הרחק מהמון מתהולל

יש איזו מלנכוליה עמוקה שנמצאת בבסיס הסרט התיעודי החדש של רן אייזנשטט על Fact ויורם אליקים. או שמא זו רק אני? לא, לא נראה לי. אני חושבת שהמלנכוליה הזאת, לפחות במבט לאחור, היתה שם כל הזמן, באופן עמוק ובסיסי, אצל כל האמנים שפעלו במסגרת הלייבל, לא משנה איזו מוזיקה הם עשו. לא משנה גם איזה סוג מוזיקה הם עשו, כי תמיד מה שאיחד את כולם זו גישת העשה-זאת-בעצמך ואסתטיקת הנו-פיי (No-Fi). שזה עוד שלב אחד אפילו פחות מלו-פיי (Low-Fi). אחד הדברים שהכי בלטו לי פתאום לעין בסרט הזה הוא ההיעדר המוחלט של בנות ב-Fact. אף פעם לא שמתי לב לזה בזמן אמת, אבל עכשיו פתאום, במבט לאחור, זה כל כך בולט לי. זה היה לייבל של גברים בלבד, ואין לי מושג למה. אני רק חושבת שאולי גם זה נתן ללייבל את הצביון המלנכולי שלו: מין בלוז של גברים לבנים בודדים, כולם בני עשרים ומשהו, בעיר רפאים סגורה ונטושה, שהולכת ומתרוקנת מיושביה ורק הם נשארים מאחור. כי שנות השיא של Fact היו גם שנות השיא של האינתיפאדה השנייה: השנים המדממות של 2002-2001 כשכל שני וחמישי התפוצצו פה אוטובוסים ואנשים ברחובות. אם היה אז אור אחד שלעולם אינו כבה זו היתה באלאנס, חנות התקליטים של יורם (ועופר) ברחוב ש"ץ. היא היתה מקלט ומפלט ומתנ"ס ומקום להופעות ולקניית דיסקים.

רק עשר שנים עברו מאז ש-Fact התחילה לפעול (ב-1999), ורק שש שנים מאז שיורם הפסיק את פעילותה (ב-2003), ואיכשהו זה מרגיש לי כאילו עשרים שנה עברו מאז ולא רק עשור. כל כך הרבה דברים קרו מאז. גם בחיים האישיים שלי וגם בחיי העיר, כולל החיים המוזיקליים שלה. אני זוכרת עד היום את כל ההופעות של Fact ש(היום אני מבינה) היה לי המזל והכבוד לראות: את יאפים עם ג'יפים, פוריטנים צעירים, רעש, סגול 59, צ'רלי מגירה, פרוייקט הגומיה. וכמו שכבר כתבתי בעבר, יש בעיניי (ובאוזניי) קו ישיר שמחבר בין כל הלהקות הירושלמיות שיצרו כאן לאורך עשורים שונים: מנושאי המגבעת, דרך יאפים עם ג'יפים ופוריטנים צעירים וכלה באשכרה מתים – לטעמי, מדובר בכמה מהלהקות הישראליות הטובות ביותר שפעלו בארץ, בלי שום קשר למידת פירסומן או נידחותן. ויש כמובן גם קו ישיר שעובר בין יורם ו-Fact ובאלאנס ובין כמה ממקומות התרבות העיקריים בעיר הזאת היום והאנשים שעומדים מאחוריהן.

וכמובן, אם יש משהו שהסרט מדגים יפה מאוד, זו העובדה שבירושלים לעולם אין סצינה. בירושלים זו תמיד קהילה, ואלה שני דברים אחרים לגמרי.

רן אייזנשטט עשה גם את הסרט התיעודי "על אדמה מקוללת" (יחד עם יורם אליקים), על פרגוד ולהקות השוליים הירושלמיות של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90. מהבחינה הזאת הסרט הזה הוא המשך ישיר לסרטו הקודם. אם יש לי הערת ביקורת טכנית אחת כלפי הסרט, היא כלפי העובדה המוזרה שכל הראיונות עם כל הדוברים נעשו בזווית צילום מלמטה למעלה. זו בחירה בזווית צילום מוזרה מאוד, ואני לא מבינה את הפשר האמנותי(?) שלה. ראיונות כאלה צריכים להיות בגובה העיניים. חבל. אבל מעבר לזה, רק המחשבה על זה שמישהו עשה על איש כמו יורם ולייבל כמו Fact סרט של 56 דקות – לא קליפ של 5-6 דקות, לא סרט קצר של 15-20 דקות, אלא ממש סרט באורך של חצי פיצ'ר – העובדה הזאת מעוררת בי התפעלות. זה סרט מרגש באופן עמוק, בעיקר למי שחי כאן אז, באותה תקופה, ולמי שממשיך לחיות כאן – וליצור – גם היום. מעורר השראה.

אני לא זוכרת מתי לאחרונה קראתי כל כך מעט וכל כך לאט. בפראפראזה על פתיחת אחד השירים של קארבר, אני יכולה לומר ש"כבר אוגוסט עכשיו ולא / קראתי ספר טוב כבר שלושה חודשים". אני יכולה לתלות את האשמה בעונת המלפפונים שהביאה איתה גל של רציחות פשוטות, מופעי ביזאר וסתם דוגמאות מרהיבות של טמטום, ורק מעט מאוד ספרים וחוכמה. אבל האמת היא שזה קודם כל אני. כשאת מתרוצצת ברחובות כמו מוכת שמש, ממסיבת רחוב להופעה להפגנה לעצרת לחגיגה וחוזר חלילה, נשאר לך רק מעט מאוד זמן פנוי – פיזית ובעיקר מנטלית – כדי לקרוא. האמת היא שעד לפני שבוע בערך דווקא נהניתי מקצב הקריאה המואט (והמועט) החדש שלי, אבל בימים האחרונים מצאתי את עצמי מתגעגעת להתכנסות שבקריאה. לאורך הרוח, לשקט, לשלווה. לשבת על הכורסה במרפסת אחר הצהריים ובסופי שבוע ופשוט לקרוא, במקום להתרוצץ כמו משוגעת בכל רחבי העיר.

זה לא שלגמרי לא קראתי, רק שאלה היו ספרים מאכזבים. "המפץ הקטן" של אורי ברבש היה לא טוב, "פצע" של עדי אבלס היה ממש רע, "ספר הפרידות הגדול" של שושי בריינר היה ככה-ככה (ההשוואה המרומזת שלו מצד ההוצאה ל"תיקונים" של ג'ונתן פרנזן יומרנית ומופרכת), ו"זבוב על הפסנתר" של אבי גרפינקל התחיל דווקא נחמד, אבל הסתיים בגימיק. אני לא אוהבת גימיקים בספרות שלי. התחלתי את "תפילה לאוון מיני" של ג'ון אירווינג ולא הצלחתי להתמיד בו. הספר היחידי שבאמת ריתק אותי בכל התקופה האחרונה היה "סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה" של רובר בובר וז'ורז' פרק. אני תוהה אם זה מקרי שהוא דווקא ספר תעודה. זה קובץ של עדויות, ולצידן צילומים, של ועל מהגרים שעברו בשערי אליס איילנד בשנות העשרה והעשרים של המאה שעברה. פרק מתאר את אליס איילנד לא רק כתחנת מעבר בין העולם הישן (אירופה) לעולם החדש (אמריקה), אלא כמעין לימבו נפשי. מקום שהוא בעצם לא-מקום. נזכרתי שב-1997 לקחתי את המעבורת מ-Battery Park לאליס איילנד ולפסל החירות, אבל לא ירדתי ממנה. נשארתי עליה רק כדי לצפות בהם ממרחק כל הזמן. לא רק בגלל שזה באמת מחזה מרהיב ומרגש, אלא בגלל שיש משהו באליס איילנד ובעיקר בפסל החירות שתמצית ההוויה שלהם הוא דווקא לראות אותם ממול ומנגד, בלי ממש לעלות עליהם. רק לנסות לדמיין איך הרגישו אז אותם חלכאים ונדכאים שהגיעו מיבשת מתפוררת לבית האמיצים וארץ החופשיים, ואחרי מסע ארוך ומטלטל ראו אותם פתאום לנגד העיניים.

ובדיוק כשהתחלתי להתגעגע שוב לקריאה, הגיעה ג'ומפה. וגם הספר שלה הוא על מהגרים והגירה – ליתר דיוק על בני הדור השני להגירה: על יחסיהם עם הוריהם, על הפער והזרות הנמתחים ביניהם משום שההורים הם לנצח זרים ומהגרים בעוד שהילדים הם כבר מקומיים לכל עניין ודבר, ועל הניסיונות לגשר על הפער הזה בגיל מבוגר יותר באמצעות השלמה, קבלה והבנה. יש לי עניין מיוחד בנושא הזה של דור שני להגירה, אבל אצל להירי זה משמש גם כאמצעי לבחון בכלל את הדרך שבה הורים נתפסים בעיני ילדיהם כשהם מתבגרים ונעשים "גדולים" ומבוגרים בעצמם. מעבר לזה, הכתיבה המינורית, המתונה והמאופקת של להירי היא כל מה שהייתי צריכה עכשיו. אני קוראת אותה קצת בכל אחר צהריים וערב, ומרגישה איך אני נרגעת לאט ואוגרת שוב כוחות מכל ההמולה והחום של הקיץ. "לאט, במשורה, בחסד", אם לצטט משורר אחר.

שישי בצהריים, גן העצמאות, דג מלוח. מכל האירועים שהעיר הזאת מנפיקה הקיץ, אני חושבת שדג מלוח הוא החביב עליי ביותר: בגלל היעדר היומרה שלו, בגלל שהוא חף כמעט מכל "הפקה" וסממנים מסחריים – לבטח בקנה מידה גדול, ובגלל שהוא צמח מלמטה ואני מאוד מחבבת כל מה שהוא grassroots . מכיוון שמדובר באירוע בפארק, כפל המשמעות הזה מלבב בעיניי. זה גם מזכיר לי אירועים דומים שראיתי בפארקים בסיאטל, שם קראו לזה Pain in the grass. זו כבר השנה השנייה שפעם בשלושה-ארבעה שבועות יש דג מלוח בגן העצמאות, שהוא גם אחד הגנים החביבים עליי. אין באירוע הזה הרבה יותר מכמה עשרות אנשים שבאים להימרח על הדשא בצל העצים הגדולים, עם להקת חובבים שמג'מג'מת ברקע מוזיקה עם גרוב עצל, עמוק ומרוח. זה פסקול מושלם לאחר-צהריים שמשיים וחמימים. אני מוצאת לעצמי פיסת דשא פנויה מתחת לעץ צפצפה, מורידה את האולסטאר ומוציאה את המחברת והעט. הגעתי לכאן הפעם במטרה לנוח ולכתוב. לא כתבתי הרבה ימים וזה חסר לי. אני רוצה לנצל את הסביבה הירוקה והאווירה הרגועה כדי לכתוב. זה כל מה שאני צריכה.

המקום הזה הוא גן עדן לכלבים ועל הדשא כבר רואים כמה עלים חומים, יבשים. עוד מעט נגמר הקיץ ושלכת. בצל העצים הגדולים כמה צעירים משחקים כדורעף, ובכלל זה שני ילדים ערבים. הם לא יותר מבני 12-13, ומצווחות הגיל שלהם עושה רושם שהם נהנים מאוד לשחק. לוקח להם בדיוק 10 דקות לקלוט אותי כותבת במרץ בצד. הם עוזבים את הכדורעף ומגיעים אליי בריצה עם מרכולתם. הם מנסים למכור לי חבילת עטים שאין לי שום צורך בה, אבל אני כל כך נפעמת מהתושייה והעורמה והחושים המסחריים שלהם, שאני כמובן מיד קונה. הם עשו לי מחיר מיוחד של 20 שקלים במקום 35. לא הייתי משלמת על זה אפילו שקל, אבל אני נהנית לקנות מהם את העטים הלא נחוצים האלה. חצי שעה אחר-כך הם שוב חוזרים אליי, בניסיון למכור לי גם מציתים, מטליות מטבח ופנס שהם מדליקים לי ישר בתוך העין. הפעם אני מסרבת בתוקף. הם מאוכזבים. בינתיים, אחד משחקני המפתח בכדורעף-מדשאות שממשיך להתנהל כאן, עוזב את עמדתו כחובט ועובר לשיר עם הלהקה. הוא שר רגאיי ובוב מארלי (כמובן). אחריו שרה מישהי אחרת, משהו בפורטוגזית ובוסה-נובה. מדהים איך מקצב הרגאיי שלו מתמוסס ומתמזג בלי שום קושי לתוך מקצב הבוסה נובה שלה. מעבר חלק לגמרי. אחלה להקה.

מישהו נעמד מעליי ומפריע לי לכתוב. אני מרימה עיניים ומזהה את דודו. הוא מחייך ומתנצל שהוא מפריע לי. אנחנו מדברים במשך כמה דקות. הוא רצה לנגן פה בתופים אבל יש תור, מסתבר. אני שואלת אותו על מורה לבס, אם הוא מכיר. אנחנו נפרדים והוא הולך, אני ממשיכה לכתוב.

בינתיים מגיעים שניים-שלושה פאנקיסטים. אני מזהה אותם מאירועים אחרים בעיר. הם יפים וצועדים בגאווה טווסית. הוא עם מוהוק אסוף עכשיו בצבע כתום, היא בשיער ורוד ודוק מרטינס, אחד שחור ואחד ורוד. הם פורקים את תרמילי הגב הגדולים שלהם עם מזרונים דקים מגולגלים לרגלי אחד העצים. הם מצטרפים בשמחה לשאר האנשים, שנראה שאת חלקם הם מכירים. יש כאן בחור רוסי צעיר שפלג הגוף העליון שלו מכוסה קעקועים, כולל קעקוע של הומר סימפסון במעלה הזרוע. הוא חייכן וחברותי וחמוד. לא רחוק ממני מתיישב בחור צעיר בגופיה קרועה. הוא מחבק עצים, ואולי בגלל זה הגופיה שלו קרועה. הוא מטפס על עץ אחד ויושב עליו, אחר כך יורד ממנו והולך לטפס על עץ שני. אני חושבת על ג'וליה באטרפליי וטוב שיש בעולם מחבקי עצים, גם כשהם נתפסים תמיד כתמהונים.

בשעה חמש אחר-הצהריים מתחילה רוח קרירה ונעימה, האור שמסתנן דרך צמרות העצים נעשה רך יותר וגן העצמאות על יושביו נראה כמו פיקניק בציור של סרה. אני שמה לב שאני כותבת כבר שעתיים ומילאתי חצי מחברת. אני יודעת שהגיע הזמן להתחיל להתקפל וללכת, אבל כל כך נעים. יכולתי להמשיך לכתוב כך לנצח. רק לשבת יחפה בדשא ולכתוב. זה הכל. זה כל מה שעושה לי טוב.

הנסיעה של ע' ליפן באה בצירוף מקרים כשבדיוק סיימתי לקרוא את "טוקיו הלוך וחזור" של יעקב רז. אני מנסה להיות ישרה ולא לשקר, בטח לא לעצמי, כך שאני חייבת להגיד שיש לי נקודת קנאה באנשים שנוסעים רחוק. יש לי חלומות על מסעות. עוד לא עשיתי את המסע האמריקאי הגדול. עוד לא הגעתי לדרום אמריקה וארץ האש ואנטארקטיקה. יש עוד כמה ערים באירופה שהייתי שמחה לראות, וכך גם את סין, רוסיה ולנסוע ברכבת הטרנס-סיבירית. אבל מכל המקומות שבעולם, ובוודאי שמכל מה שבעיניים מערביות (אימפריאליסטיות) נקרא "המזרח" – כאילו הוא חטיבה אחת – הארץ שהכי מושכת אותי היא יפן. לא בטוח שדווקא מנזר זן; בתור משוטטת עירונית טוקיו היא זאת שמושכת אותי יותר. אבל עדיין. יפן.

אבל ככל שנוקפות השנים אני פחות או יותר מגיעה להכרה שאת רוב המסעות האלה אני כבר לא אעשה. ככל שנוקפות השנים אני פחות או יותר מגיעה להכרה שאני ככל הנראה אסיים את חיי כאן. בעיר הזאת. אם כי אי אפשר לדעת. אבל זו לא בהכרח אפשרות גרועה. בטח כמו שאני מקנאה בנוסעים ליפן, יש אנשים שמקנאים באלה שחיים כל חייהם בעיר המסוימת הזאת. היא עיר מספיק יפה וגדולה ומורכבת ומעניינת כדי לבלות בה חיים שלמים. וחוץ מזה, בפתח המאה ה-21, כמה אנשים חיים את כל חייהם באותו מקום? זו חוויה שמאפשרת נקודת מבט מעניינת על החיים בכלל ועל המקום שאתה נשאר בו בפרט. כשאתה נשאר במקום אחד והעולם סביבך ממשיך לנוע, אתה יכול לצפות בהרבה מאוד שינויים שלא היית יכול להיות ער להם אם היית מצוי בתנועה תוך כדי גם כן.

זה מזכיר לי את כל הקליפים האלה שבהם אדם אחד עומד נטוע במקום באמצע תחנת רכבת הומה, כשכולם מסביבו נעים לכל הכיוונים. זה השקט שבעין הסערה. זה העוגן שבתוך כל הטלטלות והסערות שמסביב. כך אני מרגישה כלפי העובדה שחייתי כל חיי במקום אחד. המקום הזה היה העוגן שלי בתוך כל הסערות של חיי. כל כך הרבה אנשים עזבו כאן ורק אני נשארתי. אבל אם הם ירצו לחזור אני עדיין אהיה כאן, וזו לא תחושה רעה בכלל. להיפך. נשארתי נטועה במקום כדי לחיות במקום שלי, בקצב החיים שלי. וממילא, מה שמעניין אותי בסופו של דבר הוא מה שנמצא הכי קרוב אליי. להגיע לעומק ולא לרוחב, יש לזה ודאי איזה ערך. קרוב לעצם. קרוב לעצמי.

בחמש לפנות בוקר עדיין שוררת אפלה בחוץ. אני קמה בארבע וחצי כדי להגיע בחמש לחורשת הירח, לשיעור יוגה עם זריחה. רק שהזריחה צפויה רק עוד שעה. זר לו היה נקלע למקום היה חושב שזו סצינה מתוך ליל המתים החיים או פלישת חוטפי הגופות. 15 איש שיושבים עטופים בצעיפים ומכורבלים בשמיכות מכף רגל ועד ראש באמצע חורשת הירח. בחמש לפנות בוקר עדיין קר בחוץ. הירח הולך ומתמעט. גם הקיץ הולך ומתמעט. כמה אנשים כבר הגיעו בערב ונשארו לישון בחורשה, אז הם פרשו מחצלות והבעירו מדורה קטנה. זו סהדנה של יום שישי בבוקר, אבל אנחנו עושים משהו מיוחד כדי להיפרד מע'. ע' הגיע לכאן לפני שנה וקצת מניו יורק, על מלגה ללימודי תיאטרון. הוא מביים מחזות פרינג' ומתרגל גם אייקידו. הוא אומר שכשהמורה שלו בניו יורק שמעה שהוא עוזב לירושלים היא אמרה לו לחפש את המורה שלנו ליוגה ולהגיד לה שתלמד אותו כל מה שהיא יודעת. עכשיו, כמעט שנה וחצי אחרי, ע' נוסע למנזר זן ביפן. אז אנחנו נפרדים. הוא יחסר לי בשיעורים, הקול המלא והעמוק שלו, הנוכחות השקטה והיציבה שלו.

בשש מתחילה השמש לעלות. אנחנו עוברים מהחלק הראשון של המדיטציה לחלק הגופני של התירגול. ע' מדריך אותנו הפעם. באסכולת היוגה שאני מתרגלת כל התירגול מתבצע בעיניים עצומות, כמעט לכל אורך השעה וחצי. לי זה תמיד נעים, כי זה מאפשר לי להתמודד ביני לבין עצמי עם כל מה שאני מביאה בכל פעם לתירגול. כל פעם זה משהו אחר. דברים טובים ודברים רעים. שמחות ותסכולים. עצב עמוק ושמחה פראית. וכן, יש גם שיעורים של רוגז וחימות וטורח ותאוות וחירוק שן ושיעמום וריקנות ועייפות. ואפילו הישגיות ותחרותיות שצריך ללמוד להשאיר בצד. פעם אחת, כשהתחלתי לתרגל לפני איזה שנה וחצי, חזרתי משיעור וכתבתי הייקו:

שיעור יוגה –
אני מוקפת נערות
גומי

זה הייקו גרוע.

אבל הנקודה היא, זה לא שבאיזשהו שלב מגיעים להארה ושלווה ונירוונה ואז פורשים מהתירגול עד סוף החיים. אין כזה דבר. לשיעורי יוגה, כמו לכל דבר ולכל מקום בחיים, כל אחד מביא את עצמו ואת מה שעובר עליו באותו רגע, ועם זה הוא צריך להתמודד. לאורך תשעים דקות. וזה מה שחשוב – ההתמודדות. לא הארה, לא נירוונה ולא שלווה. רק עצם ההתמודדות, שלא נפסקת ולא מסתיימת אף פעם. כל פעם מחדש.

אבל הבוקר הזה אני לא רוצה לתרגל בעיניים עצומות. עם כל הזריחה והחורשה והעולם שמסביב, שמשנה צבעים ומראות וקולות וריחות, אני לא יכולה שלא להישאר בעיניים פקוחות. מימין נמצא בית החולים הנסן. הצרעת עדיין רודפת אחריי לכל מקום. גם כשאני הולכת כל בוקר ברגל לעבודה במורד רחוב אגרון, אני עוברת על פני מנזר סנט וינסנט של האחים הלזריסטים. לזרוס, שהוחזר לחיים בידי ישו, הוא גם הפטרון הקדוש של המצורעים. מבית המצורעים הזה בממילא באמצע המאה ה-19 עבר הטיפול בצרעת לבית החולים בטלביה.

אני לא יכולה לזכור מתי בפעם האחרונה ראיתי את הזריחה. השמיים משנים צבעים מורוד לסגלגל לתכול והאור הולך ומתבהר ומצהיב. גם את ההרפיה והמנוחה בשכיבה על הגב אני עדיין עושה, בניגוד למנהגי הרגיל, בעיניים פקוחות. אני מתבוננת מלמטה למעלה אל צמרות האורנים העצומים, העתיקים, מלאים באצטרובלים. ואני חושבת לעצמי שאני חייבת לצאת קצת יותר אל הטבע. גם אם זו רק חורשת אורנים באמצע העיר.

אחרי החלק הגופני אנחנו שרים מנטרות, וזו כבר שעת בוקר מוקדמת שבה אנשים נורמליים מוציאים את הכלבים שלהם לטיול. הם מסתכלים עלינו במבט מוזר, אבל הכלבים שלהם שמחים. הנה בא גם יוחנן, ספק הומלס ספק תשוש נפש שמסתובב כאן באיזור. הוא לא מזיק. איי לאב יו פיפל, הוא קורא לעברנו ופורש זרועות. אנחנו מחייכים אליו. בני ירושלים, הוא שר, בני ירושלים, במבטא האמריקאי שלו. רק אחר כך אני קולטת שהוא בעצם שר בנה ירושלים. יש לו משקפיים עבים ושיער אפור ארוך, עבות ופרוע, וזקן ארוך, עבות ופרוע עוד יותר.

בשבע וחצי אנחנו מסיימים את הסהדנה. אחרי שעתיים וחצי כבר אור בוקר מלא. אנחנו מרתיחים קומקום מים ומכינים תה. כל אחד הביא משהו, אז יש ארוחת בוקר. לחם וירקות ופירות וגרנולה וחלב סויה ודבש וריבה ועוגות ועוגיות מקמח מלא. שפע. אין שום מילה אחרת לתאר את זה.

אנחנו נפרדים מע' שאומר שהוא ייקח איתו את כל מה שהוא למד בתירגולי היוגה לחיי הזן החדשים שלו בהרים אי שם ביפן.

It's part of what I do, הוא אומר.
It's part of who you are, אני אומרת לו. ואז אני אומרת לו גם, Have a beautiful journey.

גם את, הוא אומר לי בעברית עם המבטא שלו.

כל אחד משנינו מצמיד את כפות ידיו בנמסטה. על מפתח הלב. אנחנו קדים אחד בפני השנייה בחיוך.
סאט נאם
סאט נאם

יום הולדת לאבא. קניתי לו במתנה את הספר "חולות נודדים: תל אביב של שנות השלושים בצילומי זאב אלכסנדרוביץ'". זה קטלוג של צילומים מתערוכה שהתקיימה במוזיאון היהודי של גליציה, בקרקוב, פולין. אבא נולד בשנת 1937 בתל אביב. הוא הגיע לאוניברסיטה בירושלים כסטודנט למתמטיקה ופיזיקה ב-1962, עם אמא ואיתי, כשהייתי בת חצי שנה. אני עוד נולדתי בתל אביב, ועד היום אני יכולה לדקלם בעיניים עצומות באמצע הלילה את סיפורי הפולקלור המשפחתי: איך אבא הכיר את אמא בבית החלוצות בתל אביב, איך הם גרו ברחוב עין גדי, ואיך הם עברו לירושלים בפתחו של החורף, בחודש אוקטובר, לדירת חדר וחצי ברחוב גורדון בקרית יובל. לפעמים אני שואלת את אבא אם הוא מתחרט על זה שהוא עבר לירושלים ומעולם לא חזר לתל אביב. הוא עונה לי במשיכת כתפיים שאפשר לפרש לפחות בשלושה אופנים שונים. אז אני לא שואלת יותר מזה. אני רק זוכרת שכילדה היינו נוסעים לבקר את סבתא אנה בתל אביב. היינו נוסעים במכונית הפורד אסקורט הלבנה מודל 71' דרך הכביש המתפתל לתל אביב, שעבר אז דרך הרחוב הראשי של רמלה. שנה לפני האסקורט אבא הביא יום אחד הביתה בהפתעה טלוויזיה. זו היתה מתנת יום הולדת לאמא. לא היתה אז יותר מחצי שעה של סרטים מצויירים לילדים בטלוויזיה, ואולי בגלל זה נחרץ גורלי להיות תולעת ספרים. או שאולי, כמו שהבנתי שנים אחר כך, גם את החיבה לספרים ירשתי מאבא. למרות שהוא נולד בתל אביב, אבא גדל בבית דתי, אם כי דתי אירופאי מתון. סבתא אנה הגיעה לפלסטינה יחד עם שתיים מאחיותיה ב-1933, כשהיא בת 29. סבתא אנה באה מקניגסברג, שעד היום אבא ואני אוהבים להתבדח שהיא עירו של קאנט, הפילוסוף. סבא יהושע נפטר כשהייתי ממש קטנה, אז אין לי ממנו שום זיכרונות. סבתא אנה גרה בקצה רחוב סוקולוב, קרוב לקולנוע פאר והירקון והסוף של רחוב ירמיהו עם מסעדת אלהמברה, המכולת והקצב שהיא תמיד לקחה אותי אליהם יחד איתה לסיבוב. בדרך חזרה הביתה היא קנתה לי תמיד גלידה. כשהיינו באים לבקר את סבתא אנה אבא תמיד היה לוקח אותי ואת אחי, שצעיר ממני בחמש שנים, לטייל על גדות הירקון. הוא סיפר לנו תמיד על הילדות שלו בתל אביב ועל הצופים ועל תיכון שבח, וכשהיינו הולכים לים, הוא סיפר לנו על שיירות הגמלים שהיו עוברות על החוף. אני חושבת שבתור ילדים אחי ואני תמיד התייחסנו לסיפורים האלה כאל סיפורי מעשיות. זה בטח נשמע לנו כמו אגדות אורבניות. אבל בספר הצילומים של אלכסנדרוביץ' – צילומי שחור-לבן נהדרים שמנציחים את תל אביב של שנות השלושים – באמת יש כמה וכמה תמונות של שיירות גמלים על החוף. יש גם צילום די מדהים של הים, כשבאופק שלו יש חמש או שש אוניות שמתקרבות לנמל יפו. מי ראה לאחרונה אוניה בים של תל אביב? ובכלל, תל אביב בתמונות האלה נראית עיר באמת נחמדה. כמו שאני זוכרת אותה כשהתבגרתי קצת, וסירבתי ללכת עוד עם אבא לשיטוטים שלו על גדות הירקון. העדפתי במקום זה ללכת להסתובב לבד בדיזנגוף של שנות השבעים. אני חושבת שמשהו מתל אביב טבוע בי עד היום, ובטח ובטח שהרבה מאוד מאבא. האהבה לספרים. החיבה לפילוסופיה, האופי הרגוע יותר. אחי דומה הרבה יותר לאמא שלי, הוא ירש ממנה את האמביציות, ההישגיות, הדחף להצליח ויחד איתם את העצבנות (והעצבות) התמידית. אני ירשתי מאבא אופי כמעט נטול כל דחף קרייריסטי והישגי, ואיזו גישה בסיסית אופטימית לחיים. אולי בגלל הדימיון והקירבה שלי לאבא קל לי יותר איתו מאשר עם אמא. אולי זה בגלל שהקשר של בנות ואמהות תמיד הרבה יותר מסובך וקשה. את האהבה של אבא אליי תמיד היה – ועדיין – קל מאוד להרגיש. עם אמא זה יותר קשה. היא לא מבטאת או מראה רגשות בקלות. אולי זה בגלל שאבא נולד בארץ, ואמא היא עד היום מהגרת שהגיעה לתל אביב ב-1959 מחיים של הרס, עוני ומנוסה. אני מתבוננת בצילומים של אלכסנדרוביץ', במיוחד בתמונות של יוצאי אירופה שמסתובבים על חולות חוף הים התל אביבי במיטב מחלצותיהם, כשברקע פוסעות שיירות גמלים. היא בטח באמת נראתה להם אז כמו אגדה אורבנית, תל אביב.

אני קובעת להיפגש עם עומר בצומת לטרון. הוא יצא הביתה לסופשבוע אבל הוא יישאר במרכז, אצל נועם, החברה שלו. אני מתגעגעת אליו, וחוץ מזה הוא צריך דברים: מאוורר, מכונת גילוח, תחתונים, גרביים. אז אנחנו קובעים בחמש וחצי בצומת לטרון. לעומר אין רישיון נהיגה, אז הוא יבוא עם נועם במכונית שלה. אני מגיעה בזמן, ועומר מתקשר שהוא יאחר. הוא מתנצל, הוא נרדם. זה בסדר, אני אומרת לו, אני אקנה קפה ועיתון בינתיים, רק תסעו בזהירות. הם מגיעים אחרי עשרים וחמש דקות, אבל לא רוצים בכלל לצאת מהמכונית. אני מביאה להם את הדברים, ורק אז עומר יוצא מהמכונית, יחף, ונופל על צווארי. הוא מחבק אותי כל כך חזק. אני כל כך מצטער שאיחרתי, אני יודע שאת שונאת את זה, אני ממש מצטער. אמא. אני קצת מופתעת, זה בסדר, אני אומרת לו, לא קרה כלום, אני אוהבת אותך, אני שמחה לראות אותך, ותשתדל להתקשר כשתוכל, התגעגעתי אליך. נועם לא יוצאת מהמכונית, אני שואלת אותה מה שלומה ואיך עבר עליה השבוע בצבא. היא מנידה ראש מאחורי משקפי השמש וממלמלת משהו, כמעט לא מדברת. עומר נכנס למכונית והם נוסעים. אני יושבת עוד במכונית ובוהה אל האופק. אני יודעת שכנראה לא ממש בא לה לבלות חצאי סופי שבוע בירושלים ואני חושבת שזה בסדר. אבל אני תוהה אם זה אולי בגלל שהיא לא מחבבת אותי. ופתאום אני חושבת שהחיבוק העז והבעת הצער של עומר בכלל לא היו על האיחור. שאולי מה שהוא ניסה להגיד זה אני מצטער אמא שאני צריך להתנתק ממך. ואני חושבת לעצמי, זה בסדר, זה בסדר גמור, אבל אני מתחילה לבכות. וככה אני יושבת שם במכונית בצומת לטרון ובוכה, ואני יודעת שאני לא אוכל לנהוג ככה כל הדרך הביתה, למרות שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות, אז אני מוחה דמעות ומושכת באף, שאלה שני דברים שאני מצטיינת בהם תמיד, ומכניסה להילוך ונוסעת. ומכאיב לי ומלא געגוע, לא ראיתי ממש את עומר אני לא יודעת כבר כמה זמן ולא יוצא לנו לדבר ממש. ולא שאני אגיד לו משהו מכל הדברים האלה שנוגעים לנועם. אני יודעת שאני צריכה לשחרר, ואני יודעת שזה קשה גם לו, אבל אין שום דרך אחרת ואני לא מכירה אף אחד שאני יכולה לשאול אותו איך עושים את זה.

שחררי
שחררי
שחררי

תני
קבלי
בקשי

התנועה מאטה באמצע העלייה לשורש בגלל עומס ואני מתחילה לבכות שוב. במהירות של 60 קמ"ש זה בסדר. אני שוב מפסיקה לקראת סיבוב מוצא. זה לא רעיון טוב לקחת את הסיבוב הזה כשאת לא רואה ממטר בעיניים. כשאני מגיעה הביתה אני מתקשרת להורים שלי. ככל שעומר ואני מתרחקים, אני מתקרבת שוב להורים שלי. אני צריכה את התמיכה והנחמה שלהם, בשנים המעטות שעוד נותרו לנו יחד. הוריי בני השבעים. הם מזדקנים וגם אני כבר מזדקנת. גמרתי כבר להתבגר ואין שום דרך אחרת להגיד את זה יפה. יש לי צלקות ושריטות ושערות מלבינות וקמטים לצד הנמשים והעיניים הירוקות שלי נעשות עכורות והראייה שלי הולכת ומידרדרת. אני לא יודעת מה לעשות בשארית חיי ולאן ואיך אני הולכת מכאן. אני רק יודעת שאני מתגעגעת לעומר ושאני מרגישה צער וכאב.

ביום שאחרי הטבח במועדון הנוער הלהט"בי בתל אביב אני יוצאת מהעבודה בחמש וחצי וחוצה ברגל את גן העצמאות, כיכר החתולות ומדרחוב סלומון, עד שאני יוצאת בכיכר ציון ישר אל תוך עצרת ההזדהות והתמיכה עם הקהילה הגאה, שעכשיו היא כואבת וחבולה. זה האקט הבסיסי, הפשוט והישיר ביותר של הבעת סולידריות. מעגלים בתוך מעגלים, עד המעגל הפנימי ביותר שמקיף נרות שיוצרים ביחד צורת לב, אנשים באים להביע זעם, כאב, נחמה, חברה. ההתכנסות וההתארגנות הזאת היא ספונטנית. אין כאן ראש ואין מרכז, אין מארגנים, אין נאומים ואין דוברים. העצרת הזאת, למרות שהיא בולטת מאוד בשטח – בדגלי הקהילה הצבעוניים, בכרזות הנחרצות, בהתגודדות של אנשים שנשארים קרובים אחד לשני – נטמעת גם בתוך הזרם הבלתי פוסק של עוברים ושבים בכיכר ציון. וזה בסדר, ככה ראוי לה. בלי מחסומים ובלי גדרות. היא חלק בלתי נפרד מהמרקם הכללי, מהזמן והמקום האלה. אני מזהה לא מעט פרצופים מההפגנות האחרונות בכיכר ספרא וממסיבות הרחוב במרכז העיר. אם קיץ 2009 ייחרט לי בראש בגלל משהו, זה בגלל הסמיכות הזאת, הבלתי ניתנת להתרה, הבלתי אפשרית כמעט, של ריקודים ברחובות – קרחנות ובככנליות – לצד הפגנות פוליטיות סוערות. אלה הם חיינו בזמן האחרון.

ביום שאחרי מסיבת הרחוב הגדולה בשושן – יומיים אחרי, בעצם – אני חוזרת לזירת הפשע. אני כמו בלש עירוני, מנסה למצוא עקבות, אותות, סימנים מטושטשים של משהו שהתרחש פה פעם, אחרי שכל הנפשות הפועלות פינו את הזירה. בשש וחצי בערב רחוב שושן שומם ונטוש לגמרי. רק שניים מדיירי ההוסטל יושבים על ספסל מחוץ לדלת הכניסה, חתול אפור מתמתח בתוך פיסת שמש אחרונה, ומחוץ למשרד רואי החשבון המעוצב שפתחו כאן עכשיו עומד רואה חשבון ומעשן סיגריה אחרונה. התמונה הזאת בעצמה היא כמו מחווה לציור של אדוארד הופר. היום כבר נוטה להעריב, ובתוך הדממה אפשר סופסוף להנות מהמוצגים והעבודות שברחוב. הכל נשאר דומם וקפוא אחרי שההמון עזב. יריעות הבד הצבעוניות, הענקיות, עדיין מסוככות על הרחוב, מתבדרות ברוח הקלה. רהיטים מבצבצים מכמה חלונות בכוונה. הכלאה של אופנוע עם אופניים ניצבת על קצה אחד הגגות. על ענפי אחד העצים תלויה טלוויזיה שמציגה עבודת וידיאו. על כל דלתות הברזל של כל המחסנים ובתי המלאכה צויירו ציורי קיר גדולים. חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, אבל הסך הכל – הקצוות האורבניים – יוצרים מארג שלם מעניין מאוד. חלק מהעבודות מנהלות דו-שיח מודע ומכוון זו עם זו.

אני גונבת עוד דקת דומיה פרטית על הספסל מחוץ ל"קצה". זה הבית השני של הקהילה, אחרי הבית הפתוח. לפני הקצה היה כאן השושן, והוא הותיר אחריו מורשת גאה. אחר כך אני קמה ומתחילה לחזור לכיוון כיכר ציון. בשבע ורבע כבר לא נשאר במקום כמעט אף אחד מההפגנה. ירח כמעט מלא מטפס מעל האריה של בנין ג'נרלי. אירוני שזה רק כמה ימים לפני ט"ו באב, ואיזה מזל שאני לא מאמינה בתאריכים רשמיים לאהבה. הנרות כבו והותכו לצורת לב מטושטשת ועמומה באבני המרצפת. שני מטרים ליד עומד עכשיו סקסופוניסט צעיר, שלא נראה בן יותר משש-עשרה עם תספורת הג'ל-קוצים שלו, ומנגן בלוז סקסופון עצוב. העיר מייצרת את האמנות שלה, את טקסי הזיכרון שלה, את הגאות והשפל שלה, לבד.

בצהרי שישי חמים ולחים אני נודדת בין האוגנדהפסט למסיבה ברחוב שושן. אני מתחילה באוגנדה, וזו גם תהיה הנקודה שבה אני אסיים את השוטטות הזאת. כמו נמל הבית. באחת וחצי בצהריים באוגנדה די.ג'יי מנגן מוזיקת אייטיז (ג'וי דיויז'ן) ואני עוברת בין הדוכנים. אני מתחבקת עם הללי ופוגשת במפתיע את ליאור שלא ראיתי המון זמן וטוב להתראות שוב. אני מדברת עם אמיתי וקונה ממנו ארבעה הדפסים. אני אוספת מלוא חופניים פליירים ופנזינים. אני מחבבת פנזינים. הם הגירסה הפרה-היסטורית של האינטרנט. לפני היות האינטרנט, הפנזינים היו אלטרנטיבה תרבותית לעיתונות הממוסדת. היום הפנזינים הם אלטרנטיבה לאינטרנט עצמו, שברובו הגדול הפך לממוסד ומשעמם. יש משהו צנוע בפנזינים, משהו בניגוד-לכל-הסיכויים, שאני מחבבת. העובדה שמישהו עוד טורח לקחת נייר A4, מספריים ודבק, טוש שחור, לכתוב ולצייר ואז לצלם את כל זה במכונת צילום ולשדך בסיכות – היא כמעט נוגעת ללב. אז אוגנדהפסט היא תמיד הזדמנות טובה בשבילי לקנות פנזינים. MFM, "נחיתה רכה" של הילה נועם, "מבוא לטכניקה" של בועז קדמן וגיל לביא, ומאלה האחרונים אני קונה גם דיסק בשם Broken Music Box, עם עטיפה כמו ספר ילדים ישן ועם אוסף הקלטות ביתיות. אני קונה גלויה וסיכת כפתור של מישהי שמסתתרת תחת השם Red Elk, ואני חושבת שזהו. בינתיים נערי הפוסטר מתחילים לנגן בחדרון ההופעות, ואני מציצה. הם נראים בדיוק כמו השם שלהם: היפסטרים מודעים מדי לעצמם, למוזיקה ולציטוטים האייטיזיים. כך שאחרי שיר אחד אני מסתובבת והולכת. אם הייתי מקימה היום לייבל הייתי קוראת לו Death to Hipsters. יש לי מלחמת חורמה בהיפסטרים. אני לא יכולה לסבול את עודף המודעות העצמית, עודף האירוניה, עודף האופנתיות שלהם, בלי אף גרם אחד של אמת, כנות, רגש אותנטי, איפוק ואנדרסטייטמנט.

גם את טרי פויזן אני עוזבת ברחוב שושן אחרי שיר אחד בלבד, מאותן סיבות. אם כי את רחוב שושן כולו אני עוזבת מסיבות נוספות אחרות. אני לא רוצה להישמע כפוית טובה, ואין לי ספק שעולה הרבה מאוד כסף להפיק את מסיבות הרחוב האלה, ועוד שבוע אחרי שבוע, כל פעם ברחוב אחר. זה עולה כסף להעמיד את כל המיצגים והמוצגים האלה, ואני בטח ובטח רוצה שישלמו לאמנים כערכם. אבל קשה לי לראות הופעת מוזיקה – אפילו אם אלה טרי פויזן עם הדיסקו-טראש הסינתטי שלהם שהוא לא כוס התה שלי בשום שעה של היום – תחת מסך ענק שעליו מוקרנות שקופיות של אגף תרבות וחברה של העיריה ושל המועצה הלאומית לבטיחות בדרכים. זה לא מתחבר לי ביחד. מסתבר גם שהשמחה שלי על הסתלקות החסות הסלולרית מפסטיבל הקולנוע האחרון היתה מוקדמת מדי – בכניסה לרחוב שושן עומד דוכן של תאגיד סלולרי שמציע הטבות ומשרות לצעירים בעיר. שלכאורה גם זה יפה, עד שזוכרים שעבודה בשירות לקוחות היא המקבילה בת זמננו לסדנאות היזע של פעם.

אז המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש כשאני מגיעה לשושן בשעה שתיים-וחצי היא, אני לא מאמינה שבשנה שעברה חשבתי שהיו כאן המון אנשים. זה היה הרבה מעבר להמון הפעם. הרבה הרבה מאות של אנשים. מתחככים זה בזה בזיעה ובחום, עם בירה בכוסות פלסטיק, עם סלולריים צמודים לאוזן, מנסים נואשות לאתר אחד את השני בקהל אבל אי אפשר לשמוע כלום מבעד למוזיקת הטכנו התעשייתית. כשעזבתי בשלוש-וחצי, הסדרנים חסמו את הכניסות ולא נתנו לאף אחד יותר להיכנס, והיו עוד עשרות רבות של אנשים מעבר למחסומים שרצו להיכנס. זה הדהים אותי לגמרי. זה עדיין מוזר בעיניי. החדר שלי היה קטן ואינטימי פעם. עד לא מזמן, למען האמת. איך הגיעו אליו כל כך הרבה אנשים? אני לא רוצה שהוא יהפוך להיפסטרי ואופנתי. לא היה לי שום סיכוי ליהנות הפעם ברחוב שושן. זה פשוט גדל למימדים מפלצתיים. אני שמחה שהייתי שם בשנה שעברה, כשהכל עוד היה בחיתוליו ובמימדים צנועים (יחסית).

ובכל זאת, היו כמה דברים שהצליחו להגיע אליי מעבר להמון המתהולל: הבחור עם מכונת התפירה שתפר כובעים. הבחורה שכתבה מכתבי אהבה חינם לכל דורש. הקרירות והאפלה של "הקצה", יחד עם הקרנת הוידיאו. ציור קיר של יגאל שנדרי על דלתות המתכת הגדולות של אחד המחסנים/בתי מלאכה במקום. צילומי הסקייטבורדינג של דניאל בק. הרעיון של הופעה על פלטפורמה של מנוף היה חביב, כמו גם השימוש בחלקי בובות מבותרות, אבל לא יותר. זה לא המקום לחפש אמנות גדולה, ואפילו כאמנות רחוב כבר ראיתי דברים טובים וחזקים יותר. אבל בנקודה הזאת אני בעצמי מתחילה להישמע כמו היפסטרית, אז עדיף שאני אסתום. היו עוד כמה דברים שלא הצלחתי לקלוט בצפיפות ובדוחק, ואני תוהה, אם אבוא לשם מחר, בשקט, כשרחוב שושן יחזור להיות הרחוב הצדדי, האפרורי והמנומנם שהוא בדרך כלל בשעות היום – האם אפשר יהיה עדיין לראות את העבודות? אני מקווה שכן, אחרת זה באמת חבל. כל ההשקעה הזאת בשביל אחר-צהריים של פורענות אחד.

אז אני חוזרת לאוגנדה. מתאימה לי הרבה יותר חברתם של כמה עשרות אנשים, שלפחות בפנים אני מזהה את רובם. אני מתיישבת כרגיל בקצה הבר ומזמינה קפה הפוך. גם כאן, אני אצטרך לחזור במועד שקט הרבה יותר כדי לראות את תערוכת הקומיקס במקום. הדי.ג'יי מנגן דרים-פופ שמתאים לגמרי לשעת אחר הצהריים החמה והעצלה הזאת. אחר כך אני יוצאת לשבת כרגיל בסמטה, עם קרני שמש שמסתננות מבעד לעצים ומתחילה רוח נעימה. בחדרון מעבר לקיר מופיעה עכשיו להקת פנטגראם – הופעה לא אופנתית ולא היפסטרית בעליל של גיטריסט חשמלי ומתופף שמנגנים דרון. זה ז'אנר אימתני וקיצוני במיוחד של מטאל, אבל מי ששומר על ראש מספיק פתוח מגלה מהר מאוד שיש בו משהו מלודי, פסיכדלי ואמביינטי מהפנט ממש. הבחור שיושב לידי על הספסל בסמטה אומר לבחור שיושב מצידו השני שהוא לא שמע מוזיקה כזאת מאז גיל 16 ברוסיה. אני מחייכת.

הטקסט הזה כבר נהיה לי ארוך ולא קוהרנטי, ואני מנסה לקשור את כל הקצוות. אלה שתי התמונות שנחרטו לי בראש וזה מה שאני אקח איתי מאחר הצהריים המבולבל, הנבוך וחסר הנוחות הזה. האחת, זו העובדה שבמסגרת מסיבת הרחוב פתחו לרווחה את ההוסטל ששוכן בשושן 2, ונתנו לדיירים למכור עבודות יד שלהם. לא ידעתי אפילו שיש כאן הוסטל. קניתי מהם שתי מחרוזות צבעוניות. השנייה היא העובדה שבדרך משושן לאוגנדה שמתי לב פתאום שלאט אבל בנחישות, העבודות על הרכבת הקלה ברחוב יפו הולכות ונשלמות. או.קיי, לפחות מתקדמות. כבר סגרו מקטעים שלמים עם אבני ריצוף וזה מתחיל לקבל צורה. אפשר כבר להרים את העיניים ולראות פתאום, מעבר לכיעור ולאימה, עד כמה יפים הבניינים לכל אורך רחוב יפו, מכיכר ספרא ועד התחנה המרכזית. בשבוע שעבר הייתי בסיור ברחוב יפו עם יורם אמיר, שהוא מגדולי נביאי הזעם ואבירי המאבק על שימור פני העיר והבניינים ההיסטוריים שלה. כשהכל כאן יושלם, אני מקווה שלמישהו בעירייה יהיה חשוב מספיק לדאוג גם לשיפוץ ושימור הבניינים האלה שלאורך רחוב יפו. כי הקיץ ייגמר בסוף, נחילי התיירים יעזבו את העיר ואיתם גם ההיפסטרים שבאים לחפש מסיבות. החגיגות הנודדות יגיעו לקיצן, ואנחנו נישאר עם הדברים החשובים באמת: עם דרי רחוב ופגועי נפש שזקוקים להוסטל. עם נוער מנותק ומכור לסמים שזקוק למקום. עם תושבי מזרח העיר. עם רכבת קלה שצריכה לנסוע. עם אשפה ברחובות שצריך לפנות. עם בתים היסטוריים שחייבים לשמר ולשפץ. כל השאר הוא לא יותר מקצף של בירה במסיבת רחוב בצהריים חמים ולחים.