הרחק מהמון מתהולל

נקנו: אולסטאר חצאיות בצבע מג'נטה – אני חושבת שככה קוראים לצבע הזה שהוא איפשהו בין ורוד-בזוקה לבורדו. הן מצטרפות לאחיותיהן במגירת האולסטאר בצבעים: אדום, כתום, צהוב-לימון, צהוב-חרדל, ירוק-דשא, בורדו, סגול-שזיף, ורוד בהיר, אפור, ונדמה לי שזהו. להגנתי אני יכולה לציין שכל הזוגות הללו נקנו והתווספו לאורך שנים, החל מתחילת-אמצע שנות ה-90, שזה הרבה לפני שנייקי רכשה את קונברס, היצרנית המקורית של אולסטאר; והרבה לפני שכולם, כולל אחותם הגותית, התחילו להסתובב באולסטאר שחורות. שזה פחות או יותר הצבע היחידי שאין לי, למרות שבארץ הוא פחות או יותר היחידי שאפשר לקנות. כבר שנתיים שאני מחפשת אולסטאר ירוקות או בורדו, במקום הישנות שלי שהתרפטו, וברור לי שעד שאני לא אסע שוב לארצות הברית אני יכולה להמשיך לחפש. אז שיהיה ורוד-מג'נטה בינתיים. מה גם שבתור בונוס יש להן ציור של חתולים שחורים בפנים. ככה זה כשקונים אולסטאר בקסטרו – מקבלים נעלי מעצבים. אוי לבושה. שנים שהתגאיתי בעובדה שכף רגלי מעולם לא חצתה את מפתן קסטרו/זארה/מנגו ודומותיהן, ושום דבר המוני מבית הייצור שלהן לא קילקל את הארון הסלקטיבי והקפדני שלי. בעצם, למעט פריט אחד שקניתי לפני עשר שנים: גופיה אדומה עם הדפס של צ'ה מלפנים, עם תווית של Castro Girl מאחור. השילוב הזה היה כל כך מצחיק – לפחות בשני אופנים שונים – שלא יכולתי לעמוד בפניו.

לכל אחד יש את הסימנים שלו שבא אביב. הלילות והבקרים עדיין קפואים, אבל היום היה היום הראשון מזה חודשים ארוכים שבו הטמפרטורות לא התחילו לצנוח בתלילות מרגע שהשעון הראה ארבע ודקה. אצלי זה הרגע שבו האולסטאר מחליפות את הדוק מרטינס, שהן הנעליים שחוצות איתי כבר שנים – מאז תחילת-אמצע שנות ה-90 – את כל החורפים. מהן יש לי רק כמה זוגות בודדים: ירוקות-כהות (עם שרוכים סגולים), בורדו (עם שרוכים אדומים), נעלי בובה שחורות, שחורות קלאסיות שכבר הרבה שנים שאני לא הולכת איתן – הן יותר מדי מזכירות לי צבא, אבל ללא ספק החביבות עליי ביותר הן הפרחוניות, וללא ספק הן ישרדו גם הרבה אחריי. הן לגמרי עמידות.

(צילום: Black Light Vintage Clothing)

אני בושה ונכלמת להודות שלא הייתי ביפו אולי עשרים שנה. אולי זו הסיבה לכך שבמשך דקות ארוכות אני מחפשת את מגדל השעון בשדרות ירושלים (הוא נמצא לבסוף ברחוב יפת). אני ביום של סיורים ופגישות ביפו מטעם העבודה, ותוך עשר דקות בערך אני מתאהבת לגמרי. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שיפו מוצאת חן בעיניי מפני שהיא כל-כך מזכירה לי את ירושלים. כולל כל הבעיות, המצוקות, ההזנחה רבת השנים, ריבוי השכבות והאוכלוסיות – וגם הסיכויים, הכוחות והמשאבים. בשלב הזה יפו נראית לי כל-כך הרבה יותר מרתקת ומורכבת מהעיר הגדולה שבצלה היא חוסה. לפני שנתיים בערך קראתי את הספר של שרון רוטברד "עיר לבנה, עיר שחורה", שהוא מאלף בביקורת שלו על האופן שבו תל אביב מחקה את יפו והמורשת שלה, והמציאה את עצמה מחדש תחת המותג "עיר לבנה". יפו היא העיר השחורה, היא האנטי-תזה והתשליל של תל אביב. הפוזיטיב והנגטיב. תל אביב לא נולדה מהים ולא מקצף גל ועננה, היא נולדה מיפו. ותחת הפיקציה של הבאוהאוס והאדריכלות הבינלאומית מסתתרת הדחייה וההדרה של יפו – הערבית, האוריינטלית, ההיסטורית והאורגנית באמת – שמדשדשת ומשתרכת לה מאחורי המקף שאמור לחבר אותה לתל אביב, אבל בעצם משמש יותר כקו מפריד. מכיוון שהמנצחים הם שכותבים את ההיסטוריה, אולי זה באמת לא מפתיע שבעשרים השנים האחרונות, בכל הביקורים שלי בתל אביב, מעולם לא טרחתי לחצות את קו הגבול של נווה צדק ולהמשיך דרומה, ליפו. ולו אני תושבת יפו היום, הייתי פוצחת בקמפיין לשיחרור יפו מעולה של תל אביב. התנתקות. מפני שעושה רושם שהיחס הממסדי של תל אביב ליפו היה עד היום כאל האח הנחשל והמפגר, מין סרח עודף שלא ברור מה לעשות איתו. לא ברור מה יותר גרוע: ההזנחה לאורך השנים ואי הפניית תקציבים לפיתוח תשתיות, חינוך, רווחה ותרבות מצד עיריית תל אביב, או הגילוי המחודש פתאום של יפו והשיפוצים הנרחבים עכשיו של מקומות כמו הנמל ומדרון יפו השנוי במחלוקת (במקרה הטוב) והג'נטריפיקציה שתבוא בעקבותיהם. כי ממה שכבר ראיתי בנמל תל אביב, ומהשיפוץ והשיחזור של תחנת הרכבת במנשיה שהולך ונשלם בימים אלה, אני יכולה רק להתפלל (לשווא, מן הסתם) שלא יהפכו גם את יפו – שצופה אל ים מרהיב בגווני כחול וטורקיז, שונה לחלוטין מכל החופים המעופשים של תל אביב – לדיסנילנד מפלסטיק, מעוקר, צרכני ונטול נשמה. אם אפשר לבקש שהשיפוץ והשיחזור והשיקום יהיו קצת פחות קום-איל-פו וקצת יותר חיים ונושמים.

בינתיים יש לי זמן פנוי בשעות אחר-הצהריים המוקדמות ואני מסתובבת בשוק הפשפשים. אני עסוקה יותר בלהסתכל על הבתים והמבנים ופחות על ה"עתיקות" שנמכרות בדוכנים השונים. אני מבטיחה לעצמי לחזור בקרוב. אני מתיישבת ב"קפה יפו", בית קפה נחמד באחת הפאות של השוק, ונזכרת שוב בפנטזיה שלי על דירה נוספת, לא גדולה – חדר אחד יספיק – בתל אביב. רק שברור לי כרגע שאני רוצה שהדירה הזאת תהיה ביפו. ולא, לא באחד ממתחמי העושר הסגורים או במשכנות האדריכלים היאפיים. סתם ביפו הישנה, המתפוררת, האמיתית, החיה והנושמת. אני אוהבת את הפנטזיה הזאת שתאפשר לי לחלק את הזמן בין פה לשם. אולי בגלל שיש לי שורשים בתל אביב, מצד אבא שלי, וחלק משמעותי מהילדות שלי ביליתי שם. קולנוע פאר, הירקון, רחוב ירמיהו של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. הרבה לפני שתל אביב הפכה להיות המפלצת שהיא היום. אני אוכל להיות אז קרובה יותר פיזית לאחי שמתגורר כבר 15 שנה בתל אביב, וגיסתי, ואחייניתי המתוקה מכל, שאני מרגישה שאני לא רואה מספיק ומרגישה אשמה וגעגוע.

כמובן שהפנטזיה הזאת היא פנטזיה מעצם העובדה שאין לי אגורה שחוקה אחת כדי להתחיל אפילו לתכנן איך לממש אותה. אז אני קמה מקפה יפו, ועוזבת את יפו היפהפיה, ומצפינה ללב תל אביב כדי לראות את אחייניתי בת השנתיים וקצת. קניתי לה ספר וסט גרביים שמצאתי לא מזמן בבזאר בנחלת שבעה – גרביים ורודים עם גולגלות שחורות, בשביל הגותית הפנימית או ילדת האימו שהיא תגדל להיות. אני מאמינה בזכותו הבסיסית והאוניברסלית של כל ילד לדוד או דודה לא-חינוכיים. אחי מגלגל עיניים ואנחנו מזמינים פיצה.

עברו הרבה חודשים מאז שהתראינו בפעם האחרונה, כמעט שנה וחצי ליתר דיוק. ואני לגמרי בסדר עם זה, אחרי הכל, זה לא שהיה בינינו משהו כל כך עמוק או חזק שהספקנו להיקשר או אפילו להכיר ממש אחד את השני(ה). היתה שם בהתחלה חלופת מיילים שחשפה את הצדדים החכמים, הרגישים והמצחיקים של כל אחד מאיתנו, שתיים-שלוש שיחות טלפון שהמשיכו את אותם מיילים, שתיים-שלוש פגישות שבהן מצאנו חן אחד בעיני השני, וערב נפלא אחד במיטה שאחריו לא ראיתי אותך יותר. להגיד שזה לא סיפור כל-כך יוצא דופן בתולדות היחסים בין גבר ואישה, יהיה לשון ההמעטה של המאה. אני גם לא יכולה להגיד שהייתי ממש מופתעת, כי כל הסימנים המוקדמים היו שם וזיהיתי אותם בקלות. זה לא הפריע לי לשכב איתך מפני שנמשכתי אליך ורציתי בך, ואני תמיד חושבת שאם היקום מחלק לנו פעם בכמה זמן מתנות צבעוניות, נוצצות ומרשרשות, צריך להיות טיפש כדי לוותר עליהן מראש בלי לפתוח אותן וליהנות מהן. כך שלא התחרטתי על זה אפילו לרגע, ועד היום אני זוכרת אותך בחיבה ובשמחה. אבל אני חייבת להודות שבהתחלה היו צפים בי פתאום גלים של געגוע, אליך ואל מה שאולי היה יכול להיות בינינו, אבל גם עם זה היה לי בסדר כי ידעתי שטיבם של גלים להתנפץ ולחלוף. כך שבמשך הזמן זה עבר ונשאר רק זיכרון מתוק של הלילה שבו שכבנו ביחד. איך התנשקנו עמוקות וממושכות כשאנחנו שרועים על השטיח בסלון עם המוזיקה ברקע. איך החלקת יד פנימה וליטפת לי את השד, והפטמה שלי התקשתה לך בין האצבעות. אותן אצבעות שירדו אחר-כך למטה ושיחקו לי בכוס, ולחשת לי כמה אני חמה ורטובה, ואני הסתכלתי על התפיחה בקידמת הג'ינס שלך וליטפתי את הזין העומד שלך מבעד לבד העבה. ליקקתי את האוזן שלך ולחשתי לך שאני רוצה אותו אצלי בפה, והלכנו לחדר השינה והתנשקנו בעמידה ליד המיטה. הדפתי אותך קלות וצנחת על המיטה, ואני כרעתי לפניך והורדתי לך את המגפיים ופתחתי לך את אבזם החגורה ורוכסן המכנסיים, והפשלתי אותם עם התחתונים שלך והזין שלך היה שם מולי, גדול ועבה ויפה. מצצתי לך אבל רק קצת כי ידעתי שיש לנו עוד הרבה זמן. ואחרי שגמרתי להפשיט אותך, הזדקפתי כדי להרים את שולי השמלה שלי ולהוריד את התחתונים, והפעם נשכבתי לידך וירדתי לך כל הדרך למטה, מתעכבת על הפטמות שלך כדי שתדע מה זה עושה לי כשמגרים לי את הפטמות, ואז הפה והלשון והיד שלי נכרכו סביב הזין שלך. כל החום והרטיבות של הפה שלי שנסגר על הזין שלך, ולשון שנכרכת סביב סביב ומעלה מטה, על הזין והאשכים שלך, והחיכוך של היד שלי שנרטבת מכל הסיכה הזאת. וכשעליתי לבסוף אליך למעלה, בשיער פרוע ושפתיים מבריקות, לא היה לך די מכל זה ומשכת לי את השמלה מעל הראש וסופסוף הייתי עירומה לגמרי, והשכבת אותי על הגב והבאת את הזין שלך אל הפה שלי ואחזת לי בעורף וזיינת לי את הפה, קשה ומצווה. הרגשתי את הזין שלך פועם וידעתי שאתה הולך לגמור ולא רציתי שזה יקרה עדיין, אז הוצאתי את הזין שלך מהפה שלי והזזתי את הראש הצידה. זה היה הזמן שלך לרדת לי, ורק כשהייתי רטובה ופתוחה אליך לגמרי עלית חזרה וחדרת אליי, לאט בהתחלה ואחר-כך תקיף ומהיר, כל תנועה של אגן הירכיים שלך מגרה אותי יותר. וכשעצרתי לאט ולחשתי לך שאנחנו צריכים קונדום, גנחת ועצרת ואמרת בסדר, ויצאת ממני והתגלגלת הצידה, אבל כשאני הסתובבתי לקום נצמדת אליי מאחור, וחיבקת אותי בחוזקה והסטת לי את השיער ונשקת לי לעורף, שזה משהו שאני אוהבת ותמיד מגרה אותי, והתחלתי להזיז באיטיות את הישבן שלי מול הזיקפה שלך, והרגשתי אותך נצמד אליי ואז הרגשתי פתאום חום ורטיבות במורד הגב וידעתי שגמרת כי לא יכולת יותר. וזה היה לי בסדר גמור. חיבקת אותי חזק מאחור וליטפת אותי ונישקת אותי וככה שכבנו צמודים ומלוטפים עוד כמה זמן, ואחרי כמה זמן נוסף שאני לא יודעת כמה הזין שלך שוב נעמד, וכשהוא כבר היה קשה מספיק ישבתי עליך וליטפת לי את השדיים ולחשת שהם יפים ועגולים ומושלמים, ואז הורדת אותי ממך והפכת אותי ולקחת אותי מאחור עד הסוף. עד שאני גמרתי, עד העונג הבא. כי ככה אני אוהבת. כל השיער הפרוע שלי כיסה לי את הפנים, ובקושי נשמתי, שנינו היינו מיוזעים ודביקים, ויצאת ממני לאט כדי לא להכאיב והתחבקנו והתנשמנו והתנשקנו, עד שאמרת שאתה צריך ללכת. התלבשנו בשקט, וכשסגרתי את הדלת מאחוריך ידעתי שלא נתראה שוב כי אמרת רק ביי ולא להתראות.

Look I'm standing naked before you/don't you want more than my sex/I can scream as loud as your last one/but I can't claim innocent
כתבתי לך יומיים או שלושה אחרי, וכשלא קיבלתי ממך תשובה קיבלתי תשובה ברורה. זו לא אני, זו טורי איימוס. מאז עברו כמעט שמונה-עשר חודשים, ופעם בארבעה-חמישה חודשים אתה מתקשר ובכל פעם זה תופס אותי בהפתעה. כי סיפרת שיש לך חברה, סיפרת שאתם גרים ביחד, וזה אפילו לא מפריע לי כי זה לא בדיוק שלי אין את החיים שלי והאהבות שלי. אני יודעת שאתה תל אביבי מדי ואני ירושלמית מדי, לך יש שתי בנות קטנות ולי יש ילד גדול, ואהבה משותפת למוזיקה היא לא נקודת חיבור גדולה מספיק. וזה בסדר גמור לי. רק שאני לא מתכוונת לשכב איתך שוב. מה שהיה היה. לילה יפה אחד, לבד איתך לבד, וזהו. זה נחמד שאתה מתקשר, כי אני לא מספיק יהירה כדי לטעון שזה לא מחניף לי לאגו. רק שלפעמים עדיין חולפת לי קריסטין הרש בראש.
Love is a needle goes all the way down/I'm always surprised/so shoot me a role of your best paradise/it's funny and sad and it's true/I'm aching/aching for you

דרך שרשרת של מיליון אסוציאציות חופשיות נזכרתי פתאום שוב בשיר הזה. זה התחיל מזה שבשבת הלכתי לראות את "מילק", ונזכרתי בשיתוף הפעולה הקודם בין שון פן לאמיל הירש ב"עד קצה העולם" (Into the Wild), ונזכרתי כמה אני מחבבת את אמיל הירש. כמה הרבה אנרגיה הוא מביא בקומתו הנמוכה לכל תפקיד שהוא עושה. כמה הכישרון והכריזמה שלו מציבים אותו בראש קבוצת השחקנים בני דורו בהוליווד היום. איך הוא הפיח חיים בדמות של כריס מקנדלס על כל המורכבות שלה, העקשנות שלה והחיוניות שלה.

כשראיתי את "עד קצה העולם" בפעם השנייה, ראיתי אותו דרך הפריזמה של יחסי הורים-ילדים. אפשר לראות את זה ביחסים של כריס עם כל דמויות המבוגרים שהוא פוגש לאורך המסע, ובעיקר בקשר שלו וביחס שלו אל ג'אן – כל כך הרבה דברים קבורים שם עמוק מתחת לפני השטח במה שמתרחש ומה שלא מתרחש בינו לבין ג'אן. ואפשר לראות את זה גם בשימוש שהסרט עושה בשיר של שרון אולדס (Sharon Olds) שאותו מקריא כריס לאחותו קארין במכונית, לאחר טקס סיום הלימודים שלו.

אני חוזרת לחודש מאי 1937 / שרון אולדס

אני רואה אותם עומדים בשערי הכניסה לקולג'ים שלהם,
אני רואה את אבי מהלך בנחת ויוצא
מתחת לקשת הבנויה אבן חול צהובה, את
הרעפים האדומים נוצצים כמו
טסיות דם כפופות מאחורי ראשו, אני
רואה את אמי וכמה ספרים קלים לצד ירכה
עומדת ליד העמוד הבנוי לבנים זעירות
ושער הברזל המחושל פתוח עדיין מאחוריה,
חודי כידוניו שחורים באוויר של מאי,
הם עומדים לסיים את לימודיהם, הם עומדים להתחתן,
הם ילדים, הם טיפשים, הם רק יודעים שהם
תמימים וחפים מפשע, הם לעולם לא יפגעו באיש.
אני רוצה לגשת אליהם ולומר עצרו,
אל תעשו את זה – היא האישה הלא מתאימה,
הוא הגבר הלא מתאים, אתם הולכים לעשות דברים
שאתם לא מעלים בדעתכם שתעשו,
אתם הולכים לעשות דברים רעים לילדים,
אתם הולכים לסבול במידה שלא שיערתם,
אתם הולכים לרצות למות. אני רוצה לגשת
אליהם באור השמש המאוחרת של מאי ולומר זאת,
פניה הרעבים, היפים, הריקים, פונים אליי,
גופה הבתולי, היפה ומעורר הרחמים,
פניו היהירים והעיוורים פונים אליי,
גופו הבתולי, היפה ומעורר הרחמים,
אבל אני לא עושה זאת. אני רוצה לחיות. אני
מרימה אותם כמו זוג בובות נייר של
גבר ואישה, ומטיחה אותם זה בזה
באגן הירכיים כמו אבני צור, כאילו כדי
להפיק מהם ניצוצות, אני אומרת
תעשו מה שאתם הולכים לעשות,
ואני אספר על זה.

(תרגום: יואב כ"ץ. המקור כאן)

הבוקר חשבתי שוב על השיר הזה מפני שחשבתי על ניקולס ושני ההורים שלו ומה שהם עשו לעצמם ולסובבים אותם. כדרכם של כל ההורים.

היזהרו מאידי מארס, ותיכף אפריל הוא האכזר בירחים.

היום שבו עומר התגייס לפני שנה היה יום זוהר ממש – שמיים בצבע תכלת עמוק, אוויר מלא ריחות פריחה, שמש מלטפת וחמימה, כל העצים והשיחים במיליון גוונים של ירוק, מרצדים ובוהקים באור. אביב. זה היה יום לפני פורים, אז אחרי שליוויתי אותו לנקודת המפגש ואחרי שסיימתי לעבוד, הלכתי וקניתי סלסלה גדולה והמון אוזני המן, ולקחתי את המשלוח מנות הזה לבית הספר שלו – בית הספר שבו הוא למד בשביעית ובשמינית, ושבמידה רבה הציל אותו (ואותי). הם נורא התרגשו, וגם אני. וכשהלכתי משם ברגל הביתה, ברחוב אבן עזרא, נשמתי עמוק את כל היופי המנחם הזה והתחלתי לבכות. עד היום כשאני עוברת ברחוב אבן עזרא אני נזכרת בזה ומתחילה לחייך. הבכי הזה היה בכי של המון רגשות שצפו ועלו, פקעת של רגשות מתנגשים וסותרים, אבל בעיקר זה היה בכי של שמחה. ארבע השנים האחרונות שעברו עלינו ביחד עברו לי בראש, עם כל הקושי העצום שלהם, עם כל הכאב וגם הנחמה, עם הקירבה שלהן ללב הפועם, הפגיע, החשוף, של החיים. ולרגע זוהר ובוהק אחד הרגשתי שכל היקום עבר דרכי ושאני עברתי דרך היקום, ולרגע זוהר ובוהק אחד אני והיקום היינו אחד. זה היה רגע של אושר. בגלל זה התחלתי לבכות. לא בגלל שעומר התגייס. עברנו מסע כל כך מפרך והגענו לנקודת הסיום שלו. היו רגעים בדרך שלא חשבתי שכך זה יסתיים. ברגעים שבהם שיחררתי אותו מחדרי מעצר ומחדרי מיון – יותר פעמים ממה שאני רוצה או יכולה לספור או לזכור – חשבתי שזה ייגמר לגמרי אחרת. לא יכולתי להרשות לעצמי אז להתפרק או להפסיק לתפקד, אז פשוט המשכתי ללכת. וכשעומר נתן לי נשאתי אותו איתי, וכשהוא לא נתן לי לא היתה לי ברירה אלא לראות אותו עושה את המסע שלו לבד. לפני כמה זמן הוא אמר לי שטיפלתי בו כל כך טוב, כמו אמא זאבה. זה גרם לי לחוש גאווה גדולה. הרבה יותר מלהיות אמא אווזה. זה לא היה בגלל שהגנתי עליו כמו זאבה, כי עומר בארבע השנים האלה לא היה מישהו שאפשר היה להגן עליו – הוא נשך ונבח והתפרע כמו גור זאבים פצוע או כמו אווז בר זועם. אפשר היה רק לתת לו לעבור את זה ולנסות לצמצם את כל הנזקים והפגיעות – זה היה יותר העניין של דאגה שקטה ועקבית ומתמשכת מתוך אחריות ואהבה ומסירות. קצת כמו הסיפור המיתולוגי על הזאבה שהזינה את רמוס ורומולוס שייסדו את רומא. וטוב, גם העניין הזה שאני זאבה בודדה. וזה בסדר. בסופן של תשע-עשרה שנים שגדלנו ביחד ואהבנו ושנאנו והפכנו קצת לשני אלופי עולם בתלות יתר, בא הצבא והפריד אותנו בבת אחת, כמו שתולשים פלסטר מעל העור. וגם זה בסדר. אנחנו צרופים באש, עומר ואני. בעיניי הוא יכול ללכת על מים, ולפני כמה שבועות הוא תפס אותי בבית ואמר, אני אוהב אותך פשוט בתור בנאדם.

לא היה לי חשק ללכת הבוקר לעבודה, וגם לא היה שום דבר חשוב שחייב את נוכחותי שם היום. חיכיתי עד שבע וחצי והתקשרתי להודיע שאני לא מרגישה טוב ואני נשארת בבית. נזכרתי בשיר הזה של קארבר:
התעוררתי הבוקר עם / תשוקה עצומה לשכב במיטה כל היום / ולקרוא. נלחמתי נגדה לדקה. // אחר כך הבטתי בגשם מחוץ לחלון. / ונכנעתי. / הפקדתי את עצמי לחלוטין / בידי הבוקר הגשום הזה. //
("גשם", תרגום: עוזי וייל)
חזרתי למיטה וישנתי עד שתים עשרה. קמתי והכנתי קפה וחביתה. שמעתי את Okkervil River, הכנתי כוס תה וישבתי לכתוב. קינאתי בצ'רלס בוקובסקי על זה שג'ון מרטין סיפק לו מלגת קיום חודשית (וייסד בשבילו הוצאת ספרים) רק כדי שהוא יישב ויכתוב. אני לא סופרת ואף אחד לא ישלם לי משכורת חודשית רק בשביל שאני אשב ואכתוב. כותבים כמוני יש אלף בשקל, ואף אחד לא ממש עושה כסף מכתיבה לאינטרנט. הרבה אנשים מחפשים "מודלים עסקיים" ואיך לעשות כסף מכתיבה לאינטרנט, אבל אני בכלל לא בטוחה שצריך לעשות כסף מכתיבה באינטרנט. מצחיק אותי שאנשים לא מעלים בדעתם שאולי אין לאינטרנט מודל רווחי. שאולי יש דברים שלא יכולים ולא צריכים להימכר ולהיקנות בכסף. שיש דברים שצריכים להיות חופשיים. כמו מילים כתובות, למשל. אבל תגידי את זה לאנשים שמחפשים "מודלים עסקיים" לאינטרנט והם יסתכלו עלייך כאילו ירקת על אמא שלהם. ובמובן מסוים זה מה שעשית – חיללת את קודש הקודשים הקפיטליסטי שלהם. אמרת שיש דברים שיכולים וצריכים להיות בחינם. שלא הכל סחיר ומכיר וניתן לתשלום בכסף. Fugazi, להקה אמריקאית שאני מעריצה את היושר המוסרי חסר הפשרות שלה, כבר כתבו פעם:
Never mind what's been selling / it's what you're buying / and receiving undefiled

גמרתי לקרוא את "חבורת העינב" של ג'ון פאנטה. אני לגמרי מבינה מה בוקובסקי מצא אצלו ולמה הוא הושפע ממנו כל כך. הסיפור של נער שגדל בצילו של אב פשוט, קשה-יום, אלכוהוליסט ואלים, ונמלט מגורל דומה מפני שהוא מוצא את ייעודו בכתיבה – בהתחלה בכתיבת ספרים ואחר-כך בכתיבת תסריטים – ובמקביל מוצא גם נחמה בטיפה המרה (כי לברוח לגמרי מהגורל אי אפשר) וגאולה דווקא בביבים ובחצרות האחוריות של לוס אנג'לס – יש הרבה קווים מקבילים בין הביוגרפיה של פאנטה לביוגרפיה של בוקובסקי. אני אישית חושבת שהתלמיד עולה על רבו, ובוקובסקי יותר מעניין ויותר מורכב ומגוון מפאנטה. כמעט כל הספרים של פאנטה הם וריאציות על אותו נושא, וברובם מככב האלטר-אגו שלו, ארתורו בנדיני. גם בגלל זה אני חושבת שמבין שני הרומנים המרכיבים את הספר הזה שיצא סופסוף בעברית – קדם לו אמנם "שאל את האבק" בהוצאת אסטרולוג, אבל זו הוצאה מחורבנת, הם הדביקו לו עטיפה מזעזעת, ובכל מקרה כמעט לא ניתן להשיג אותו היום בשום חנות ספרים – "חבורת העינב" טוב יותר מ"חלומות בבאנקר היל". בעיקר בגלל שב"חבורת העינב" פאנטה נוגע בלב ליבה של הדרמה והטרגדיה האישית של חייו: היחסים עם אביו, ההתמכרות לטיפה המרה והחורבן שהיא מביאה עמה, מוות, פרידה, השלמה.

השם "חבורת העינב" מרמז כמובן לטיפה המרה. כתבתי כבר פעם על זה שמדהים שהחבורה האלכוהולית שמהווה את עמוד השדרה של הספרות האמריקאית (והעולמית) במאה ה-20 כתבה את הפרוזה הפיכחת והיבשה ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני לא חושבת שזה מקרי. הו, חבורת העינב: סקוט פיצג'רלד, ארנסט המינגוויי, ג'ק לונדון, ג'ון סטיינבק, וויליאם פוקנר, ג'ון צ'יבר, ג'ון פאנטה, ג'ק קרואק, טרומן קפוטה, צ'רלס בוקובסקי, ריימונד צ'נדלר, ריימונד קארבר. מעניין איך הם חוליות בשרשרת שבה כל אחד מהם השפיע על השני, הבא בתורו. המינגוויי השפיע על פאנטה, פאנטה השפיע על בוקובסקי, בוקובסקי השפיע על קארבר, ואחרי קארבר נראה לי שכבר אי אפשר היה לקחת את צורת הכתיבה הזאת הלאה בלי להפוך אותה למניירה או פרודיה. בגלל זה אחרי קארבר אפשר לראות שהספרות האמריקאית משנה סגנון, והקולות הבולטים בה היום הם של סופרים כמו פול אוסטר, מייקל שייבון, תומס פינצ'ון, דייב אגרס.*

כתבתי גם פעם כמה מעט מוכר היום ג'ון צ'יבר לקורא בשפה העברית. אם צ'יבר לא מספיק ידוע, הרי ששמו של פאנטה היה שמור בכלל ליודעי ח"ן. מזמן כבר הגיע הזמן לתרגם אותו לעברית (ועכשיו צריך רק לשחרר את הזכויות ל"שאל את האבק" מידיה של הוצאת אסטרולוג). ומי בכלל יודע שיהלי סובול תירגם לעברית לפני כמה שנים את ספרו של דן פאנטה, בנו של ג'ון פאנטה, שנקרא "כסף קטן"? הנה עוד ספר בדיוני שמבוסס לחלוטין על אוטוביוגרפיה אישית, שעיקרה החיים בצלו של אב אלכוהוליסט והניסיון לברוח מגורל דומה באמצעות הכתיבה. אי אפשר להימלט מהגורל. ואם מישהו רוצה לחפש את הסופר האמריקאי הבא שעדיין לא מוכר לציבור הרחב בארץ, שינסה למצוא את שרווד אנדרסון ואת "ווינסבורג, אוהיו" שלו, שתירגם את זה יפה אהרון אמיר ב-1959(!) בהוצאת עם עובד.

אני מתחילה לקרוא עכשיו את "הדרך" של קורמאק מקארתי. כבר העמוד הראשון בפרוזה הקשוחה שלו פועל עליי כמו אגרוף בפרצוף. זה כל כך מרוכז שבכלל לא בטוח שזו פרוזה. זה נשמע לי יותר כמו פואמה. אבל אני אצטרך לקרוא את זה עוד.

* הפוסט הזה נשמע לי כמו ניימדרופינג וטור רכילות. זה בסדר, כנראה. טרומן קפוטה כתב פעם שכל הספרות היא רכילות. אני חושבת שכל מה שאני מנסה לומר שהוא שלמרות שלא עמדתי אף פעם על גדת הנהר באיידהו שלידו המינגוויי פוצץ את הראש, לספרות האמריקאית היתה השפעה גדולה על דרכי החשיבה והכתיבה שלי.

הלכתי בתחילת השבוע לראות את "המתאבק". מההיכרות הקודמת שלי עם דארן ארונופסקי זכרתי שני דברים: אל"ף, שהוא במאי מאוד מניפולטיבי, ובי"ת, שהמניפולציות שלו מאוד אפקטיביות. את "פַּיי" (מתמטיקאי סכיזופרני ופרנואידי מנסה למצוא נוסחה ליקום, עד שהתודעה שלו קורסת לתוך עצמה ומתפוררת לרסיסים) ראיתי לפני עשר שנים בסיאטל, ויצאתי ממנו עם מיגרנה של שלושה ימים. את "רקוויאם לחלום" (התמכרויות, דימויי גוף, ניוול, ניוון, קריסה והתפוררות) ראיתי לפני חמש שנים בתל אביב והוא הכניס אותי לדיכאון כל-כך עמוק שלקח לי ימים להתאושש ממנו. בהתחשב בעובדה שיצאתי מ"המתאבק" במצברוח יציב כפי שנכנסתי אליו, אפשר לקבוע שהוא הסרט הכי פחות מניפולטיבי של ארונופסקי. אם כי גם זה יחסי: זה יחסי מפני שאל"ף, קולנוע בעיניי הוא כמעט מתוקף-הגדרה צורת האמנות המניפולטיבית ביותר שיש – דווקא משום שהוא עושה שימוש בשני החושים הדומיננטיים ביותר של האדם, הראייה והתנועה – כך שהשאלה לגבי סרטים היא לא אם הם מניפולטיביים או לא, אלא עד כמה והאם המניפולציה נעשתה טוב או לא טוב; ובי"ת, מפני שגם ב"מתאבק" יש קטעים שבהם רמת התיחכום והעידון של ארונופסקי היא כמו של פטיש חמישה קילוגרם. למשל, כשקסידי, החשפנית, מזכירה באוזניו של רנדי את הפאסיון של ישו, כדי שחלילה אף צופה לא יפספס את האנלוגיה בין רנדי ארוך השיער, החבול והמדמם, שבאחת הסצינות אף ננעצים בגופו מסמרים, ובין ישו הצלוב; ולמשל, בסצינה שבה רנדי מנסה להשלים עם בתו המנוכרת והם מטיילים לאורך הטיילת הקפואה והנטושה שלחוף האוקיינוס, ונכנסים למבנה נטוש ומתפורר שהיה פעם קזינו מפואר.

למרות שהדימוי הזה הוא כבר שקוף ושחוק, הוא פועל יפה מאוד. למעשה, הסצינה הזאת היתה אחת היפות ביותר בעיניי בסרט, בגלל ההקבלה הברורה בין המבנה הישן והחרב שרואים עליו את כל סימני הזמן, לבין גופו המזדקן של רנדי, שגם עליו רואים את עקבות השנים: את הפצעים והצלקות, את הקווים העמוקים שחורצים את הפנים, את העיניים הנפוחות, את הלב שכבר לא עומד במעמסה. והעניין הוא, שיש הרבה מאוד יופי בהתפוררות הזאת. הבניין המתפורר הוא יפה דווקא בגלל השחיקה והקמילה שלו. דווקא בגלל שאפשר לראות עליו את השנים ואת כל מה שהוא עבר. דווקא בגלל שהוא לא עבר שיפוץ מלוקק. דווקא בגלל שאפשר לראות מבין סימני הבלייה וההתרפטות את פאר העבר. אני יודעת שזה נשמע כמו כפירה בעיקר, אבל יש לפעמים בתים ומבנים ישנים שכשאני רואה אותם, דווקא ההתפוררות והכליה שלהם כל כך יפים בעיניי, שאני מקווה ביני לבין עצמי שלא ישפצו אותם ולא יחדשו אותם, כי אז משהו מהאופי והיופי והקסם המכושף שלהם יילך לאיבוד.

זה מזכיר לי את תפיסת הזן היפנית של וואבי-סאבי. וואבי-סאבי הוא היופי והאסתטיקה של דברים לא-מושלמים, לא-שלמים, מתפוררים, מתכלים, שבורים ופגומים. הוא ההיפך הגמור מהאסתטיקה המערבית של השלמות והליטוש. הוא כמעט אנטי-אסתטיקה. הוא היכולת למצוא יופי אפילו בכיעור. הוא עוזר לנו לתפוס ולהשלים עם ארעיותם של דברים, סופיותם, היעלמותם. הוא עוזר לנו לראות יופי גם בתהליכי ההזדקנות והקמילה. לא רק של בניינים, אלא גם של אנשים. יש יופי סמוי, לא גלוי מיד לעין אבל קיים, גם בזיקנה. אני מקווה, כי אני חושבת לא מעט על זיקנה ועל הזדקנות ככל שהשנים עוברות ומצטברות. אני יודעת רק שבאופן מפתיע, היה משהו יפה ומושך מאוד בעיניי דווקא במיקי רורק המבוגר, המרופט, שבע השנים והצלקות, הרבה יותר ממיקי רורק הצעיר ויפה התואר. היה בו איזה גרעין של רוך ומתיקות וענווה נוגע מאוד ללב. אחרי שנים ארוכות של רומנים עם גברים צעירים, הרעיון של רומן עם גבר בן 50-60 מתחיל לקסום לי יותר ויותר. זה מזכיר לי את בוקובסקי שכתב פעם "אתם הצעירים קחו לכם את הצעירות החתיכות ותשאירו אותנו עם הזקנות שיש להן תחת לוהט".

חוץ מזה: פסקול האייטיז של הלהקות נפוחות השיער דוגמת סינדרלה, Ratt וגאנז-אנד-מוזס, יחד עם ההערה של רנדי שקורט קוביין הרכרוכי מחה אותן מעל פני האדמה, שיעשעו אותי מאוד. זה היה פסקול הולם מאוד לאסתטיקת הווייט טראש-רד נק-טריילר פארק של הסרט. אני מאוד אוהבת את האסתטיקה הזאת, כך שהצילום של הסרט היה מרהיב בעיניי. זו אמריקנה של מרחבי ניאון עקרים ושוממים – האחוריים והקרביים של הסופרמרקט, הברים והדיינרים, מועדון החשפנות, המתנ"סים העלובים שבהם נערכות תחרויות ההיאבקות מליגה ז' האלה. אני הייתי מקצצת קצת בסצינות ההיאבקות לטובת פיתוח מערכות היחסים של רנדי עם קסידי ועם סטפני, בתו, אבל טוב, אני לא דארן ארונופסקי, וזה היה ברור שדארן ארונופסקי ישים את הדגש על ההתמכרות של הגיבורים שלו לאור הזרקורים, לעסקי השעשועים, לתהילה ולהערצת הקהל, ולכן יילך עם סצינות ההיאבקות עד הסוף.

מסיבת רחוב, נחלאות, החל משעות הצהריים, ספירת מלאי חלקית בלבד: מוזיקה אלקטרונית/טכנו/תעשייתית מחוץ ל"טרומפלדור", מלווה בלהקה חיה שמורכבת מגיטרה-בס-תופים-אורגן רולנד RD700, מוזיקת רגאיי מחוץ ל"סלואו משה", בין לבין כמות אנשים שהולכת ומתגברת ככל שהשעות נוקפות, אני מגיעה לקראת שתיים ורואה שכמות האנשים דלילה יחסית, אני עולה לרחוב בצלאל לשתות קפה, חוזרת אחרי שעה ומוצאת את ניסים בכר צפוף ודחוס, בנוסף לענן מריחואנה דחוס לא פחות, אני יושבת על קטנוע שחונה בצד ומספק לי נקודת תצפית מעולה, טונות של אנשים מחופשים ורוקדים עם בקבוקי בירות וחיוכים מאוזן לאוזן, אנשים מחלקים אוזני המן ועוגיות ומאחלים חג שמח, אי אפשר להבחין מי באמת דוס ומי מחופש, פאת אפרו שחורה היא כנראה אביזר פורים הפופולרי ביותר השנה, וגם פאות בצבעים זרחניים, נוצות, כנפיים, מחרוזות צבעוניות, שרשראות פרחים, אפי ליצן, באטמן, סופרמן, גאטקעס-מן, ראסטה-מן שלעורו רק חיתול למבוגרים וסינור תינוקות זעיר, הרב עובדיה, המון בנים בבגדי נשים – שמלות וקומבינזונים, ויקינגים, פיטר פן, רובין הוד, שדוני יער, פיות, מלאכים, פירטים, אינדיאניות, דרדסים, אשת עכביש, מרי אנטואנט, יולקי פאלקי, שאנן סטריט, כלבים מסתובבים עם סרטים ובנדנות לצווארם ומתנפלים בשמחה אחד על השני, נער שחור אוסף לתוך שקית אשפה שחורה גדולה בקבוקי בירה ריקים, בעל הקטנוע מגיע ומתנצל שהוא חייב להקים אותי ממקומי הנוח, אישה דתיה ממלמלת 'אלוהים יחזיר את כולם בתשובה מלאה', ג'וקר (מהקלפים, לא הית' לדג'ר) שעושה ג'אגלינג נהדר, יורם אמיר מצלם מאחת המרפסות הצופות למעלה, שני שוטרי מג"ב צופים מהסביח, מכוניות שמנסות לנסוע ברחוב מסתכנות בזה שאנשים מחופשים עולים עליהן ורוקדים על הגג עד שהוא מתעקם, אני עוזבת לקראת שבע כי מתחיל להחשיך ונעשה קר ואני רוצה עוד להגיע גם לשיעור יוגה, היה מעולה, מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע, השמועה אומרת שגם אתמול בלילה היתה כאן מסיבה וכל נחלאות התחפשה לבית פתוח אחד גדול, בדרך הביתה אני מורידה מאחד הקירות את פוסטר האירוע ורק כשאני מגיעה הביתה ופורשת אותו על השולחן אני שמה לב שמצוייר עליו סופרמן עם הציטוט שמסכם את האירוע כולו:
And when Clark Kent sees trouble in his city, he does something about it

ביום שלישי אחרי הגשם אני יוצאת מהעבודה והולכת לטייל בנחלאות. זה החלק הטוב ביותר של היום. שעות האור כבר מתארכות, אין מה למהר הביתה, אפשר ללכת לטייל במרכז העיר ובשכונות הסמוכות ולנקות את הראש אחרי העבודה. יום שלישי הוא יום אמנות פתוח בירושלים, ואני הולכת לבתים פתוחים ועוד כמה אירועים ותערוכות שאני רוצה לראות.

בבית האמנים יש תערוכה מעניינת של כמה אמנים מליטא בנושא זיכרון. מצאו חן בעיניי הצילומים הגדולים והצבעוניים של ארתורס ווליאוגה (Arturas Valiauga) תחת השם המלבב "קפצתי לביתו של סטפה, דיברנו על החיים". אלה צילומים תיעודיים גדולים בצבע, עם עין חדה לפרטים, ויש הרבה פרטים לקלוט, מפני שסטפה הזקן ואשתו מתגוררים בבית שכל קירותיו מצופים בגזרי עיתונים ותמונות ממגזינים צבעוניים.

מעבר לצבעוניות הזו, יש כאן משהו שמתקשר לנושא של הזיכרון: האופן שבו גם הזיכרון שלנו מורכב כולו מקרעים, פיסות גזורות ופרגמנטים, שמודבקים אחד לשני ואחד על השני. בגלל זה אהבתי את הכותרת של התערוכה: Re:Collection. בתרגום לעברית זה גם "היזכרות", אבל זה גם "איסוף מחדש" או "הנושא: איסוף". וזה בדיוק מה שהזיכרון שלנו עושה כל הזמן. וגם, זה מצביע על כך שהזיכרון שלנו הוא תמיד דינמי ופעיל ומארגן ומתארגן כל פעם מחדש. הוא אף פעם לא סטאטי ויציב. שמצד אחד זה אכן יצירתי ויפה ומרהיב, כמו הצילומים של ווליאוגה והבית של סטפה, ומצד שני מדובר במשענת קנה רצוץ, במשהו שהוא לא אמין ולא יציב, כמו הקירות בבית הנייר הזה. הזיכרון, כך הולך ומתחוור לי, זה לא משהו שאני יכולה או הייתי רוצה באמת לסמוך עליו. ועל הקשר שבין זיכרון וצילום אפשר לכתוב, ואכן נכתבו, אינספור מאמרים ותזות.

מהדירות השונות שביקרתי בהן בנחלאות, זו שהכי נהניתי בה – עובדה שחזרתי אליה פעמיים – היתה זו ברחוב אילת שבה ניגנו ושרו יחד יונתן סאלם-ניב (צ'לו) וכפיר שטיוי (גיטרה וכלי הקשה). זה היה כמו להיכנס לסלון בבית של אנשים ולצפות ולהאזין מהצד לג'אם ספונטני ומאולתר בין שני חברים. ובעצם זה לא "כמו": זה בדיוק מה שזה היה. את יונתן סאלם ניב יצא לי כבר לראות לפני כמה חודשים באחד מימי שישי בצהריים בצוללת, שם הוא ניגן על הצ'לו ושר לבדו. הוא מאוד מוכשר. משהו בו מזכיר לי את ניק דרייק, ונדמה לי שהוא גם עשה קאבר שלו. אבל יכול להיות שאני מתבלבלת עם הקאבר שהוא עשה ל"הללויה" של לאונרד כהן בסלון בנחלאות. היה נחמד לראות אותו מנגן על הצ'לו כמו בגיטרה בס: בלי קשת ובאופן אופקי ומאוזן, במקום בניצב לרצפה.

בדירת גג ברחוב אליהו סלמן הציגו סהר וזוהר ציורים (טובים מאוד), פנזין שירה בשם "קְרָע" (איורים נהדרים, השירים קצת פחות, אבל אני אוהבת את הרעיון והיוזמה) ומוזיקת לפטופ. זה היה נחמד (סתם לפני שאני שוכחת, עצה לצלמים: אל תציגו למכירה רק צילומים ממוסגרים – זה יקר ולא תמיד אנשים רוצים מסגרת או את סוג המסגרת שאתם בוחרים. תציגו למכירה הדפסות בלבד, אפילו בגדלים של גלויה – זה זול, נחמד ונגיש הרבה יותר). הנוף שנשקף מהכניסה לדירה ברחוב סלמן היה מהמם במובן הראשוני ביותר של המילה, מפני שהוא נשקף לצד האחורי של השוק שכבר כמה זמן מנסים להדחיק ולהשכיח אותו – זה לא הצד הייצוגי, הבוטיקי והשיקי של השוק, אלא הצד ההרוס, החרב, המתפורר ומלא הגרוטאות שלו. זה נוף שלא לגמרי ברור מה הוא: האם הוא עתידני או דווקא נושק לעבר, האם הבתים הלא-גמורים האלה קפאו בנקודת זמן באמצע הבנייה שלהם או דווקא באמצע ההתפוררות וההריסה.

מכיוון שאני תמיד האחרונה שמספרים לה מה קורה פה בעיר, לא ידעתי שברחוב ניסים בכר נפתחה חנות יד שנייה תחת השם המבריק "טרומפלדור". מה שאני כן יודעת זה שהעיר הזאת הופכת לגן עדן לחובבי יד שנייה. רגע לפני פרוץ האביב, אין כמעט יום שישי ואין כמעט דירת גג בנחלאות או במרכז העיר שלא עורכים בה איזושהי מכירה של בגדים וחפצים יד שנייה. זה מעולה. "טרומפלדור" היא חנות מקסימה. היא מרווחת, נקייה ומסוגננת, וזאת בניגוד לחנויות הגמ"ח המגובבות שליד שיריזלי והחנות של ויצ"ו במעלה רחוב הלל. "מגובבות" זה לא בהכרח תואר גנאי: עיקר החוויה שם היא הנבירה בערימות הענק והפעלת הדימיון והמעוף כדי לנסות לחשוב איך ייראה בגד מסוים ואיך הוא מתחבר לשאר הפריטים בארון. בטרומפלדור יש פחות פריטים, אבל כולם מסודרים יפה, נוחים לדפדוף ומדידה, ובטווח גדול של מידות(!). מה שכן, ההבדל מתבטא גם במחירים: בחנויות ליד שיריזלי המחירים נעים בין 5 ל-20 שקלים, שזה פעוט בכל קנה מידה, וב"טרומפלדור" הם נעים בין 30 ל-100 שקלים ויותר. קניתי שמלת קיץ פרחונית בסגנון שנות החמישים, תיק ערב בסגנון שנות הארבעים, ומחרוזת צבעונית ארוכה מעשור לא ידוע. אני אישה מאוד אקלקטית. ואני הולכת להפוך את החנות הזאת ליעד ביקור שבועי כי היא מקסימה, ואני כבר יודעת שחנויות כאלה טיבן להיסגר ולהיעלם מהר, למרבה הצער. לכן צריך ליהנות מהן כל עוד הן ישנן.

בדרך חזרה הביתה ברגל עצרתי לשתות קפה ב"נאדי". בערב יצאתי למבוך של פיטר פן בקונסטנטין. זה היה אירוע צבעוני ויצירתי כמו ארץ הפלאות. או ארץ לעולם-לא. לעולם לא – הייתי קודם בקונסטנטין. זה לא מסוג המקומות שאני הולכת אליהם בדרך-כלל, כך שזו היתה הזדמנות טובה. השילוב הביזארי למדי של קונסטנטין – חצר ביזנטינית עם תפאורת רוקוקו – התאים לערב הזה כמו קרס לזרוע של הוּק. היו הרבה פיראטים, פיות, בנות-ים ופיטר פן אחד. היה מסך מרכזי עם קטעים מכל הגירסאות הקולנועיות השונות שנעשו במשך השנים לפיטר פן. היו הרבה מוזיקה וקטעי מחול, מיצבים ומיצגים, מבוך, נורות קטנטנות מנצנצות, יריעות קטיפה וטול ושעונים מעוררים. הרבה שעונים מעוררים (לא רק מהבחינה הזו צריך לעשות פעם השוואה מסודרת בין "פיטר פן" של ג'יימס ברי ל"אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול). אם יש משהו שגורם לי לחוש תמיד גאווה זו העובדה ששנתיים מחיי, לפני קצת פחות מעשר שנים, ביליתי על ספסל הלימודים בבית הספר לצילום במוסררה. זה אחד המקומות הכי יצירתיים והכי מגניבים בעיר. בארץ, בעצם. למרות שלא סיימתי את הלימודים שם – וזה עדיין כרוך אצלי בקצת רגשות אשמה ובושה – אני שמחה שהיתה לי הזכות לבלות שם שנתיים נפלאות מחיי ולהכיר כמה אנשים אהובים. אני צריכה עוד להגיע לשם בשבוע הקרוב כדי להספיק לראות את התערוכה "בריות, דמויות ויצורים" על יצירת קומיקס ואנימציה.

כשאני על הברכיים והזין שלך בתוך הפה שלי, כשאתה מיתמר מעליי והפה והיד שלי מסבים לך עונג שעוצר את נשימתך, אתה מלטף את התלתלים שלי בכזאת רכות, בכזה רוך אינסופי, בשתי ידיים, שאני נמסה.