הרחק מהמון מתהולל

הדרך הטובה ביותר – היחידה, אולי – להתמסר לסרטו החדש של ג'ים ג'רמוש, "גבולות השליטה", היא להיענות לעיקרי התידרוך שגיבור הסרט – גיבור שאין לו שם ושנקרא בקרדיטים בסוף רק "איש בודד" (Lone Man) – מקבל מהמפעילים שלו (כנראה) בשדה תעופה, לפני שהוא יוצא למשימתו (הלא ברורה):

השתמש בדימיון שלך
הכל סובייקטיבי
המציאות היא שרירותית
ליקום אין מרכז וקצוות

כמו שאפשר להבין, יש מעט מאוד דברים ברורים בסרט הזה. זה לא בהכרח חסרון. יש בו מינימום עלילה ומינימום דיאלוג, מה שמשאיר מקסימום מקום לאווירה ומקסימום מקום לדימיון של הצופה למלא את כל החורים הענקיים שהסרט פוער בפניו. לי נדמה שלכך בדיוק התכוון ג'רמוש כשקרא לסרט שלו "גבולות השליטה": לזה שיש לנו, כצופים בסרט, תחושה של שליטה כשאנחנו חושבים שאנחנו מבינים משהו, כשאנחנו יוצרים במוח שלנו כל מיני קישורים, הנחות ומסקנות בין כל מיני עובדות שרירותיות, פיסות תלושות של אינפורמציה, פרגמנטים וחלקי מידע. למעשה, כך אנחנו קוראים גם את המציאות, שהיא לרוב מחוררת, כאוטית, אקראית ושרירותית. התודעה שלנו יוצרת הקשרים בין כל הפרגמנטים האקראיים והסתמיים שאנחנו קולטים ממקורות שונים, וכך נוצרת אצלנו תחושה של הבנה, ומכאן גם של שליטה. כמעט מיותר לציין, כמובן, שזו אשליה בלבד.

באופן כמעט מתבקש יש כאן גם דיון פנימי באופיו האשלייתי והחלומי של הקולנוע, והיחס שבינו לבין המציאות. אבל גם בלי כל הפילוסופיה כבדת הראש הזאת, "גבולות השליטה" הוא סרט מהנה מאוד – כשמתמסרים לו, כאמור, בתנאיו שלו: כשמזיזים הצידה, כפי שג'רמוש מבקש, את הצורך העז שלנו בשליטה. ונדמה לי שזה נכון גם לחיים בכלל: כשאנחנו משחררים ומרפים קצת מהצורך שלנו בשליטה (שהיא ממילא אשליה), אנחנו מתחילים סופסוף להנות מהחיים.

מהרבה בחינות "גבולות השליטה" נראה לי כמו גירסה הרבה יותר מופשטת, עירומה ומינימליסטית של "גוסט דוג – דרכו של סמוראי". לא מפתיע שהגיבור הבודד והנוסע בסרט הזה מתרגל טאי צ'י בקפידה. וגם כאן, כמו תמיד אצל ג'רמוש, אפשר להיות בטוחים שהפסקול יהיה מעולה. הפעם באדיבות שתי להקות דרון ענקיות – בוריס וסאן-או, שמספקות את הצליל הרב-שכבתי, חללי, אטמוספרי ואמביינטי שלהן, שמתאים לסרט כמו כפפה ליד.

ועכשיו אני כבר בקושי יכולה לחכות לוודסטוק החדש של אנג לי.

קרן רחוב וקרן שמש מאוחרת של סוף קיץ – זה כל מה שצריך, מסתבר, בשביל להרים מיני-פסטיבל מוצלח ומענג מאוד. שישי בצהריים, קרן הרחוב שמחוץ לקסטה ולתקליט – כלומר, המדרכה הפינתית במפגש הרחובות הלני המלכה והורקנוס – פסטיבל No Coast השני. לא ידעתי אפילו שהיה ראשון, אבל כמו שנראה השני – כלומר, זה של אתמול – אני בקושי יכולה לחכות לשלישי. זו היתה השקה של אוסף קטעי וידיאו-ארט שהוקרנו על מסכי טלוויזיה/מוניטורים/לפ-טופים בחלל הפצפון של הקסטה, ובחוץ התרחש הפנינג מוזיקלי. חוץ מארבע-חמש הלהקות שניגנו, היה דוכן בירה, דוכן למימכר בורקס, שולחן עם דיסקים למכירה, סככה מאולתרת שנמתחה כדי להצל מפני השמש, כיסאות מתקפלים שנגררו החוצה מהתקליט ופוזרו בשטח, המון המון אווירה נינוחה ועצלה של סוף קיץ, ויותר אנשים מכפי שציפיתי לראות. אני חושבת שלקראת השיא היו שם משהו כמו 50 איש, שזה הרבה – זה הרבה לעיר הזאת באמצע תקופת החגים, הרבה לאירוע שלא היתה לו יותר מדי חשיפה, הרבה במושגים הרגילים שלי, שרגילה לראות 5-6 אנשים באירועים מהסוג הזה ואם מגיעים 10-20 חושבת שזה המון. אבל היה כיף, באמת שהיה כיף.

3א הם שלישיה אלקטרו-אקוסטית, שזה אומר שהם משלבים גיטרה אקוסטית, שני סולנים ששרים בסגנון סינגר-סונגרייטרים, אורגן, חצוצרה בחלק מהקטעים וסקסופון באחרים, ולפ-טופ. אני לנצח לא אבין למה כל מי שמתפעל לפ-טופ תמיד רוכן עליו בכזה ריכוז, שזה נראה כאילו הוא מבצע ניתוח מוח. כמה מסובך זה כבר יכול להיות? אבל בסך הכל הם היו מאוד מוצלחים, והיה משהו במראה השלוכי-קיבוצניקי שלהם שהלם מאוד את האופי הגרובי והלא מתאמץ של המוזיקה שלהם.

הצמד שעלה אחריהם, שעונה לשם Briefcase, ניגן רוק הרבה יותר בסיסי וגולמי: בחור ממושקף שמנגן על אורגן וגיטרה חשמלית בשם עומריקו, ולצדו מתופף בשם וויזארד אשדוד. העובדה שהם צמד ושהם ניגנו שירים מאוד בסיסיים וגולמיים, הזכירה לי מאוד את הווייט סטרייפס – בעיקר את הווייט סטרייפס של שני האלבומים הראשונים, שבהם הצליל שלהם היה מאוד גס, מחוספס ופרימיטיבי (במובן הטוב של המילה). השירים של הצמד היו מצחיקים מאוד, והם חתמו במשהו שנשמע לי כמו מחווה חופשית ל-I Was a Teenage Werewolf של הקראמפס. אבל בהחלט יכול להיות שזה רק הדימיון שלי.

הצמד הבא שהופיע היה כבר עניין רציני מאוד. Sister Chain and Brother John הם צמד שמורכב מזמרת ומבסיסט/גיטריסט. הוא בריטי והיא ישראלית – ליתר דיוק, היא אלינור קנטור, חצי מצמד האחיות לבית קנטור וההרכב הקודם שלהן, Spinster Sister. האחות צ'יין והאח ג'ון חיים ויוצרים בברלין, והם מגדירים את הסגנון המוזיקלי שלהם כ"פאנק סלוני ברלינאי" (Berlin Parlor Punk). היא לבשה שמלת תחרה ויקטוריאנית גבוהת צווארון ומכסה קרסוליים, והשיער השחור כפחם שלה היה אסוף גבוה ומיסגר פנים בהירות יותר מחיוורון. הוא לבש חליפה שחורה עם מעיל כנפות ארוך ונראה כמו כומר אנגלי מהמאה ה-17. אי אפשר היה לטעות באווירה ובתחושה הגותית. גם המוזיקה שלהם נשמעה מושפעת מאוד מהרכבי פוסט-פאנק גותיים, ובראשם סוזי והבאנשיז, אן קלארק, פיטר מרפי, וכל הרכב שפטרישה מוריסון ניגנה בו בשנות השמונים.* השירה הדרמטית והתיאטרלית של קנטור באנגלית, בתוספת קמצוץ מבטא גרמני כדי להדגיש את הצד הקברטי, יחד עם הנגינה המינימליסטית אבל מלודית של האח ג'ון על הבס (ובשני הקטעים האחרונים בגיטרה חשמלית), יצרו שילוב אפקטיבי ואינטנסיבי מאוד. באוזניי המוזיקה שלהם היתה מהפנטת. לא להאמין כמה הרבה אפשר להשיג בכל כך מעט. וכשג'ון אמר בתחילת הסט שלהם, במבטא הבריטי שלו, שהם שמחים לנגן בירושלים מפני שכידוע, הם ניסו לבנות את ירושלים In England's green and pleasant land, תהיתי ביני לבין עצמי מי עוד מזהה את הציטוט מוויליאם בלייק.

ההרכב האחרון שראיתי נקרא Jack in Box וכפי ששמו מעיד עליו, הם ניגנו מוזיקת צעצועים עם שירה של זמרת בסגנון עדות האינדי האמריקאי. אני האחרונה שיכולה להגיד משהו בגנות האינדי האמריקאי – אני שפחה נרצעת של האינדי וזה כמובן קצת אירוני – ובאמת, זה היה בסדר אבל לא הרבה יותר מזה. אבל הקהל ברובו הגדול השתגע עליהם. שזה קצת הפתיע אותי. הוי, פולוי. לעולם לא אצליח להבין את טעם ההמון. אחרי הופעה כל כך יוצאת דופן של Sister Chain and Brother John, כל כך מותחת גבולות וכל כך לא שגרתית – איך אפשר להשתגע על משהו שהוא בסך הכל די רגיל וכבר ראינו ושמענו אלף פעם? מצד שני – טוב, אני סתם סנובית פסאודו-אינטלקטואלית יומרנית.

לקראת חמש קרני השמש כבר התחילו להסתנן באלכסון מבעד לסככה המאולתרת. ברחוב הלני המלכה עבר אברך חרדי במעיל פסים של שבת, ואחריו צמד נזירות לבושות שחור כעורבים, מכף רגל ועד ראש, כולל הגלימה והשביס, ובידיהן זרי פרחים ענקיים וצבעוניים. התחלתי לאסוף את עצמי כדי לזוז ממקום שבתי בקרב יושבי קרנות רחוב. ידעתי שבעוד זמן קצר כל קרקס הפרעושים הזה יתפזר לכל עבר. עד העונג הבא.

* לבורים ולמתעצלים לחפש: Sisters of Mercy ו-Gun Club.

צריך להיות די סתום כדי לא להבין איזה אופי יש לאלבום מסוים אם יש בו שירים עם שמות כמו The Seventh Proof, Death Bells, All the Way Down, Shadows Fall, Wise Blood. זה האוונגליון על-פי מארק לאנגן. שנתיים אחרי האלבום הקודם שלהם, ה-Soulsavers חוזרים עם מארק לאנגן ועם אלבום חדש, שמהרבה בחינות מזכיר מאוד את זה הקודם, ומכמה בחינות קצת נבדל ממנו. מתוך 13 השירים ב-Broken מארק לאנגן שר עשרה, וזה רק בגלל ששניים מהקטעים הנותרים הם אינסטרומנטליים, ואת הקטע השלישי שרה זמרת אוסטרלית אלמונית שעונה לשם הנפלא רוזה אגוסטינו (Rosa Agostino בלטינית/ספרדית היא רוח רפאים אדומה). רק שהשיר הזה, Praying Ground, הוא במקור שיר של לא אחר מאשר לאנגן עצמו, והוא מופיע באלבום הסולו השלישי שלו, משנת 1998, Scraps at Midnight. במילים אחרות, גם כאן, כמו במקרה של האלבום המשותף הקודם שלהם, Broken הוא לגמרי אלבום של מארק לאנגן לא פחות משהוא אלבום של הסולסייברז (צמד האלקטרונאים הצעירים ריץ' מאצ'ין ואיאן גלובר, איפשהו מצפון אנגליה). ודוק: גם באלבום הקודם לאנגן עשה גירסת כיסוי ללאנגן, כשהוא ביצע את Kingdoms of Rain – שיר ישן שלו משנת 1994, שמופיע על גבי האלבום Whiskey for the Holy Ghost. אם הביצוע המקורי שלו היה קודר ועגום, הרי שהביצוע החדש שלו הוא מוזיקה לחיתוך ורידים.

רוזה אגוסטינו היא לא רוח הרפאים היחידה שמסתובבת כאן. האלבום הזה מלא בהן. כבאלבום הקודם, יש כאן אורחים שבאים והולכים וגירסאות כיסוי מסקרנות: מייק פאטון (Faith No More) וגיבי היינס (Butthole Surfers) הם הקולות הבולטים שמתלווים כאן ללאנגן, יש גירסת כיסוי יפה מאוד ל-You Will Miss Me When I Burn של וויל אולדהם, ול-Some Misunderstanding של הבירדז. הסולסייברז עדיין מכירים היטב את ההיסטוריה של הרוק שלהם. אבל בעוד שהאלבום הקודם היה אקלקטי יותר, עם הרבה יותר קטעים אלקטרוניים-אמביינטיים-צ'ילאאוטים-טריפ-הופיים בין השירים, כאן מדובר באלבום שנוטה יותר לרוק. ואם לדייק, רוק אמריקנה: אמריקנה של מערבונים ישנים ומרחבים פתוחים. של עיירות רפאים וטריילר פארקים, של מטיפים נוצריים אדוקים וירידים כפריים. זו טריטוריה לאנגנית מובהקת, כזאת שהוא פוסע בה עוד מראשית ימיו עם ה-Screaming Trees, דרך כל אלבומי הסולו שלו, ועד שיתוף הפעולה האחרון שלו עם תאום הביבים שלו. זו טריטוריה שהולמת מאוד את העיסוק של לאנגן – שנולד וגדל (לפני שהתפקר לגמרי) במשפחה בפטיסטית אדוקה בעיירה נידחת במזרח מדינת וושינגטון – בנושאים ודימויים של חטא וגאולה, פיתוי וכפרה, גן עדן וגיהינום, נפילה מחסד והיצרפות באש, רוח הקודש ומלאך המוות.

אם אני אוהבת בכל זאת קצת יותר את האלבום הקודם, זה מפני שהוא כאמור קצת יותר אקלקטי וניסיוני ומעז, וקצת פחות מעובד ומלוטש מזה הנוכחי. אבל זה לא ממש משנה. אני הולכת עם מארק לאנגן כברת דרך ארוכה מאוד. הוא לבטח אחת האהבות המוזיקליות הגדולות ביותר שלי. עם קול ה(לפעמים אי אפשר להימלט מקלישאות) וויסקי וסיגריות שלו, הוא נמצא איפשהו בין טום ווייטס לג'וני קאש, אבל מאלבום לאלבום הוא נעשה יותר ויותר הוא עצמו. כבר אי אפשר לטעות בקול שלו ובנוכחות שלו, למרות כל ההשפעות הנזכרות. אני חושבת שמה שהכי מושך אותי אצל לאנגן זה הדמות שלו של אדם מחפש. הוא אדם שנמצא במסע מתמשך של חיפוש. ואדם במסע הוא אדם שנמצא תמיד הכי קרוב לעצמו. גם שם האלבום, Broken, קשור לזה. אחרי הכל, אין דבר יותר שלם מלב שבור. ואפשר לסמוך על הסולסייברז שגם הפעם, כבאלבום הקודם, העטיפה תהיה סימבולית: מצפן בקידמת העטיפה, נחש בצידה האחורי. האלבום הזה כבר מטפטף לי לאט לאט לתוך הוריד.

מארק לאנגן במראת הצד של הביואיק 67' שלו, כפי שנלכד בעדשת מצלמתו של צ'רלס פיטרסון.
סיאטל, דצמבר 1993

ביום שלישי באחת-עשרה וחצי בלילה חצי ממדרחוב ש"ץ הוא רחבת ריקודים. יש כאן להקה מעולה שמנגנת מוזיקה חיה וכולם רוקדים. מישהו לידי רוטן שאין שום שלט עם שם הלהקה, ואני לא רוצה להגיד לו שלרוב ההרכבים והלהקות בעיר הזאת אין שם. כולם כאן מנגנים עם כולם, ואני די מוכנה להישבע שאת הלהקה הזאת שמנגנת כאן עכשיו ראיתי לפחות בשתי מסיבות רחוב בנחלאות, כולל מסיבת פורים האגדתית. אני חושבת שהיא כבר להקת השמחות הרשמית של העיר, ובכל זאת אין לה שם. אני רק יודעת שנגן הקלידים שלה, ישי צרפתי, והבסיסט האימתני שלה, אילן קינן, מנגנים לפעמים גם בטרה רוסה. את טרה רוסה ראיתי במסיבת רחוב בעמק רפאים, ולפעמים הם מופיעים במעבדה ובצוללת. העיר הזאת מתפקעת ממוזיקה וצלילים. לפעמים נראה לי שכולם כאן בעיר מנגנים. כשיורדים או עולים לאורך המדרחוב נתקלים כל שני מטר במוזיקאים: בנגנית נבל, במעגל מתופפים, בשני תיכוניסטים אמריקאיים עם גיטרות חשמליות, במעגל נערים עם טייפ ענקי שמנגן היפ הופ ולצליליו הם רוקדים ברייקדאנס, בסקסופוניסט. בדרך למסיבת הרחוב במדרחוב ש"ץ עברתי במעלה המדרחוב בדרך חזרה מקניית דיסק בתו השמיני, ונתקלתי בנגן קונטרבס שניגן צ'רלי מינגוס וג'ימי הנדריקס. כשהשלכתי לתיבה שלידו מטבע של חמישה שקלים הוא קרא אחריי, תבואי ביום שלישי בערב לבארוד, אני מנגן עם חברים. כולם כאן מנגנים. בצוללת ובמעבדה, בבארוד ובאברם, באוגנדה ובבאסס, ורגע לפני סוף השנה מצאתי סופסוף מורה לבס, ובשבוע הבא אנחנו מתחילים.

ביום שלישי בעשר וחצי בלילה יש במדרחוב ש"ץ מסיבת מרפסות שחותמת את הקיץ, ולא הרבה אנשים באים ובכל זאת כיף גדול. על מרפסת מקושטת בגלגלי הצלה ושמשיית חופים עומד מציל עם מגאפון ומעודד את הרוקדים. באמצע הרחוב רוקדים שלושה תלמידי מחול, בטח מהאקדמיה, שגם אותם אני כבר מכירה מאירועים קודמים. הם רוקדים בהמשך גם על אחת המרפסות, מין תיאטרון מחול של תמונות קיציות, שמשיות, של נערה בבגדים קצרים חובטת במחבט טניס, איש צעיר קורא בספר בעצלתיים, ועוד מישהי מתמתחת בכיסא נוח. הקיץ תם. זו העונה שאני אוהבת עכשיו, של מעבר מחום לקור, שבה כולם מסתובבים עדיין עם מכנסיים קצרים וכפכפים, חושפים שוקיים שריריות ושזופות, אבל מתעטפים גם בסוודר או צעיף גדול כי הערבים כבר קרירים. עכשיו, באמצע המדרחוב, כולם בועטים את הכפכפים לכל הרוחות ורוקדים יחפים. הנה בא פפה אללו, וכולם מחליפים איתו טפיחות וחיוכים. הוא הפטרון של כל הצעירים כאן. נראה לי שהם יכולים להיכנס אליו ללשכה בלי להודיע ובלי שמישהו יעצור אותם, לשמוט את התרמיל מהכתף ולהגיד לו ישר ולעניין מה הם רוצים. כולם מדברים איתו, והוא מחזיר להם מבט אוהב. והנה באים גם הפאנקיסטים. אני מחבבת אותם, למרות שהם קוץ בתחת לפעמים. בגלל שהם קוץ בתחת לפעמים. אני אוהבת את הדרך שבה הם הולכים זקופים, מתריסים, נושאים בגאווה את סמלי השבט שלהם. הם זונחים את בקבוקי הבירה ומצטרפים לרוקדים. הם רוקדים עם הסטודנטיות שנראות הכי ילדות-טובות-ירושלים. ראסטה גירל יחפה רוקדת עם צעיר דתי בחולצת פטרול שלוש סוף קו רמאללה.

ביום שישי בצהריים עומר ואני שותים קפה בעמידה במטבח. בלילה הוא ונועם הסתובבו במרכז העיר וישבו בגולדי. בחיים, הוא אומר, אבל בחיים, לא ראיתי את העיר כל כך מפוצצת ומלאה. אני אומרת לו שזה היה ככה כל הקיץ. זה הזמן של העיר, הוא אומר, והבעת הפנים שלו נראית מופתעת וקצת לא מאמינה. עומר מכיר את כל הרחובות האלה בלילה גם מהצד הלא נעים שלהם. מהצד של הסמים והאלכוהול והנערים הנושרים והמנותקים והמשטרה והמעצרים.

ואז הוא אומר שהוא לא יגיע לסופשבוע הבא וליום כיפור, ואומר, את יודעת מה הכי יחסר לי, ומיד מוסיף, המרק עוף שלך לפני ואחרי הצום, וזה שאת תמיד מוצאת לי ספר לקרוא.

נועם משאירה לי פתק מצחיק על המקרר והם נוסעים לדרכם. אני חושבת שנועם מחבבת אותי.

ביום שישי בעשר בבוקר, רגע לפני החג, אני הולכת לשיעור יוגה שחותם את השנה. אנחנו עושים תרגיל אחד בזוגות, וזה די נדיר. תרגילי זוגות הם נדירים לפחות באסכולה שאני מתרגלת. יוגה היא תירגול אישי ופרטי, גם כאשר מתרגלים במסגרת של כמה אנשים. בתרגיל הזה אנחנו מסתכלים אחד לתוך עיני השני, זה הכל. כמה פשוט זה נשמע, כמה לא פשוט זה יכול להיות. אני מתבוננת לתוך זוג העיניים הכחולות של שירי. הידיים שלנו ניצבות זו מול זו, ואנחנו מתבוננות. צריך לזנוח כל כך הרבה חומות של ציניות ומגננות פשוט כדי לעשות את זה. להתבונן לאדם אחר לתוך העיניים, לתת לו להתבונן לתוך העיניים שלך. ואז, משום מקום ומכל מקום אפשרי, אנחנו מתחילות לבכות. ואני יודעת, זה היופי, הפגיעוּת, השבריריות, האינסופיות והסופיות שגורמים לי לבכות. כמו בשיר ההוא של החיפושיות.

יונתן השכן שלי נסע צפונה לכמה ימים, ואני מאכילה את החתול שלו. יונתן ואני כבר ידידים. אנחנו מדברים על ספרים וסרטים ומוזיקה שאנחנו אוהבים, והוא לקח ממני את "אלנבי", כי יונתן עובד באחד הברים בעיר. אני מטפסת לדירה שלו וממלאת את צלחות האוכל והמים של החתול הג'ינג'י שלו. אני משקה את העציצים במרפסת שלו, שממנה אני יכולה לראות את המרפסת שלי, ולדמיין איך הוא רואה אותי משם. אני מסתכלת סביב בדירה שלו. גרביים זרוקים על הרצפה וטי-שרטים על הספה, הקסדה והתרמיל על הכורסא, ועל השולחן במטבח נותרה צלחת עם כמה פרוסות מלפפון, זיתים וחרצנים, וחצי ספל קפה וכמה כפיות בכיור. אני מסתכלת על כמה ציורים שלו שתלויים על הקירות. הם טובים. אני תוהה אם יונתן יהיה אמן מצליח. אני מקווה בשבילו שכן, נראה לי שהוא יכול להיות טוב מאוד. ואני יודעת שאני רוצה שנמשיך להיות ידידים, ואני יודעת שאני לא רוצה לממש איתו שום דבר גופני. יש הרבה כוח בהימנעות, ויש הרבה יופי ביחסים לא ממומשים. יש הרבה יופי ביחסים אפלטוניים שיש בהם משיכה ארוטית לא ממומשת.

יש גבר אחד שקורא לי אהובתי וחמדת לבי. כשהוא קורא לי כך הלב שלי מחסיר פעימה. חמדת לבי. איך אני יכולה שלא לאהוב גבר שאוהב אותי ככה? ויחד עם זה, באותו הזמן, יש לפחות עוד שלושה-ארבעה גברים שאני מוכנה לשכב איתם, להתאהב בהם, לצאת איתם, לדבר ולצחוק ולשמוע איתם מוזיקה עמוק לתןך הלילה. לפעמים אני חושבת ששום דבר לא השתנה אצלי מאז שהייתי בת 17. זה אולי נראה כאילו אני לא נאמנה, אבל אני יודעת שבדרך שלי אני הכי נאמנה שיש. אני נאמנה לחופש שלי ולאהבה שלי לחיות לבד. אני יכולה להחליט אם לשכב או לא ועם מי. אני לא צריכה לעשות דברים שאני לא רוצה בהם. זה החופש שלי.

אני אוספת את כל הגחמות המשוגעות של הלב שלי. בראש מתנגן לי שיר ישן של REM, עם השורה שאומרת Live your life with joy and thunder. חמש-עשרה שנה בערך לא שמעתי את Automatic for the People במלואו, מההתחלה עד הסוף. אז היום אני עושה את זה שוב. אני שמה אותו ומקשיבה לו. זה היה אחד התקליטים שליוו אותי הכי הרבה בזמן הגירושין. זה ו-Ten של פרל ג'ם והאנפלאגד של נירוונה. חמש-עשרה שנה אחרי, לא יכולתי אז לדעת שהחיים שלי יהיו מלאים כל כך בשמחה וסופות רעמים. חמדת ימים. חמדת לבי. זו המתיקות שאחרי. אני עדיין אותה נערה בת 17 שהייתי פעם.

סינמה פרדיסו

פעם, לפני המון שנים, בתי קולנוע היו היכלות פאר. היו בהם מאות מושבים ויציעים צדדיים, מסכים ענקיים, וילונות קטיפה ונברשות שאפשר לראות היום שוב בכל בית קפה או מספרה אופנתיים עד גועל. יש משהו ששימח אותי והעציב אותי בביקור באלהמברה במזרח העיר. פעם זה היה בית הקולנוע המפואר ביותר של העיר המזרחית – אח לבתי קולנוע מיתולוגיים כמו רקס או אדיסון מהצד המערבי. היום הוא הפך לאולם אירועים. אבל איך אני יכולה להתלונן או לעקם את הפרצוף אם אל"ף, מה שסגר וקבר את אלהמברה זו האינתיפאדה הראשונה ב-1986/7 ומאז האולם הזה עמד מסוגר ושומם עד לפני כשנה; בי"ת, אם זה חלק ממגמה גלובלית שנמשכת כבר כמה עשורים, של סגירת בתי קולנוע בכלל ובתי קולנוע גדולים בפרט, שמתקיימת בכל מקום ולא רק כאן; וגימ"ל, אם ההסבה של אלהמברה לאולם אירועים עונה על צורך מקומי, מאחר שבמזרח העיר אין כמעט, מסתבר, אולמות אירועים. אלה החיים שלהם, של תושבי העיר המזרחית, אלה הצרכים שלהם וזה מה שהם זקוקים לו ומי אני שאבוא ממערב העיר לצקצק ולהטיף ולהגיד להם שקולנוע כמו אלהמברה צריך היה לשמר. כמה אטום ומתנשא צריך להיות בשביל זה. אז אני שמחה בשבילם.

ובכל זאת, יש משהו מעציב ומצער בלראות בית קולנוע היסטורי מפואר הופך לאולם אירועים. הצגת הקולנוע האחרונה של קולנוע סמדר כנראה נדחתה, אם כי ימים עוד יגידו איך יסתיים הסיפור הזה (וחוץ מזה, מה יוצא לי מזה שקולנוע סמדר ניצל אם הסרט החדש של ג'ים ג'רמוש מציג כבר שבועיים ב"לב" בתל אביב אבל מסרב לעלות כאן), אבל לקולנוע אלהמברה אף אחד ושום דבר לא עזר. אני מדמיינת לעצמי את לאונרד כהן מופיע כאן, באלהמברה, ולא ברמאללה, נניח. כמה מרגש זה היה יכול להיות. ולכן, אם יש משהו שמשמח אותי, ואם יש עוד שביב של תקווה, הם נעוצים בעובדה שאת קולנוע אל-קודס כנראה כן הולכים לשפץ ולשמר כמרכז תרבות, ויש תוכנית להשאיר בו קולנוע קטן בן 80 מקומות. אם יש למישהו בעירייה שכל הוא יירתם ויטפח את הפרויקט הזה. בית קולנוע קטן במזרח ירושלים יכול להישמע כמו פנטזיה פרועה, אבל יכול להיות גם חזון יצירתי לא מאוד מסובך להגשמה. או כן מסובך, אבל שווה את זה. אני הייתי שמחה ללכת לראות סרטים ואירועי תרבות בקולנוע אל-קודס, בדיוק כמו שאני שמחה לראות סרטים בקולנוע סמדר. כל קולנוע קטן ותרבותי עדיף בעיניי על בתי קולנוע בקניונים ומרכזים מסחריים, ואני בטוחה שאני לא היחידה. רק שבינתיים נראה לי שאני יכולה רק לחלום על קולנוע במזרח העיר כמקום של פיוס ואחווה, שלום ושלווה. אתמול ירה כאן יהודי בשני ערבים, ובתגובה החל יידוי אבנים. אנחנו חיים על קרקע לא יציבה, בלשון המעטה. זה רק קרום ומעטה דק מאוד, שבכל רגע יכול להיסדק שוב ולמוטט את כולנו אל תופת חדשה. אני יוצאת מאלהמברה אל רחוב סאלח א-דין, ומולו, מעבר לגדרות תיל גבוהות ודוקרניות, ניצב בית המשפט המחוזי. "משרד המשפטים", בוהק שלט הפּליז הממורק שלו באור הצהריים המסנוור. ורק כשאני רואה את השלט באנגלית מכה בי האירוניה. Ministry of Justice. צדק? איפה בדיוק כאן הצדק? אני הולכת בחום היום לאורך הבזאר שהוא רחוב סאלח א-דין, עד שאני מגיעה לשער שכם. הייתי כאן גם לפני יומיים.

רמדאן כארים

ביום חמישי בעשר בערב הרחבה שלפני שער שכם מוארת ומקושטת כמו עץ חג מולד. שרשראות של אורות תכולים קטנים ומנצנצים, שרשראות נוספות של נורות אדומות וירוקות, רוכלים שמוכרים תמרהינדי ומיץ חרובים ומיץ רימונים ומיץ שקדים, נערים בתלבושות מסורתיות מקטיפה בצבע בורדו ותרבושים, נושאים על גבם מיחמי נחושת שנעוצים בהם פרחי פלסטיק גדולים לקישוט. ליל רמדאן והאווירה חגיגית ומלאת התרגשות. נראה לי שכולם כאן נמצאים בחוץ – גברים נשים וטף. בעיקר הטף. חודש הרמדאן חופף השנה כמעט במדויק לחודש אלול. עיד אל פיטר, החג החותם את צום הרמדאן, יוצא השנה בדיוק במוצאי ראש השנה. אני נכנסת לתוך הסמטאות של הרובע המוסלמי בעקבות איש אחד שמכיר אותן היטב, וחושבת לעצמי שלאדוארד סעיד בטח היו כמה דברים נוקבים להגיד על ההיקסמות החדשה שלי – הבורגנית הלבנה עם שם המשפחה הגרמני לתפארת – מכל מה שהוא מזרחי ואקזוטי. אני חושבת על כל השנים שבהן כף רגלי לא דרכה בעיר העתיקה ובעיר המזרחית, ושאפשר לספור על כפות שתי הידיים את מספר הפעמים שטיילתי כאן. לא הרגשתי בנוח עם זה. תמיד הרגשתי כמו כובשת קולוניאליסטית ולא רציתי להרגיש את הטינה והעוינות שמופנות כלפי בצדק, לפי הרגשתי. אבל הערב אני בסדר עם זה. אולי בגלל שאני חושבת על חכים ביי והאיזורים האוטונומיים הארעיים שלו, ואולי בגלל שאני מבינה שגם הדרת רגליים והכחשה אינן הפתרון. ולא שאני יודעת מה כן הפתרון.

אלול הוא אולי היפה שבירחים. מערב תפילות וסליחות, אסיף והתחדשות, ימים חמים של סוף קיץ עם לילות קרים של תחילת סתיו. אני כבר ישנה עם שמיכה נוספת מעל שמיכת הקיץ שלי. עכשיו אני לובשת שמלה שחורה ארוכת שרוולים מעל מכנסיים שחורים ומעל כל זה צעיף הודי צבעוני גדול, מהיוגה. אני יכולה להשתמש בו לכיסוי השיער והראש כמעט כולו, כמו הנשים שעל פניהן אני חולפת. מרחוק נשמעות הלמות תופים ומצילתיים. המוני אדם יוצאים עכשיו מהמסגדים שעל הר הבית, דרך השערים השונים. הם לובשים גלימות לבנות ארוכות ותרבושים לבנים רקומים בסמלי החאג'. כולם מפנים להם דרך, נצמדים לכותלי הסמטאות. אנשים מעבירים ביניהם מגשים עם משולשי גבינה מתוקים ודביקים ממי סוכר. בבית הקפה של אבו מוסא בשוק הכותנה, קצת לפני שהוא סוגר, אנחנו שותים מיץ רימונים חמוץ ומיץ שקדים מתוק-מריר, ומכרסמים מין משהו שנראה כמו מצה שמורה שעשויה משומשום. כך שוברים את הצום בתום יום הרמדאן. אנחנו ממשיכים להתפתל במבוך הסמטאות, עוברים את בית הספר עומריה ורואים קבצנית יושבת באחד מפתחי הבתים. הרמדאן הוא זמן החסד והצדקה. עכשיו אני שומעת לראשונה שבתוך הרובע המוסלמי, על 22,000 יושביו, חיה קהילה קטנה של כאלפיים צוענים מוסלמים. ועוד לפני שאני מספיקה לעכל את זה אנחנו מגיעים לבית אבן שמתוכו עולה תפילת גברים. אללה הוא אללה, אללה הוא אללה. זה בית תפילה סוּפי קטן והכניסה אליו אסורה. אפשר רק לעמוד בחוץ בדממה, צמודים לקיר ומתחת לחלון, ולהקשיב. ואני חושבת כמה דומה התפילה הזאת לשירת מנטרות, כנראה בכל שפה ובכל דת. רק ביום שישי האחרון שוב השכמתי בארבע וחצי לפנות בוקר, לשיעור יוגה בוואדי של עין כרם. בחמש עוד היתה דממה ואפלה, בשש הפציע אור, ובשבע צילצלו פעמוני הכנסיות של עין כרם, מתערבבים בשירת המנטרות שהן באיזה ניב סיקי קדום שאני לא מבינה ממנו אף מילה וזה בכלל לא חשוב. לא צריך להיות דתי כדי להרגיש דתיוּת, ואני בכלל אתיאיסטית.

אדון הסליחות

בחצות הלילה אני מוצאת את עצמי על הגג של כולל גליציה. הייתי שמחה להגיד שאנחנו היחידים, אבל המקום הזה הומה אדם כאילו צהרי היום. כולם בדרך לכותל לסליחות. ובכל זאת, בפינה של אחד הגגות אפשר פשוט לעמוד בשקט ולהתבונן סביב. הכיפות של כנסיית הקבר, מגדל הפעמונים של הכנסייה הלותרנית, המגדל של הכנסייה הפרנסיסקנית (המסדר החביב עליי), שני הצריחים של נוטרדאם, הכיפה של מסגד אל אקצה וגולת הכותרת – כיפת הסלע, מוארת בזהב תחת ירח הולך ומתמעט. אני מציצה לתוך כולל גליציה – בחדר שנראה כמו בית מדרש עומדים כמה אברכים צעירים ומתפללים. אנחנו לא יורדים אל הכותל – יש שם תורות אימתניים ויותר מדי המוני ויותר מדי בני נוער מכל מיני בתי ספר מכל רחבי הארץ, שרים אדון הסליחות בקול קצת רם מדי. סליחה היא עניין אינטימי ושברירי. הלוואי והיינו קצת פחות מיליטנטיים, הלוואי וידענו לבקש סליחה מאלה שגרמנו להם עוול. על חטא שחטאנו באונס וברצון, באימוץ הלב ובבלי דעת, בגלוי ובסתר, בדעת ובמרמה, בזדון ובשגגה. אז אנחנו עולים במהירות את כל הדרך עד שער יפו. יוצאים אל העיר המערבית, יום חמישי, אחת בלילה, למרגלותינו משתרך פקק תנועה שעולה כל הדרך משער יפו להר ציון ולדרך חברון. העיר הזאת עולה על גדותיה בתפילות וסליחות, מפעפעת ומבעבעת קדוּשה ורוחניות לצד חוּלין וגשמיוּת. יום חמישי, אחת בלילה, בין רמדאן לסליחות, אני יכולה פתאום להבין את כל מי שנתקף כאן בסינדרום הקרוי על שמה של העיר. ואז זה מכה בי: שגם אני לוקה בו, בסינדרום הזה. הדתיוּת הזאת, הקדוּשה, הכישוף, הרוחניות, השיגעון, הטירוף – העיר הזאת השחיתה אותי לעולם. לעולם לא אוכל לחיות עוד בעיר רגילה. אולי פעם, בעבר, היה לי סיכוי להינצל, אבל ויתרתי עליו. אני יכולה אולי לחיות בעיר כמו ואראנאסי. או רומא, עם הוותיקן. או קיוטו (אבל לא טוקיו). אבל שום עיר נורמלית ורגילה כבר לא באה בחשבון.

היומן שלי לשבועיים הקרובים נראה ככה:

הערב, מוצ"ש 5.9

20:30 קרע קיר במדרחוב בצלאל, במסגרת פתיחת אירועי "מנופים"

22:00 רבל סאן וסגול 59 בבאסס

מחר, יום ראשון 6.9

18:30 יוגה

אירוע GodSaveJerusalem בבית ברחוב הנביאים 54. תערוכות, מוזיקה חיה וכו'

יום שני, 7.9

20:00 טליתא קומי בחלונות המשביר לצרכן – מיצבי וידיאו ארט של חמש אמניות

הקרנות שלHeb2TV (תחנת טלוויזיה מחתרתית שמשדרת ממרכז חברון) על הקיר שמעל קפה נאדי ברחוב ש"ץ

22:00 רוקי בי וחוזליטו בבאסס

יום שלישי, 8.9

פתיחת תערוכות ואירוע מוזיקה במוסררה

מיני-פסטיבל טייפים באוגנדה

21:30 וידיאו ארט ומיצג בחצר בית האמנים

22:00 תרקובת בבאסס

יום רביעי, 9.9

18:00 "תרבית" של קבוצת חנינא בבית החולים הנסן

20:00 יוגה

יום חמישי 10.9

18:00 עט לשינוי במתחם גלריה ברבור – יריד ספרים אלטרנטיבי

20:00 אלקטרו-Pאנק במוסך דוידוב, רחוב האומן 24. ניקו-טין, Love Grenade

יום שישי 11.9

10:00 יוגה

סיורים של "בתים מבפנים" ו"בתים נכחדים". אני מחכה לתוכנית הסיורים המעודכנת של "בתים נכחדים", ואולי אני אלך לשנלר

14:00 מוג'הדין באוגנדה

דג מלוח בגן העצמאות

21:00 הקרנה של "ביג לבובסקי" במגרש ורבורג

שבת, 12.9

סיורים של "בתים מבפנים" ו"בתים נכחדים". אני רוצה לראות את אלהמברה ברחוב סלאח א-דין במזרח העיר, את כנסיית עמנואל ואת הכנסייה הסקוטית

22:00 גלעד כהנא ו"האיש המהלך" בצוללת

יום ראשון, 13.9

18:30 יוגה

20:00 קבוצת כובע נזיר בגלריה דאנא – תערוכה "מחוץ לעיר" + מוזיקה ערבית ושירה

22:00 מורפלקסיס בתקליט

יום שני, 14.9

18:00 עבודות קרמיקה, צילום והקרנות וידיאו בשוק מחנה יהודה

יום שלישי, 15.9

17:45 תור לד"ר רוזן. אולי הוא יצליח לפענח את תעלומת תפקודי הכבד הלא תקינים שלי. בעד אותו כסף כבר הייתי יכולה להיות אלכוהוליסטית

20:00 "גזוזטרה" – קרנבל מרפסות במדרחוב ש"ץ, עם הקראת שירה, ריקוד בוטו יפני, די.ג'יי ח'ריב ותערוכת מזוודות נודדת של קבוצת "קרע"

יום רביעי, 16.9

20:00 יוגה

הופעות במוסררה (בחניון שבתחילת רחוב הע"ח פינת כביש מס' 1)

יום חמישי, 17.9

20:00 אירוע נעילה של "מנופים" ברחוב שושן

יום שישי, 18.9

ערב ראש השנה. תודה לאל שהחגים מתחילים, אפשר יהיה לנוח (אני מקווה). מצד שני, זה מזכיר לי שאני רוצה גם ללכת לילה אחד לסיבוב סליחות בבתי כנסת בנחלאות או בקעה, ולביקור רמאדן בעיר העתיקה. אם אני אצליח להגיע לרבע מכל האירועים האלה, אני אהיה מרוצה מאוד.

גם אם זה היה רק מקסם של לילה אחד זה עדיין שווה הכל (בעיקר אם זה היה רק מקסם של לילה אחד). בגלל שאמרת לי שאני לא נראית בת יותר משלושים ושבע. בגלל הפרחים הקטנים המיובשים שנדבקו לי לשיער כשישבנו בגן ההוא במוסררה. בגלל הגן ההוא במוסררה, עם צמרות העצים המאוושות ברוח על רקע שמיים אפלים. בגלל שכשעמדנו מול החומה והיה לך קר אמרתי לך שאני לא יודעת מה אני מרגישה יותר, שחבל שאתה נשוי או שמזל שאתה נשוי. בגלל שאמרת ששיקרתי כשאמרתי שאני לא יפה. בגלל שירדנו את כל המדרגות של ממילא למטה כדי לתפוס מונית. בגלל שאמרת שאתה רוצה לבוא אליי הביתה ושנדבר על האפשרות שנשכב. בגלל שכל הדרך במונית, דרך העיר הפקוקה באמצע הלילה, אצבעות הידיים שלנו היו שלובות. ליטפנו אחד את הזרוע של השנייה ולא אמרנו כמעט מילה. נהג המונית שתק כל הדרך. מחוץ למונית כל אורות העיר נצצו ואפשר היה להרגיש את הדופק החי והפועם של העיר באמצע הלילה של חודש אלול של רמדאן וסליחות וסוף אוגוסט והחופש הגדול ופסטיבל הבירה ומיליוני תיירים זרים ומקומיים. אורות בוהקים עיר גדולה. בגלל שכשבאנו אליי הביתה חיבקת אותי מאחור כשעמדנו מול הספרייה והסברתי לך איך היא מסודרת. הכנו תה וישבנו על הספה ואני רציתי לגעת ברווח החשוף שבין מכנסי הג'ינס לחולצה השחורה שלך. בגלל שאתה צעיר וסקסי וחכם ומצחיק. אבל אתה כמו אקדח טעון שיתפוצץ לי במעלה החך ומשם ישר במוח עוד הרבה לפני המערכה השלישית. בגלל שהדי.ג'יי במקום שבו ישבנו בדיוק שם שיר של Gun Club. אני צריכה לגדר סביבך סרט אדום שכתוב עליו לא להתקרב איזור סכנה. בגלל שאני עכשיו בחיים בשלב שבו אני רוצה להרפות ולשחרר, וריגושים זו היקשרות ואחיזה. הלוואי שיכולנו למצוא דרך להיות סתם ידידים אינטלקטואלים. בגלל שאמרתי לך שאני לא רוצה להיות מנהלת רומנים סדרתית עם גברים נשואים. בגלל שזה לא אותו דבר לנהל רומן עם גבר נשוי בן חמישים וקצת, שאשתו בת אותו גיל והילדים שלהם בני עשרים ומשהו ובוגרים וזה ברור שהוא מחבב אותה כשותפה לחיים ארוכים ואף פעם לא יתגרש ממנה אבל מזמן הוא כבר לא אוהב אותה אהבה ארוטית ורומנטית. זה לא כמו לנהל רומן עם גבר נשוי בן שלושים וקצת שיש לו ילדים קטנים ואישה צעירה ושניהם מתמודדים עם העול הקשה של חיי נישואים ובית וגידול ילדים. במקרה הראשון לא הרגשתי מעולם אפילו שבריר שנייה של רגשות אשמה. את הדבר השני אני פשוט לא מסוגלת לעשות. אבל אני לא כזאת טהורה ונעלה. בגלל שכשנשכבת על הספה הראש שלך נח בחיקי והזרוע שלי נחה על החזה שלך. בגלל שאפילו לא התנשקנו אבל ליטפת לי קצת את השד מעבר לבד השמלה הדקה השחורה. בגלל שהאצבעות שלך פתחו את הכפתור העליון בגב השמלה. זה כפתור שאפילו אני מתקשה לפעמים בפתיחתו. אני יכולה רק לדמיין מה עוד האצבעות שלך מסוגלות לעשות. ובגלל זה אחרי שהלכת, אחרי שהסכמנו שלא נשכב, עשיתי את זה עם עצמי. כי רציתי אותך כל כך. כי כל כך כל כך רציתי אותך.