הרחק מהמון מתהולל

זמןקיץ והחיים יותר פשוטים בגדים קלים על הגוף ריח מסנן קרינה מגע החום על הכתפיים החשופות גופיות דקיקות חצאיות שמלות חרוזים צבעוניים כפכפים בכל מיני צבעים דוגמאות של פרחים היביסקוס של גולשים געגועים לים וגלים לא לצאת מהבית בלי בקבוק מים אני משק מים ביג פיש ביגוניות ופטוניות פורחות במרפסת לימונענע ושעת השקיעה הגדולה השמיים משנים צבעים מגע הרגליים היחפות על המרצפות הקרירות ענבים ושזיפים אחרי מקלחת נדודי שינה עד זריחה יקיצה מאוחרת ארוחת צהריים בין ערביים מריבות של שכנים מבעד לחלונות פתוחים יללות חתולים מיוחמים שכן מנגן בגיטרה על המרפסת המוארת נהמת מכוניות רחוקה מהכביש המהיר אמצע הלילה רטט אינסופי האורות המנצנצים בקצה המזח של גטסבי החצוצרה הבודדת של מיילס מלא להקות Fאנק וגרוּב בכל מקום כל רגע משהו יקרה ג'אז זה קיץ זה עיר זה שיר זה ג'אז זה קיץ

ההופעה של "פסיכופט צעיר" היום בצהריים באוגנדה התיישבה לי בדיוק על הוריד הפתוח של בלוז שישי בצהריים. שירי הפוסט-פאנק פרוטו-גראנג' שלהם הישר מהאייטיז האפלוליות התיישבו לי בדיוק על אווירת האפוקליפסה שמלווה אותי כבר שבוע, מאז פרשת החניון המזויין משבוע שעבר. לראשונה מזה כמה שנים יש לי שוב מחשבות על עזיבה. מה שאומר עד כמה הכל כאן שביר, מתפורר בקלות. רק 15 או 20 אנשים היו בהופעה של "פסיכופט" באוגנדה, למרות שלדעתי זו היתה יותר הופעה של "נוודי האוכף" מאשר "פסיכופט", אם כי מינוס אוהד פישוף. טוב, יוּ קנט אולווייז גט ווט יוּ וונט. וככה או ככה כל ההרכבים האלה הם אוף-"הפה והטלפיים" ואוף-אוף-"נושאי המגבעת". טוב, לא משנה. אני מתחילה להסתבך. מי שהופיעו, בקיצור, היו רוגל אלפר, רם אוריון ואסף גברון (לרגל ההשקה של "אוכל בעמידה"). עם גיטרה אקוסטית רוגל אלפר הוא נביא זעם עממי, בן למסורת ארוכה ומפוארת של זמרי עם נודדים. אסף גברון הוא איש מצחיק, והקאבר המתורגם לעברית של Urgent של פורינר ("להקת נכרי") מזכיר שעבודת-היומיום שלו היא תרגום וכתיבה (השבוע קניתי בדיוק – סופסוף – את התרגום החדש ל"9 סיפורים" של סאלינג'ר, שיהיה לי בבית לצד התרגום הישן). ועם גיטרת פיווי אדומה חמושה ומחושמלת בשלל פדאלים, רם אוריון הוא גיבור גיטרה אמיתי.

קשה לעמוד בפני השילוב של גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית, במיוחד כשהבלדות של פסיכופט/הנוודים הן כל כך קורעות, לשני הכיוונים. הן יכולות להתפרש כשטותניקיות ומצחיקות, אבל הן גם ישירות ומכאיבות ושורטות. הן יכולות להיות לגמרי מלנכוליות וקודרות, או שאולי זה רק המצברוח שלי. כי כשהם שרים "ויקטור לעולם לא תעבוד בעיר יותר / חפש לך מקום אחר / לא נשאר לך פה אף חבר", בא לי להתחיל לבכות. אף אחד מהאנשים שהכרתי לא נשאר בעיר. כולם עזבו. הדור שלי הוא דור אבוד ולמה רק אני מתעקשת עוד להישאר. או "חרוסלמה", שכתבו פישוף וגברון אבל לי הוא נשמע יונה-וולכי-קומפלט-עם-לחן-אילן-וירצברגי. הו האייטיז, בציר טוב, אבל גם השנים שבהן העיר הזאת התחילה להתפורר. לא פלא שהאי.פי. של ההרכב נושא את השם "כאב לב".

זו היתה הופעה קצרה מדי, אבל אינטנסיבית ומיוזעת וטובה. ופוצעת. ההופעה הזאת היתה כמו הרואין בשבילי – היא לא החמיצה אף וריד*. אחריה ישבתי בקצה הבר והזמנתי הפוך כדי להטביע את היגון, ופטר תיקלט דברים טובים. עד שהוא הגיע ל"דיאן", שהוא במקור שיר של האסקר-דו, גם אם הביצוע המוכר יותר שלו הוא של ת'ראפי(?). עכשיו כשכבר קיץ אני צריכה באמת למצוא את הגופיה של האסקר-דו שלי שקבורה עמוק בארון. האסקר-דו ובוב מולד ידעו הכל על בלוז של ערים שחונקות אותך. על בלוז של ערים שתקועות באמצע הכלום והאינסוף כמו מיניאפוליס וחרוסלמה. אין לי אוויר כאן, אין לי מרחב, הכל שסוע ומתפורר, שום דבר לא מתחבר ומתלכד, ואני לא שייכת לכלום ולאף אחד. אני משלמת ועוזבת והולכת הביתה. בדרך אני חושבת לעצמי שאולי הבלוז הזה הוא גם תוצאה של בדידות מתמשכת יתר על המידה ואולי הגיע הזמן לשקול בכל זאת פירסום מכרז לתפקיד בן זוג. כמה אני יכולה להישאר עוד לבד. או שאולי זו העובדה שהתחלתי לעבוד השבוע במקום חדש, וכמה אני יכולה כל כמה שנים להפוך ולשנות את החיים שלי. אני מתגעגעת לקצת סדר ויציבות לאורך זמן. ורק כשאני חוצה בסוף את רחביה, עם כל העצים והצמחייה ושמש אחר-צהריים נעימה, משהו בפנים אצלי קצת מתרכך ונרגע. אולי זה היופי שמספק לי מזור וארוּכה. העיר הזאת היא מקור לכל כך הרבה מהמכאובים שלי, אבל היא גם מקור נחמה. הייתי צריכה לקרוא לבלוג הזה "מתחת לגשר", חרוסלמה.

* ג'פרי לי פירס (Gun Club)

חיבבתי מאוד את "הנוכלים בלום" בגלל שזה סרט כל כך טקסטואלי. ולא שהוא לוקה בחסר בצד הויזואלי שלו: כל מי שאהב את הסרטים של ווס אנדרסון ("ראשמור", "משפחת טננבאום", "רכבת לדרג'ילינג") יאהב גם את העיצוב, הסיגנוּן והצילום של "האחים בלום". אני מניחה שגם העובדה שאדריאן ברודי משחק באחד התפקידים הראשיים ב"אחים בלום" תורמת להשוואה החזותית לווס אנדרסון. אבל בשבילי עיקר העונג בסרט הזה היה הרפרנסים הספרותיים. החל מהאיזכורים האגביים של טולסטוי (או שמא זה היה דוסטוייבסקי? כבר שכחתי) ומלוויל, וכלה, כמובן, בהתייחסות ל"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. אחרי הכל, כשלשלושת הגיבורים הראשיים של הסרט קוראים סטיבן (דדאלוס), (ליאופולד) בלום, ופנלופי (מולי בלום) – די ברור לאיזה ספר הסרט הזה עושה מחווה. וכמובן, "יוליסס" עצמו בנוי על ה"אודיסיאה" של הומרוס. כך שיש כאן מגדל שבנוי מ"הנוכלים בלום" בקצה שלו, מתחתיו ניצב "יוליסס", ומתחתיו ניצבת האודיסיאה. כך שגם אם זה לא סרט ענק בעצמו, הוא בהחלט ניצב על כתפי ענקים. וכך, גם האחים בלום עוברים בסרט הזה אודיסיאה; כך, גם הארכי-נבל שלהם הוא שתום-עין, מה שמזכיר את מלחמתו של אודיסיאוס בקיקלופ; והסצינה המצחיקה שבה פנלופי חרמנית לגמרי, מאזכרת את המונולוג המופתי של מולי בלום שחותם את "יוליסס" של ג'ויס.

אבל כשאני אומרת שהסרט הוא טקסטואלי אני לא מתכוונת רק לזה. אני מתכוונת לזה שהוא עוסק בעיקר ביחס שבין החיים לסיפור. לאופן שבו מה שאנחנו קוראים לו החיים (של כל אחד מאיתנו) הוא בעצם סיפור החיים כפי שאנחנו מספרים אותו לעצמנו. מהבחינה הזאת כל אחד מאיתנו הוא סופר (או במאי, למי שמעדיף קולנוע. וגם המפיק, התסריטאי, הצלם, העורך, המעצב, המלביש, והכי חשוב – עורך הפסקול). מה שנקרא החיים הוא לא יותר מבליל כאוטי וחסר פשר של אירועים. זה סיפור החיים שאנחנו מספרים לעצמנו שיוצק בהם סדר ונותן להם תוכן ומשמעות. וכמובן: אנחנו רשאים לשנות את הסיפור, לפרק ולחבר בכל פעם מחדש חלקים שונים שלו, ולמעשה, זה מה שאנחנו עושים לאורך כל החיים שלנו. כי אנחנו – בתור המין האנושי – זן של מספרי סיפורים. בטח ובטח שלא צריך להכביר על זה מילים בפני כל מי שקרא וכתב אי פעם בלוג. כמו שאומר לקראת סוף הסרט בלום, אנחנו מנסים לחיות את הסיפור היפה ביותר שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו. זו כמובן הגדרה מעגלית, אבל זה בדיוק העניין: החיים שלנו, וסיפור החיים שלנו, מזינים זה את זה כל הזמן. עד כותרות הסיום.

1.
האירוניה הגדולה היא, כמובן, שבגלל שאין שום חניון מזויין שפתוח בשבת באיזור כיכר ספרא (והאמת היא גם שאלמלא היו שלושים מעלות בצל בשעה ארבע אחר-הצהריים הייתי הולכת לשם ברגל), אני מחנה את האוטו בחניון המעלות ומשם חוצה ברגל דרך רבי עקיבא והלל, חולפת על פני היושבים בפוקצ'ה בר, ארומה, איוו, צ'יליז ופוקצ'יטה, ומצטערת מצד אחד על כל כמויות האנשים האלה שבקלות היו יכולים להגיע להפגנה, ומצד שני חושבת שזה בסדר גמור. תמיד טוב שיש גם יושבי בתי קפה. וחוץ מזה, תמיד הקומץ הוא שעושה את העבודה השחורה בשביל כל השאר. כי אם כל אחד יגיד שאחר יעשה, שומדבר לא ייעשה (את זה למדתי מחברתי הקיבוצניקית-לשעבר עמליה).

בשעה ארבע-ורבע יש יותר מג"בניקים ממפגינים בכיכר, אבל כל הזמן זורמים עוד ועוד אנשים למקום. בשעת השיא היו שם, להערכתי, בסביבות 600 איש. היו נאומים ושירים ושלטים וחיתולים ועפיפונים וכדורי-עף צבעוניים. היו הרבה צעירים אבל גם מבוגרים וגם אנשים עם ילדים. רוב המפגינים עונים במדוייק על ההגדרה חילוני-ליברלי-אשכנזי, וזה קצת מצער אותי תמיד שהשמאל הליברלי בארץ לא הצליח עד היום לפרוץ את חומות הגטו של משתמשי-קרם-הגנה-מקדם-700. מצד שני, היו בהפגנה כמה חובשי כיפה סרוגה. לא הרבה, אבל היו. בחזית ההפגנה ניצבו – בצדק וכראוי – הפעילים של מטה המאבק בקרית יובל. היו גם כמה פאנקיסטים ותיכוניסטים עם סקייטבורדים, והמון בחורות יפהפיות עם פרחים בשיער ומכנסיים קצרים וגופיות דקות. היו כרגיל גם כמה כלבים, וממש בשולי ההפגנה, ליד הבניין של אגף החניה, נער חרדי צעיר – עם מגבעת שחורה וחליפה שחורה וחולצה צחורה – דאג להשקות בחום שני גורי חתולים מקערת מים. בתור הפגנה ראשונה היא היתה בסדר גמור, אבל המבחן הגדול יהיה בשבת הקריטית של פתיחת החניון.

2.
אני עוקבת אחרי מטה המאבק של עובדי הסינמטק, מפני שלמרות שפסטיבל הסרטים שנערך כל שנה בחודש יולי חביב עליי מאוד, אין לי שום כוונה להגיע לסינמטק אם הפסטיבל יתקיים מתוקף צווי ריתוק וצווי מניעה ותחת איום ממשי של פיטורי העובדים מיד בתום הפסטיבל. מאז הפסטיבל הראשון שנערך במאי-יוני 1984 לא היתה אף שנה שלא ביליתי בפסטיבל, למעט שנה אחת: 1995. זה הקיץ שבו טיילתי בארצות הברית, ובחודש יולי 1995 הייתי בעיצומו של מסע החוף המערבי הגדול. כך שאם צריך, זה בסדר גמור מבחינתי לא להיות שוב חלק מפסטיבל הסרטים ביולי 2009. יש לי עדיין בבית את התוכנייה של פסטיבל הסרטים הראשון, שהיא ספרון צנום שמונה לא יותר מ-98 עמודים וכ-80 סרטים (ומחיר כרטיס היה אז 500 שקלים. ישנים). יש לי גם את כל שאר התוכניות של כל שאר הפסטיבלים עד בערך שנת 2000 או 2001, שאז פרשה על הפסטיבל חסות מסחרית אחת מחברות הסלולר, ומאז הוא נהיה די מפלצתי. כבר לא היה מדובר יותר בחוברות צנועות אלא בספרים עבי כרס ממש – כלומר, הפסטיבל הלך ותפח וגם נהיה קצת דוחה להגיע אליו עם כל השלטים והפנסים של נותנת החסות הצלוליטית. בקיצור, צודקים בעיניי העובדים שטוענים שאפשר היה לפתור ולו גם חלק מהמצוקה התקציבית של הסינמטק על-ידי הפקה של פסטיבל צנוע וצנום יותר בהיקפו הפעם. כמו בשנותיו הראשונות. אבל הנהלת הסינמטק מבקשת לדבוק בפסטיבל מלא וראוותני כבכל השנים האחרונות, ואז, בתום הפסטיבל, לפטר עובדים. הכי קל תמיד זה לפטר עובדים. כוח-אדם הוא המשאב הכי זול וקל לזריקה שיש לכל אירגון. מי כמוני יודעת. אז המחאה הפרטית שלי תהיה כנראה לא להגיע השנה לפסטיבל הסרטים.

3.
וביום חמישי בעוד פחות משבועיים, ב-25 ביוני, מצעד הגאווה. בדרך חזרה מההפגנה בכיכר ספרא אני יורדת ברחוב הסורג, ורק אז אני רואה פתאום את הדגל הלהט"בי הצבעוני מתנופף מחלון משרדי הבית הפתוח. אבל מה שמושך את תשומת לבי זו העובדה שהוא מתנוסס בגאון מעל השלט הגדול של חנות Harmony.

כמה מאכזב. כמה מאכזב ומעליב ומעציב ומדכדך ומשפיל ומרפה-ידיים ומרגיז ומקומם ומבחיל. עברתי כבר את הקרבות על כביש רמות ועל כביש בר אילן, על בתי הקולנוע בשישישבת ועל מצעד הגאווה, אפילו על בית הקפה פרדיסו שבמקור נפתח ברחוב נרקיס, מול בית-כנסת (וגם מול הקליניקה של הגניקולוג שלי, אבל זה לא הפריע לאף אחד), עברתי אפילו את שערוריית המופע על גשר המיתרים, ואף פעם לא הרגשתי כך. אין לי בעיה להילחם על דברים שחשוב להילחם עליהם, גם אם במקומות אחרים הם מובנים מאליהם. כאן שום דבר הוא לא מובן מאליו וזה בסדר, אני מוכנה לעבוד קשה בשביל זה כי זה דווקא נותן ערך לדברים שאני מאמינה בהם. אבל איזו עליבות דווקא מצד מי שנשא איתו כזאת הבטחה, ודווקא מצד מי שידע שיש לו גב חזק בעניין הזה. איזה קוצר-רואי וקוצר-הבנה כלפי העובדה הבסיסית שיש חשיבות לא רק למעשים אלא גם לאיך שהם נראים. כי כן, סביר להניח שבסוף איזשהו חניון יהיה פתוח בשבת. אבל אחרי המהומות של שבוע שעבר זה נראה ומרגיש כמו התקפלות שאין שום דרך להצדיק ולתרץ אותה. איך תבקש אחר-כך מצעירים להישאר בעיר? איך תסתכל להם בעיניים אחרי שהעדפת על פניהם את האינטרסים של העדה הכי צינית, הכי קומבינטורית והכי מניפולטיבית שחיה בעיר הזאת? כמה עלוב.

מחר הפגנה. עוד הפגנה. יצא לי כבר כל החשק, אבל אני אלך אליה לא בתור הפגנה על פתיחת חניון מזויין בשבת, אלא כהפגנה נגד ראש העיר שבחרתי בו.

אחד הבונוסים המקסימים ביותר כשקונים ספרים ישנים מיד שנייה, זה כשמהספר נופלים פתאום דברים, נגיד פתק בכתב יד, או גזיר עיתון ישן, שהם כמו גלויות מארץ רחוקה או דרישת שלום מהאנשים שהספרים האלה ביקרו אצלם קודם. זה קרה לי לאחרונה פעמיים. הפעם הראשונה היתה כשמתוך העטיפה של התקליט Their Satanic Majesties Request של הרולינג סטונז, שקניתי ב-40 ש"ח בגלריה לספרות, יצאו לא רק תקליט הויניל השחור עצמו, אלא גם שלושה דפים מודפסים ומעטפה צבאית עם צו קריאה למילואים. בדפים שהודפסו במדפסת ביתית היו כמה שירים קצרים, וסיפור אחד בוסרי אבל יפה, של איש צעיר שהשתחרר לא מכבר מהצבא ומרגישים עדיין את תחושות הבלבול והניסיון שלו לעבד חוויות קשות מהצבא ולשכוח את זה וללמוד שוב לחיות ולאהוב. צו המילואים נושא חותמת דואר צבאי סגולה מתאריך 26.1.06, ומשאלון הפרטים האישיים שבתוכו אני יכולה ללמוד את שמו של הכותב, שתאריך הלידה שלו הוא 15.1.83, את הכתובת שבה הוא התגורר בירושלים, את העובדה שבמקור הוא ככל הנראה מכפר סבא, ושבתיכון הוא למד במגמה ריאלית-ביולוגית. יש גם מספר טלפון נייד, אבל מי יודע אם הוא עדיין תקף, כי חשבתי להתקשר אליו ולספר לו על האבידה שנמצאה, אבל אז חשבתי שזה יהיה אולי מביך מדי בשבילו. כי זה כמעט אינטימי, ההצצה הבלתי קרואה ובלתי מתוכננת הזאת לתוך פיסת חיים וחתיכת נפש של אדם צעיר לא מוכר.

אולי אני אכניס את הדפים המודפסים והמכתב הצבאי למעטפה גדולה ואשלח אותה לכתובת בכפר סבא, שהיא ככל הנראה הכתובת הקבועה של הוריו. אני אכתוב לו סליחה על המציצנות-בעל-כורחי ותודה.

במקרה השני נשר מתוך הספר The Way of Zen של אלן ווטס (שתורגם לא מכבר לעברית) שקניתי ב-10 ש"ח בחנות החביבה עליי ברחוב עזה, גזיר עיתון מצהיב באנגלית מה"טיים" של ה-4 בפברואר 1957, ובו הקואן המפורסם על איך נשמע צליל מחיאת כף יד אחת. מכיוון שבדיוק כמה שבועות קודם לכן חשבתי על שאלת הזן הזאת, זה היה קצת כמו דרישת שלום מהיקום וחייכתי לעצמי. כשחשבתי על השאלה הזאת, עלה לי פתאום בראש כתשובה אפשרית המשפט שאיתו חתם פילוסוף זניח אחד, ויטגנשטיין שמו, את המאמר הלוגי-פילוסופי שלו (הטראקטט) משנת 1921: מה שאי אפשר לדבר אודותיו, עליו יש לשתוק. איכשהו, האסוציאציה הזאת לא ממש הפתיעה אותי. באורחות חייו, במנהגיו ובכתיבה הפילוסופית שלו, היה בויטגנשטיין תמיד יותר משמץ של נזיר זן.

את בוקר יום רביעי האחרון של חודש מאי אני מנצלת כדי להגיע שוב לבית החולים הנסן, רגע לפני שהוא נסגר שוב בפני מבקרים מהחוץ. זה כבר הביקור השלישי או הרביעי שלי במקום, שמוכר יותר לציבור הרחב בשמו העממי, בית החולים למצורעים. אני חושבת שאפשר כבר להגיד בוודאות שכושפתי על-ידו, וזה לא ממש מפתיע. יש משהו גותי במקום הזה, משהו בנוכחות שאין לטעות בה של רוחות העבר במקום. השם הזה לבדו, בית החולים למצורעים, מספיק כדי להטיל כישוף. ואם לא די בכך, אז הוא נמצא בליבה של חורשת הירח, שממנה אפשר לרדת ברגל לרחוב עמק רפאים, ומשם להמשיך שוב ברגל לגיא בן הינום, שמעליו מתנשא הר העצה הרעה. יופי של עיר, באמת.

אבל בינתיים אני יורדת לאורך חומת האבן העבה והגבוהה, ורואה שכל השערים חתומים וסגורים. צריך לדעת על איזו ידית של איזה שער ללחוץ כדי שהמקום הזה ייפתח, ואז לסגור את השער ולהשאיר מאחור את העולם החיצון. זה מקום אחר, מזמן אחר. כרגע רק עוד שלושה או ארבעה אנשים חוץ ממני מסיירים בין החדרים והתצוגות ששוחזרו במקום: חדר טיפולים, חדר הסבה, חדר חולים, ספרי רישומים, יומנים, תצלומים, ארגזי מסע. איש מבוגר ונער צעיר שנראה בן לא יותר מ-17 או 18, עם תלתלים ארוכים מעבר לכתפיים וג'ינס וסנדלים – הם נראים לי כמו אב ובנו – חולפים על פניי בכל פעם שאני יוצאת ונכנסת מאחד החדרים. אנחנו מחייכים נכלמים, נראה לי שאנחנו מרגישים שאנחנו רוחות הרפאים במקום. אנחנו אלה שלא שייכים לכאן. הדיירים האמיתיים כאן הם החולים שהתגוררו פה בעבר, ולמרות שהם כבר מזמן מתים, הנוכחות שלהם כאן סמיכה וצפופה ומורגשת. אני עולה לקומה השנייה, שהיא מרפסת וקומת גלריה שמחופה בגג רעפים שהובאו לכאן מגרמניה במאה ה-19. המקום דומם ועזוב ומתפורר, ואלה בדיוק הדברים שמקנים לו את האיכות החמקמקה הזאת שעל קו התפר שבין עבר והווה, קיים ולא ממש קיים, רדוף ומכשף ומכושף.

יש לי כבר ספסל בגן הגדול בחוץ שעליו אני אוהבת לשבת. הוא נמצא בפינה הצפונית-מערבית של הגן, הוא מרוחק ונסתר גם מהכניסה לבניין וגם מהעולם שבחוץ, שממנו הוא מופרד באמצעות חומת האבן. ובעיקר, הוא צופה אל בריכה קטנה שחבצלות מים פורחות בה עכשיו ויונה אחת באה בדיוק לשתות ממנה מים. אני חושבת על הבריכה של ביאליק*. הגן הגדול הזה, עם סבך הצמחיה הפראית שלו, נראה כמו סוד הגן הנעלם. על הטרסות הגדולות שלו צומחים עצי אורן ואלון, זית, רימון ודקל, שיחי צבר, צלף קוצני, גרניום ושיחי ורדים. כיאה למשק אוטרקי, ועוד בירושלים של המאה ה-19, יש פה כמה וכמה בורות מים. במורד הגן, המשתרע למרגלות קימור האבן שעליו חקוק בגרמנית "מרפא ישו" (Jesus Hilfe), ישנה סככת עץ שעליה נכתב בכתב ילדותי ונאיבי: "מסתור לצפות על הציפורים". ציפורים מקננות גם בין הצריחים והזיזים והגמלונות שעל הגג. לגמרי גותי כאן.

ואז אני שומעת מתוך אחד החדרים בבית נגינת פסנתר. יש גבול גם לאמונה שלי ברוחות רפאים. אני נכנסת פנימה וליד הפסנתר הישן באחד החדרים יושב הנער הצעיר ומנגן. זה עם הג'ינס והסנדלים והתלתלים. שערך הארוך, נער. אני עומדת בשקט ליד החלון שצופה אל הגן ומקשיבה. משלושה או ארבעה בחדר תמיד אחד עומד ליד החלון. אפילו אני, הבורה, מסוגלת לזהות שמה שהוא מנגן במשך דקות ארוכות זו יצירה מהתקופה הרומנטית – כל הסערה, הרגשות, הדרמה, ההשתוקקות, הערגה, הכיסופים. כל מה שדחוס במקום הזה.

בשעה אחת-אפס-אפס בצהריים, בדיוק של ייקים, מסתיימים הביקורים במקום. אני לא יודעת אם התערוכה תפורק או תשומר, ואם היא תיפתח שוב לציבור ומתי. בינתיים השער נסגר, והחומה נחתמת והמקום שוב שוקע לתוך עצמו ונעזב. אני באמת צריכה להתנדב לעבוד בגן ובמשתלה הקהילתית שבמקום. אני חייבת לחזור לכאן. אני כמו גיבור ספרו של ש"י עגנון "עד עולם", החוקר שבעקבות ספר נדיר הגיע לבית המצורעים ומכאן כבר לא היה מסוגל לעזוב עוד לעולם (גם ב"שירה" חוזר עגנון אל בית החולים למצורעים).

במשך חודשים רבים בתחילת העשור בילה בבית החולים הנסן יובל יאירי, והתוצאה היתה סדרת צילומים מהפנטת, שדווקא מהיותה לא ריאליסטית – מדובר בצילום מבוים ומטופל – מצליחה ללכוד את האווירה האמיתית של המקום. קל לי מאוד להבין איך יאירי מצא במקום הזה הד ושיקוף לכמה מהשדים והרוחות הפרטיים שלו. הוא קרא לסדרת הצילומים הזו "עד עולם" (Forevermore), כשם ספרו של עגנון. שני צילומים מהסדרה הזו תלויים עד היום במסדרונות של בית החולים הנסן. הם נושאים הקדשה בכתב ידו, "להנסן, באהבה". בהתחשב בעובדה שהנסן הוא שמה הרפואי, הקליני, הנקי של הצרעת – המחלה שנושאת איתה כל כך הרבה קונוטציות ואסוציאציות איומות – הוא היה יכול לכתוב באותה מידה "לצרעת, באהבה". כי ככל ששוהים במקום הזה יותר זמן, וככל שמתבוננים יותר ויותר בצילומים של יאירי, קל מאוד להתאהב בצרעת. לא להאמין (או דווקא כן) איך המחלה המכוערת, הדחויה והמצורעת ביותר בתולדות האנושות (לפחות עד האיידס), מולידה מתוכה כל כך הרבה השראה ויופי.

* ועולם אחר זה כה קרוב הוא, כה קרוב / הרי הוא כאן מלמטה, כאן מלמטה / בלב הבריכה המוצנעת