המעצר שבו התברר שהוא משתמש בסמים. אני זוכרת את הלפיתה הקרה של הפחד בפנים. אני אפילו לא יודעת מה הפחיד אותי יותר – הסמים או המעצר בכלא אמריקאי. אני זוכרת שנסעתי להורים שלי, זו היתה שבת בבוקר, וסיפרתי להם הכל. הם היו המומים ואמרתי להם שאני אצטרך את התמיכה שלהם כי אני לא אצליח להמשיך עם זה לבד. ההורים הטובים שלי. זו לא היתה הפעם הראשונה שהם סגרו שורות מאחוריי. לא הייתי יכולה לעבור את זה בלעדיהם. אני זוכרת שהיו ימים רבים אחר כך ששנאתי את הגילוי הזה שעומר משתמש בסמים. רציתי להמשיך לא לדעת, כי לא ידעתי מה לעשות עם זה ואיך להתמודד עם זה. מצד שני, היתה הקלה בידיעה שלאותו משהו שהיה עד אותו זמן לא בסדר באופן בסיסי ויסודי, משהו שהיה מעוות ועקום – למשהו הזה יש עכשיו שם וזהות. אז הלכתי ומצאתי לעצמי קבוצת תמיכה של הורים לילדים שמשתמשים בסמים.

יש קטע אחד ב"שר הטבעות" – הסרט, לא קראתי את הספר אבל את הסרט אהבתי מאוד – שבו פרודו וחבריו מגיעים למוריה, ובחיפוש אחר דרך קיצור נסגרת מאחוריהם הדלת והם מוצאים את עצמם בעלטה בתוך מעבה ההר. ואז גנדולף אומר – בערך, מזיכרון – אין לנו ברירה עכשיו אלא לעשות את המסע הארוך והאפל דרך מוריה. כל מה שאני יכולה להגיד זה שכשאתה מתחיל ללכת בגיא צלמוות אין לך ברירה אלא לעשות את כל המסע הארוך והמפרך הזה מתחילתו עד סופו, כשאף אחד לא יכול להבטיח לך מה יהיה בסופו. היו רגעים שחשבתי שהסוף יהיה הרע ביותר האפשרי, כשאני יכולה רק לבחור מה נראה לי יותר רע – שעומר יסיים את חייו ברחוב או בכלא, או שהוא פשוט יסיים את חייו, נקודה. היתה החלטה בסיסית שקיבלתי שהבית תמיד יהיה הבית של עומר – שתמיד תהיה לו קורת גג, מזון, אמבטיה, בגדים, תרופות, וכשהוא יחליט יום אחד שהוא רוצה לחזור ללמוד יהיו לו גם לימודים. אבל יותר מכל דבר אחר זו היתה הכרעה מוסרית. כי באותה תקופה, ואין דרך יפה לומר את זה אבל זו האמת ואין יפה ממנה – באותה תקופה שנאתי את עומר. אתה לא יכול ממש לאהוב מישהו שמסב לך כאב וחרדה בעוצמות כאלה. שנאתי אותו על הבלגנים והבאנגים והצעקות והמריבות והחקירות בנוער חשיפה והחרדות והפאניקה המוחלטת שלי כשהוא היה נוסע לאבא שלו לחו"ל – אחרי שהייתי צריכה לקבל אישור יציאה מהארץ בשבילו ממחלק הנוער – שיעצרו אותו שלטונות ההגירה והמשטרה האמריקאיים והוא יבלה את שארית חייו בכלא שם. והיה לילה אחד שקיבלתי טלפון מחדר מיון שעומר שוכב מחוסר הכרה כי הוא שתה עד אובדן חושים והתמוטט, ונפל על משהו שכמעט הוציא לו עין. הוא היה אז בן 16 וחצי בלבד.

עד שעומר לא עשה את כל הדרך עד הקצה שלו, עד שהוא לא נגע במה שהיה מבחינתו התחתית, הוא לא התחיל לעשות את כל המסע בדרך חזרה. בתחילת כיתה י"א הוא החליט לחזור ללמוד, בבית ספר ערב. כמו שיש לי רק דברים רעים להגיד על בית הספר שהנשיר אותו – עד היום מתחשק לי לקחת פח בנזין ולשרוף את בית הספר הזה, ואת ה"מחנכת" שלו מאז אני מקללת בלב עד היום בקללות הכי איומות – ככה אין לי מספיק מילים כדי להגיד מספיק דברים טובים על תיכון ערב ואיך הוא הגבול האחרון שמחזיק ילדים שנמצאים רגע אחד וצעד אחד לפני חיי רחוב ועבריינות. עומר מצא שם מחנך אחד שהאמין בו ופשוט אהב אותו, והדבר הפשוט הזה – אבל נדיר כל-כך במערכת החינוך הרגילה – עשה את כל ההבדל. עדיין, היו לו עוד הרבה דברים להתמודד איתם חוץ מהלימודים. לא היה לו קל, פיזית ונפשית, להפסיק את השימוש היומיומי במריחואנה, חשיש, אדולן ואלכוהול. אבל הוא עשה את זה פעם אחת בתחילת השביעית, ובקיץ שבין השביעית לשמינית הוא שוב נשבר ואז היה צריך להפסיק שוב את השימוש בתחילת השמינית. באמצע השמינית היתה לו תגרה אלימה אחרונה אבל כזאת שעלתה לו הכי ביוקר – עם מעצר שוב וחקירות ושני תיקים שהדיון בהם בפני שופט נוער בא אל סיומו רק לפני חודש. טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל לפעמים בצדק. כי בשלוש השנים שעברו מאז התגרה האלימה והאומללה ההיא בחצר הבר של ינקי'ז – אני לא מסוגלת לעבור שם – שהיו מעורבים בה גם כמה כלי משחית, ושלשני הצדדים היה יותר מזל משכל שאף אחד לא גמר עם יותר מכמה שריטות וחבורות – בשנתיים האלה עומר הצליח לסיים את השמינית והוציא תעודת סיום של 12 שנות לימוד, התגייס לאיזו סיירת שהיה ברור שאחרי כל מה שעברנו אין סיכוי שאני לא אחתום לו למרות שהוא בן יחיד (אצלי), עבר את כל המסלולים בהצטיינות, ושבוע אחרי שהוא קיטר לי במטבח שבחיים אף בחורה "נורמלית" לא תרצה אותו אחרי כל המסלול הלא נורמלי שהוא עבר, הוא הכיר את נועם. אז לפני חודש בערך הסתיים גם המשפט שלו, בלי הרשעה ובלי עונש, בגלל כל הדרך שהוא עבר והכוחות שהיו לו לעשות את הדרך הזאת, לקצה התהום ובחזרה. אני עפר לרגליו של עומר על מה שהוא עבר ועל הכוחות והיכולות שלו.

בתוך כל השנים הכאוטיות האלה המשכתי לעבוד ולתפקד כרגיל. כשאת ראש בית-אם של שתי נפשות ונפש אחת מפסיקה לתפקד, את לא יכולה להרשות לעצמך את המותרות שבלהתמוטט גם כן. בגלל זה אני כן מבינה קצת משפחות לא מתפקדות, ובגלל זה אני מחבבת אותן. אני יודעת כמה זה קשה. המשכתי לתפקד פשוט כי לא היתה לי ברירה. מישהו הרי צריך ללכת לעבודה, לפרנס, לשלם חשבונות, לעמוד בהתחייבויות. אני סוגרת את העשור הזה כשמאז החלפתי עוד שני מקומות עבודה. בקיץ 2005 התחלתי לכתוב את הבלוג הראשון שלי. זה היה בלוג ספרותי. קראתי המון כל השנים הללו, פשוט מפני שגיליתי שספרים הם נחמה כל כך גדולה. כשהכל מתפורר ומחשיך מסביב, ספרים הם אור שלעולם איננו כבה. הכתיבה מצידה ייצרה בשבילי מובלעת אוטונומית של יופי וחסד. כל מה שלא היה לי בחיי היומיום היה שם בקריאה ובכתיבה. ראיתי סרטים. הלכתי פה ושם להופעות. השתדלתי לשמור על קשרים עם חברים, אבל זה לא תמיד היה קל. הייתי שקועה בעצבות ובאומללות, ולדברים האלה יש מחיר. בגלל זה אני כל כך אסירת תודה למוסה, שהיה שם תמיד לשמוע את כל סיפורי האימה והבלהה, ושעד היום מסוגל עוד לסבול את כל הבכיות והקיטורים שלי. אני כזאת בכיינית.

ובתוך כל השנים הכאוטיות האלה נכנס לחיי אורי. אין לי מושג מה הוא ראה ומה הוא מצא בי בשנים שבהן באופן מילולי, נראיתי והרגשתי כמו הצרות שלי. אבל הוא ראה ומצא שם משהו, כי הוא חיכה לי. בסבלנות. לא היה לו הרבה מה להציע לי, כי הוא היה – הוא עדיין – נשוי, אבל אני גם לא נזקקתי להרבה. ממילא לא היו לי זמן ופנאי, פיזי או נפשי, לנהל שום מערכת יחסים, ולא ראיתי שום דבר ואף אחד ממטר. אבל כשהסכמתי לקבל את האהבה שלו זו היתה מתנה נפלאה. אני שמחה שעשיתי את זה.

קצת הפסקתי לעקוב אחרי מוזיקה – לא היו לי בדיוק זמן וחשק לעשות את זה, אבל פה ושם דברים טובים טיפטפו והגיעו אליי. הפריק-פולק של M Ward, דבנדרה בנהארט, סופיאן סטיבנס ובטח עוד כמה שמות ששכחתי, שהציעו לי יופי בתקופה כעורה. האמריקנה של קלקסיקו ו-ווילקו. שלא בזמן אמת גיליתי במהלך העשור הזה את ניוטרל מילק הוטל. עוד מאמצע שנות ה-90 מארק לאנגן מכבה לי סיגריות על הלב ואז שופך עליהן גלון של וויסקי. פליט פוקסז ואוקרביל ריבר ו-Iron and Wine הם אמנים שאני אשמח לשמוע מה הם יעשו ואיך הם יתפתחו במהלך העשור הבא.

אז מה אני יכולה להגיד – נראה לי שהיה עשור די סוער. מלא קושי וייסורים ומפרך ומפרק ומטלטל – אבל גם מלמד ופוקח עיניים ומופלא ונהדר והכי קרוב לחיים שיכול להיות. אני לא רוצה לשכוח ממנו שומדבר אף פעם, ומצער אותי שכבר יש דברים שהולכים ונשמטים לי מהזיכרון. אני מנסה לחשוב איך ייראה העשור הבא. מאז שעומר התגייס, במרץ 2008, אני מרגישה שאני בתחילתו של מסע חדש. מהרבה בחינות אני מרגישה עכשיו שוב כמי שמתחילה מאפס.

אם יש משהו שלמדתי בעשור האחרון זה שאי אפשר לדעת שומדבר על כלום. האשליה האחרונה של שליטה שהיתה לי אי-שם בשנת 2005 התפוגגה כבר מזמן. לא פלא שמזה שנתיים כמעט אני מתרגלת יוגה. מתישהו לקראת סוף הבלוג הקודם שלי כתבתי שמה שאני רוצה ומאחלת לעצמי זה למצוא מעיל ירוק, להתחיל לנגן על בס, שיהיה לי הרבה סקס, ומסע חוצה אמריקה גדול כמו שחלמתי תמיד. על המסע הזה אני עדיין חולמת. הייתי רק פעמיים העשור הזה בארצות הברית. ב-2002 נסעתי לסיאטל כדי להביא למנוחת עולמים את רוח הרפאים של זי, וב-2004 ביקרתי בבוסטון את אחי שהיה שם בשנת לימודים. אבל הצלחתי להגשים את שלושת הדברים האחרים מבין הארבעה, וזה נראה לי הישג לא רע. אחרי העשור הזה, שהולך ונגמר, נראה לי שזה שאני עוד חיה הוא הישג לא רע.

את שבה / מרגרט אטווד

את שבה לחדר
מקום בו את גרה
מאז ומתמיד. את אומרת:
מה קרה כאן
כשלא הייתי? מי
ליכלך את הסדינים האלה, ולמה
אין יותר אשכוליות?
את נמצאת במקום ביניים
בין גוף למילה, מקום שמכיל,
או אמור להכיל, אנשים
אחרים. את יודעת שהיית את
זו שישנה, זו שאכלה כאן, למרות
שאינך מאמינה. בוודאי לקחתי
פסק זמן, את חושבת, לטוסט
בחמאה ולאהבה ואולי לשניהם
ביחד, דבר שמסביר
את הסדין המוכתם, אבל לא,
כעת את בטוחה, מישהי אחרת
היתה כאן לבושה
בבגדייך, ואומרת
מילים עבורך, כי לא היה פסק זמן.

נדמה לי שבבת אחת נעשה קר בלילות ובבקרים. אחרי שבועות ארוכים של סתיו אינדיאני הטמפרטורה צללה אל מתחת לעשר מעלות בלילה, וזה אומר שכשאני מגיעה הביתה לפנות ערב אני קודם כל מדליקה את הרדיאטור. הוא מפיץ חום איטי, מתמשך וקבוע, וזה נעים.

אין לי מושג למה אני שומעת כל כך הרבה פתאום לאחרונה את ג'יזס אנד מרי צ'יין. כלומר כן, זה בטח קשור גם למזג האוויר הסגרירי ולצינת הבקרים. נעים לקום בבוקר אפרורי ולשים את Psychocandy או את Barbed Wire Kisses. אני חושבת איזה שמות מבריקים אלה לאלבומים ואיך הם משקפים בדיוק את המוזיקה של JAMC – שירי פופ-נויז מושלמים, סוכריות פסיכוטיות ששורטות ומלטפות כמו נשיקות תיל דוקרני. ככה אני אוהבת את המוזיקה שלי. מתוקה ואפלולית. בסך הכל רוב החיים שלי הם די מוגנים ובטוחים, לפחות בדרך כלל, אז אם אפשר שלפחות המוזיקה שלי תהיה קצת יותר משוננת, זה נחמד. ככה אני רוצה את המוזיקה שלי. ככה אני רוצה גם את הגברים שלי. אני לא רוצה להיות תמיד בטוחה. זה בסדר לתת ללב שלי להישרט לפעמים. אז אני שוכבת לילה אחד עם מישהו בן 27 והוא מתוק ואפלולי ומלטף ודוקרני כמו סוכרייה פסיכוטית או נשיקת תיל דוקרני וזה מה שאני אזכור ממנו: איך הוא הדביק אותי לקיר ברחוב שושן והתנשקנו ואהבתי את זה שהוא גבוה ורחב. איך הוא ביקש לטעום אותי ושהה זמן ממושך כשראשו בין ירכיי, מגרה אותי לבלי די. איך הוא החדיר לי לפה את האצבעות שלו למציצה ואחר כך את הזין שלו. איך הייתי עליו ואיך התכופפתי אחורנית ואיך הוא הפך אותי. מעציב אותי שככל שעובר הזמן זיכרון המילים והשיחות שלנו הולך ומתעמעם לי בראש, תווי הפנים שלו הולכים ומיטשטשים, אבל סקס – כל התנוחות והגניחות והאנחות – סקס אני זוכרת לנצח.

ביום שישי בצהריים נפתחו ארובות השמיים וגשם אנכי נשפך על סמטת אריסטובולוס כשאדם קומן יצא לשיר בחוץ, גורר אחריו כמו החלילן מהמלין שובל של אנשים. כולם נכנסו חזרה פנימה אבל אדם קומן עמד יחף ורטוב בגשם, והמשיך לנגן על הגיטרה החצי שבורה שלו ולשיר ולצרוח את כל מה שישב לו על הלב. עם הפריק-פולק-פּאנק שלו ועם הזקן הפרוע והעיניים החודרות שלו הוא נראה קצת כמו נביא זעם. מן הצד התבונן בו דניאל היגס – עוד מזוקן דמוי נביא זעם שהופיע כאן ערב קודם לכן. כשהוא ישב וצייר ורשם רשימות במחברת הסקיצות שלו יכולתי לראות שעל אצבעות ידיו, המקועקעות בכבדות גם ככה, מקועקעות שתי מילים, ארבע אותיות בכל יד: H-O-L-D F-A-S-T.

מוזיקה אף פעם לא צריכה להיות בטוחה. זה בטח חלק מזה שאהבתי את אנטיביוטיקה. זה, ושאני סולחת להם על הפוזה והפמליה שהם הביאו איתם מתל אביב, כי ייאמר לזכותם שהם נראים מספיק מבוגרים ומשופשפים כדי להבהיר שהם היו בסביבה בזמן אמת כשהפציעו הפוסט-פאנק והניו-ווייב. המוזיקה הזוויתית שלהם מושפעת בבירור מג'וי דיוויז'ן והקליק, דורלקס סדלקס ומינימל קומפקט, החברים של נטשה וריקבון אורבני של קירות מתפוררים וטיח אפור, שמעון אדף ושדרות, דליה בן שושן וסולן מטורזן. עם הטווסיות של הסולן שלהם הם צריכים להופיע עם צ'רלי מגירה והמודרן דאנס קלאב. הקצב והפעימות שלהם חודרים ישר לאגן הירכיים וזה עונג ממכר שאי אפשר לעמוד בפניו. אז ככה אני אוהבת את המוזיקה שלי: סוכריות פסיכוטיות ונשיקות תיל דוקרני מלטפות ושורטות, מכאיבות ומנחמות, דוקרות ופוצעות ומרפאות. בפרפראזה על דבריו של סופר אחד, מוזיקה צריכה לפעול עליי כמו אסון. או אם לצטט משוררת אחרת, שידעה דבר אחד או שניים על סקס, גברים ורוקנ'רול – שתבעט בבטני, שתשבור את שיניי, שתוציא אותי באמבולנס אל העתיד, אל המחר.

אני חוזרת הביתה עם האי.פי של אנטיביוטיקה, ואחרי שאני שומעת אותו אני שומעת את ג'יזס אנד מרי צ'יין, ואני נשענת אחורנית על הספה ומערסלת את הבס, ופתאום זה בא. אני מצליחה לעקוב אחרי מהלכי התווים ולנגן יחד עם המוזיקה. ואני מנגנת ככה אולי שעתיים, עד שנעשה מאוחר מדי ואני עייפה וכמעט לא רואה בעיניים וקצות האצבעות שלי איבדו כבר תחושה. אני מכבה את הרדיאטור ונכנסת למיטה, מתכרבלת בשמיכה מפני הקור, ורגע לפני שאני נרדמת אני חושבת לעצמי, אני צריכה להתקשר מחר לסטאס ולספר לו שאני מנגנת. מסורבל, מגושם, בטח מלא טעויות ושגיאות שהוא יתעלף, לחלוטין לא באופן עצמאי עדיין – אבל מנגנת.

הדבר הראשון שאהבתי ברומן הגרפי הזה של Seth הוא השם שלו. It's a Good Life, If You Don't Weaken נשמע כמו ניסיון נואש של אדם לעודד את עצמו בתקופה קשה. רק שכמו שיודע כל מי שעבר איזה דבר וחצי בחיים, יש תקופות שבהן הבעיה היא בדיוק להחזיק מעמד. תקופות שבהן נדרשים כל כך הרבה כוחות ומאמצים הרואיים כמעט רק כדי להחזיק מעמד. לא להיחלש. לא להישמט וליפול, כי אם תיפול עכשיו כבר לא תוכל לקום ואף אחד לא ירים אותך. כך שיש בכותרת הזאת משהו שהוא אולי לכאורה מעודד אבל בד בבד גם מדכדך. השניות הזאת עוברת לכל אורך הנובלה הגרפית של סת'. היא מלנכולית כמו סת' עצמו, ששונא את החיים המודרניים ועורג בנוסטלגיה אל מה שנראה לו כחיים טובים יותר – או לפחות פשוטים יותר – שהיו בעבר. בחיפוש אחרי הזמן האבוד שלו סת' יוצא גם לחיפוש אחר צייר קומיקס זנוח ונשכח מלב ועין בשם קאלו, שבשנות הארבעים צייר כמה קומיקסים ל"ניו יורקר" – אחת האכסניות החשובות והיוקרתיות ביותר לכל יוצר. אלא שלאחר תקופה של כמה שנים בודדות נעלם קאלו מעל דפי המגזין, או כל מגזין ועיתון אחר. החיפוש הזה, והתשובות שסת' מוצא (בערך) בסיומו, מעלים שאלות חשובות על מה זו "הצלחה", האם היא רק פירסום ותהילה וקבלת הכרה חיצונית, או שאולי יש גם מדדים אחרים להצלחה, כאלה שהם אישיים ופרטיים ואינם קשורים למדדים חיצוניים והשוואות עם אחרים. אבל יותר מכל אהבתי בנובלה הזאת פשוט את הציורים: מונוכרומטיות של שחור, לבן ותכלת-אפור. הבחירה בתכלת-אפרפר לא נראית לי מקרית, כמובן. היא מתאימה לתחושות שהסיפור הזה מעורר. הוא מצייר נהדר, סת', וסגנון הציור שלו עצמו הוא מחווה לקומיקס הישן של שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה.

ביום חמישי בחמש אני יוצאת מהעבודה – אני עדיין עובדת באותו מקום ולא עזבתי לשום מקום אחר; זה יקרה יום אחד אבל בינתיים אני עוד שם – ונושמת עמוק. אני מהדקת סביבי את הצעיף הגדול והמחמם. כבר מתקרר ומחשיך. זה היה שבוע קשה מאוד ומאומץ מאוד, אבל גם טוב מאוד. איכשהו הצלחתי לעשות המון דברים ובאופן פרוורטי כמעט זה גורם לי סיפוק. חוץ מהעבודה בעבודה זה היה גם שבוע של הרבה תחזוקה שוטפת של החיים. טיפלתי בענייני בבנק. שילמתי חשבונות. חידשתי את הביטוח לאוטו, שבשבוע הבא אני צריכה לקחת לטסט. הזמנתי את האינסטלטור. בוקר מוקדם אחד הלכתי לעשות בדיקות דם שאני דוחה כבר הרבה זמן. הלכתי לשיעורי יוגה, התאמנתי על הבס, בכל ערב קראתי עוד קצת בספר שאני קוראת עכשיו. לא צברתי כביסה וכלים בכיור, לא איחרתי לעבודה ולא התבטלתי, ובאופן כללי הייתי חרוצה ותפקודית עד אימה. אבל יש בזה גם משהו נעים. אני תמיד נזכרת בשורה הזאת משיר אחד של קארבר – "אלוהים, שום הרגשה לא משתווה ליכולת לעמוד בהתחייבויות". ולמרות שעד סוף השיר האמירה הזאת כבר מוארת באור קצת אירוני, אני חושבת שבאופן בסיסי יש בה משהו מאוד נכון. בכל אופן כך אני הרגשתי השבוע.

אז כשהשבוע הזה נגמר ביום חמישי בחמש ואני מרגישה את הסופשבוע מתחיל, עם כל ההתרגשויות של כל האפשרויות שהוא טומן בחובו, אני מרגישה חופש גדול. סיימתי את כל המחויבויות שלי ואני יכולה לעשות את הדברים שאני אוהבת. אני הולכת לשוטט במרכז העיר ונכנסת לחנות ספרים וקונה שלושה ספרים חדשים. אני עולה לכיוון בצלאל ונכנסת לגלריה דאנא, שבניגוד לכל חששותיי בהתחלה מציגה תמיד תערוכות מעניינות, ואחריה אני נכנסת גם לבית האמנים. שקט ונטוש בשעה הזאת בחללי התצוגה, ונעים לי ככה לבד בשקט הזה להתבונן בציורים. יש שם תערוכה של ציירת צעירה בשם נטעלי שלוסר, שהם טובים מאוד ויש בהם גם לא מעט הומור – תכונה לא שכיחה באמנות. אני מוצאת את עצמי מחייכת. אני ממשיכה משם ברגל הביתה.

אני שותה עכשיו את הקפה השני של יום שישי בבוקר, כבר הייתי במכולת והבאתי חלה ועיתונים, קריר וסתווי בחוץ וכל מה שבא לי הבוקר זה לקחת את הסל פלסטיק הכחול מזעזע שלי וללכת לשוטט בשוק ובנחלאות ובמרכז העיר ובכל המקומות שאני הכי אוהבת. אני הולכת לעשות בסופשבוע רק את הדברים שאני אוהבת. יום שישי ה-13 הוא דווקא סימן טוב. יש הופעות בצהריים באוגנדה, והכי כיף זה הופעות ביום שישי בצהריים. אני רוצה לכתוב הרבה בסופשבוע הזה. יש לי ספרים חדשים מעניינים. יש המון מוזיקה שאני רוצה לשמוע. אולי אלך לסרט. אולי מישהו יבוא לבקר אותי ואני יודעת שאני אשמח מאוד.

כשסטאס מתקשר אני מרגישה מתיקות מרוכזת שמתחילה להתפשט לי בכל הגוף. אני מרגישה שהוא יכול לשמוע את החיוך שלי עד הקצה השני של הקו. סטאס הוא המורה שלי לבס. אם מקץ שלושה-ארבעה שיעורים אני עדיין לא מנגנת יותר משלושה-ארבעה תווים – ועוד ביד ימין בלבד – זה רק בגלל שאני כזאת תלמידה איטית, לא בגלל שהוא מורה לא טוב. הוא מורה נהדר. הוא אומר לי, אני לא רוצה שתלמדי לנגן סתם כמו סתומה. אני אומרת לו שדווקא לא אכפת לי לנגן כמו סתומה, אבל סטאס נד בראשו בהחלטיות. את ממש לא רוצה לנגן כמו סתומה. אז הוא מלמד אותי גם תיאוריה – תווים וסולמות וארפג'יו, והאמת שאני לא ממש קולטת מזה הרבה, אבל אני לא רוצה לצער אותו אז אני מהנהנת וסתם נהנית לראות ולשמוע אותו מדבר. מצחיק כמה מהר חוזרים למנטליות של תלמיד וליחסים של מורה ותלמידה. אתה המורה, אתה המבוגר האחראי פה, אני אומרת לסטאס ומושכת בכתפיים. לא חסר הרבה שאני אלעס מסטיק ואפוצץ לו בלונים בפרצוף. אז בינתיים אני לא יודעת לנגן יותר מארבעה תווים ביד ימין, כי יד שמאל זה כבר הרבה יותר קשה, במיוחד למישהי שלא מסוגלת ללכת וללעוס מסטיק בו זמנית. אני תמיד חושבת שאיזה מזל זה שהנשימה היא פעילות לא רצונית, אחרת כבר מזמן הייתי מתה. אני משתדלת לתרגל כל ערב חצי שעה-שעה כדי לאמן את יד שמאל וכדי לעבוד על הקואורדינציה שלי. יש סיכוי שעוד עשר-עשרים שנה אני אדע לנגן, אם אני אחיה עד אז, אבל האמת היא שלא ממש אכפת לי. כלומר כן, הייתי רוצה לנגן מתישהו, אפילו באופן בסיסי, כדי להיות מסוגלת לנגן עם מ"ם או עם סטאס, או אפילו סתם לבד, שיר או שניים לעצמי. אבל בינתיים אני סתם נהנית מהלימוד. מהדרך. עד אז אני משתעשעת במחשבה להצטרף לפרוייקט של מוזיקה קונספטואלית-אינטלקטואלית שיאפשר לי לנגן רק שלושה-ארבעה תווים על הבס, ביד ימין בלבד. העניין הוא שאני לא סובלת פרוייקטים של מוזיקה קונספטואלית-אינטלקטואלית. המוזיקה שאני אוהבת היא כזאת שבאה מהלב, מהבטן ומה שלמטה מזה, לא מהראש. כשסטאס אמר לי בשיחת הטלפון הראשונה שלנו לחשוב על להקות ושירים ושורות בס שנראה לי שאני אוהבת ושהייתי רוצה ללמוד לנגן, חשבתי ישר על הג'רמז ועל לורנה דוּם. לא נראה לי שזה צריך להיות מסובך מדי – כמה מסובכת כבר יכולה להיות להקת פאנק, לא? כל אחד יכול, לא יותר משלושה אקורדים, אין חשיבות לטכניקה או לוירטואוזיות וכו' וכו'. אבל אז שמעתי שוב את הג'רמז, אחרי המון זמן שלא עשיתי את זה, וגיליתי שלורנה אולי לא ניגנה מאוד מסובך, אבל היא ניגנה מהר, לעזאזל. זה לא צריך להטריד אותך, אומר לי סטאס. החוכמה היא לפרק כל תרגיל ליחידות הכי בסיסיות שלו, ולהתחיל לתרגל מהקטע הכי הכי בסיסי והכי הכי לאט. רק כשאת משתלטת על זה תחברי את זה למרכיב הבא או תגבירי מהירות. ואל תשכחי לנשום, ותשימי לב שאת לא מאמצת סתם שרירים שאת לא צריכה לאמץ. אני חושבת לעצמי, בעצם זה כמו יוגה.

בדרך כלל סטאס בא אליי, כי הבס והמגבר שלו מפוזרים בכל מיני מקומות שהוא מנגן בהם ברחבי העיר. הוא מנגן עם להקת פאנק, ואפילו ראיתי אותם מופיעים פעם והם לא רעים בכלל. יש לו תספורת מצחיקה דמויית מוהוק, הוא גבוה, ולא ייאמן כמה שהוא צעיר. הוא לומד בבצלאל – כולם בעיר הזאת הם סטודנטים בבצלאל – כך שאנחנו מנהלים בינינו דיון מעמיק למי מאיתנו יש פחות סטריט-קרד. אחר-כך אני נזכרת לשאול אותו אם הוא בכלל אכל במשך היום, בתור סטודנט עני ורעב. הוא אומר שהוא אכל כוסמת בצהריים. כוסמת, בשם אלוהים. אז אנחנו מוציאים כל מה שיש במקרר ושמים על השולחן, ופורסים לחם ומכינים קפה, ובזמן שאנחנו אוכלים אנחנו מדברים על הדברים שהוא לומד ועל אמנות ועל צלמים שאנחנו אוהבים ועל השאלה הרת הגורל איך זה שעוד לא קמה בעיר הזאת אף להקת פאנק בשם גאן סאקר (as in Gun Sucker). סטאס אוכל לחם עם טחינה ירוקה וגבינה צהובה, שזה אחד השילובים הביזאריים ביותר שנתקלתי בהם מעולם. אחר כך הוא מעשן את הנובלס הכתומה שלו ואז סופסוף אנחנו מתחילים "ללמוד", או מה שזה לא יהיה. רשמית, קבענו מסגרת זמן של שעה לשיעור. בפועל, יוצא שאנחנו מבלים כל כך בנעימים, עם כל השיחות והאוכל והקשקושים, עד שכשאנחנו מסתכלים בסוף על השעון אנחנו רואים שעברו כמעט שלוש שעות.

אז יכול להיות שאני אף פעם לא אדע לנגן ממש. או שאני אדע קצת ובאופן בסיסי, אבל רק עוד הרבה מאוד זמן. זה ממש לא אכפת לי. ברטרנד ראסל אמר פעם שזמן שאתה נהנה לבזבז הוא אף פעם לא זמן מבוזבז. הזמן שאני מבלה בנעימים עם סטאס הוא מהזמנים הטובים והמענגים ביותר שיכולים להיות ביקום. לפעמים אני חושבת שהכיף הכי גדול שלנו כבני אדם, שהוא גם הצורך הבסיסי ביותר שלנו, הוא פשוט קשר אנושי בסיסי: לשבת עם מישהו, לדבר, לצחוק. לא יותר מזה. לא פחות. ולפעמים אני חושבת שהדברים הטובים ביותר בחיים הם אלה שאתה עושה פשוט בשביל עצמם, לא למען ולא בשביל ולא כאמצעי לשום מטרה או תכלית אחרת ולא כדי להגיע לאנשהו. אני אוהבת כי אני אוהבת. אני כותבת כי אני כותבת. אני עושה יוגה כי אני עושה יוגה. אני לומדת לנגן כי אני לומדת לנגן. אני חיה כי אני חיה.