ארכיון לחודש פברואר, 2009

26 פבר' 2009

ג'יין אומרת

ג'יין אומרת, גמרתי עם סרג'יו
הוא מתייחס אליי כמו אל סמרטוט
היא מחביאה את הטלוויזיה
אומרת, אני לא חייבת לו כלום
אבל אם הוא יופיע
תגידו לו שיחכה לי כאן או
שינסה שוב מחר
אני הולכת להפסיק מחר
להפסיק מחר

ג'יין אומרת, ראיתם אולי
את הפאה שלי
אני מרגישה ערומה בלעדיה
היא יודעת, כולם רוצים שהיא תסתלק
אבל זה בסדר
היא לא סובלת אותם בכל מקרה
ג'יין אומרת, אני הולכת לנסוע לספרד
כשאני רק אצליח לחסוך קצת
אני הולכת להתחיל מחר
להתחיל מחר

היא מתרגזת ומתחילה
לבכות
היא לוקחת תנופה אבל
היא לא מסוגלת להכות
אין לה שום כוונה רעה
היא פשוט לא יודעת מה עוד
לעשות בקשר לזה

ג'יין הולכת
לחנות בשעה שמונה
היא עובדת ברחוב סנט אנדרוס
היא מחכה
אוכלת את ארוחת הערב שלה שם
מוציאה את ארוחת הערב שלה מהכיס
ג'יין אומרת
אף פעם לא הייתי מאוהבת, אני
לא יודעת מה זה
אני רק יודעת אם מישהו רוצה אותי
אני רק יודעת שהם רוצים אותי

היא מתרגזת ומתחילה
לבכות
היא לוקחת תנופה אבל
היא לא מסוגלת להכות
אין לה שום כוונה רעה
היא פשוט לא יודעת מה עוד
לעשות בקשר לזה

ג'יין אומרת
ג'יין אומרת

מילים: פרי פארל. השיר המקורי כאן

Posted by מאת נון נושאים Filed under מוזיקה, שירה Comments תגובה אחת »

25 פבר' 2009

שוליים

קודם כל התרגום: התרגום של עילי הלפרן ל"חוף לובייבו" של מיכאל ויטקובסקי מעולה, מפני שהא מצליח לשמר ולהעביר את הנגינה והאינטונציה של השפה הפולנית, ואפשר ממש לשמוע מתוכו באופן חי וצבעוני את השפה האוחצ'ית-פולנית (ביותר ממובן אחד). אפילו המילה "אוחצ'ה" נשמעת פתאום כמו מילה בפולנית – אחרי הכל השפה הפולנית משופעת בצלילי צ' (ch), ז' (zh) ו-ש (sh).

הספר הזה פשוט מעולה. ויטקובסקי משחזר ומתעד את חיי הקהילה האוחצ'ית של וורוצלב בשנות השמונים של המאה הקודמת, כלומר בשנים שלפני נפילת הגוש הקומוניסטי. בהקשר הזה של תיעוד, חייבים כמובן לזכור שמדובר ביצירה ספרותית – כמה מזה אכן "אמיתי" ו"נכון" וכמה מזה מוגזם, מקושט, מומצא ומפונטז כיד הדימיון הטובה על האוחצ'ות הדוברות בספר ועל ויטקובסקי עצמו – זה נתון לשיפוטו והכרעתו של הקורא. בכל מקרה התוצאה היא מהממת, מצחיקה, מעציבה, מכמירה, מטלטלת, שוב מצחיקה, ופוקחת עיניים.

שנות השמונים מעברו השני של מסך הברזל היו שנים של עוני ודלות לכלל האוכלוסיה, ועל אחת כמה וכמה לאוחצ'ות שחיו רק כפסע מעל חיי רחוב. הן אמנם לא היו ממש מחוסרות-בית ולא תמיד עסקו בזנות, אבל חייהן היו חיים של שוטטות לילית, שידול ופיתוי בגנים ופארקים ציבוריים, בתחנות הרכבת, בבסיסים צבאיים, בחניוני משאיות ובשולי העיר. אלה לא חיים קלים, בלשון המעטה. האירוניה היא שבעת שויטקובסקי "מראיין" אותן, והן כבר אוחצ'ות מזדקנות בשנות ה-50 וה-60 לחייהן, הן מסתכלות אחורנית בערגה ומתגעגעות אל החיים האלה. הן דוחות מכל וכל את החיים הנוחים שהעידן הנוכחי מזמן להומוסקסואלים: אינטרנט, ברים אופנתיים, מכוני כושר, קבלה וסובלנות (לפחות למראית עין) מצד החברה כולה. קיום כזה, נעדר סכנות וחיים-על-הקצה, נראה להן לא אותנטי וחסר דבר-מה.

מה שמרתק בעיניי בספר הוא ההכרה בכך שהאוחצ'ות סובלות משוּליוּת כפולה. הן בוודאי דחויות מצד החברה ה"נורמטיבית" הכללית, אבל מסתבר שגם בתוך הקהילה ההומוסקסואלית עצמה הן מצויות בתחתית ההיררכיה וסובלות מבוז ומדחייה. האוחצ'ות, צריך לזכור, תופסות את עצמן כנשים (שנולדו בטעות בגוף של גברים). משום כך הן מדברות על עצמן ואחת אל השנייה בלשון נקבה, ומכאן גם כל הגינונים, החינחונים והדרמות-הגדולות-מהחיים שלהן. מבחינות רבות האוחצ'ות הן יותר נשים מנשים. זאת בניגוד לרוב ההומוסקסואלים ה"רגילים", שתופסים את עצמם פשוט כגברים שאוהבים גברים, אבל לכל עניין ודבר אחר – ועיקר המאבק שלהם לקבלה מצד החברה הנורמטיבית מתמקד בדיוק בנקודה הזאת – הם אנשים נורמליים ורגילים. לכן בעיניים של רוב ההומוסקסואלים, האוחצ'ות נתפסות כקריקטורה וכגרוטסקה, וכמי שמוציאות שם רע לקהילה ומחבלות במאבק שלה לקבלת לגיטימציה והכרה. השוליות הכפולה הזאת היא תמצית הטרגיוּת של האוחצ'ות.

כדי להוסיף על הבלבול, הרי שאוחצ'ה לעולם לא תשכב עם אוחצ'ה אחרת – זה ייחשב למשכב אישה, והאוחצ'ות בשום פנים ואופן אינן לסביות לתפיסתן. דווקא בגלל שהיא תופסת את עצמה כאישה, האוחצ'ה משתוקקת יותר מכל לגבר – גבר גברי ככל האפשר, ואם אפשר סטרייט. או כמו שמגדיר זאת ויטקובסקי – איזה מוז'יק או "זבישק עם שפם". כמובן שדווקא מצד הגברים האלה, המוז'יקים והזבישקים, נודעת לאוחצ'ות הסכנה הגדולה ביותר – בשנות הדיכוי של המשטר הקומוניסטי האוחצ'ות היו חשופות לאלימות פיזית קשה מצד בריונים וגלוחי-ראש, וזה לצד הסכנות ה"רגילות" כמו מחלות מין, איידס, אלכוהוליזם, דיכאונות, ניסיונות התאבדות, והיותן קורבנות תכופים לשוד ולגניבות. עם כל ניסיונן לשקר לעצמן ולייפות את מצבן בעייני עצמן, ברגעים של כנות והסרת מסיכות האוחצ'ות אכן מרגישות שהקיום שלהן הוא "מקולל" ושהמצב שהן נתונות בו הוא "פסיכוטי". אלה הקטעים העצובים והנוגעים ביותר ללב בספר.

אני ממש ממש אשמח לראות את הספרים האחרים של ויטקובסקי מתורגמים לעברית.

* * *

מחוף לחוף: אהבתי גם את "החוף השקט" של מיכל טמיר – רומן גרפי שבמרכזו המוּרכבוּת המסובכת-תמיד של יחסי אם ובת, אם ואמה, נכדה וסבתה. אני לא מכירה אף אישה שהיחסים שלה עם אמה הם פשוטים. במיוחד כשהסבתא היא ניצולת שואה, האם מנהלת מאבק הישרדות משל עצמה, והנכדה אבודה לגמרי בחלל. אנחנו אוהבות את האמהות שלנו, אבל אף פעם לא יודעות איך. איכשהו, איפשהו, מנקודה כלשהי והלאה, זה תמיד מסתבך והולך.

Posted by מאת נון נושאים Filed under פרוזה Comments אין תגובות »

22 פבר' 2009

מונוכרום

כשמכירים את הכפתורים שנוגעים בי בנקודות הכי מדויקות, מתברר שאני אישה קלה להפעלה באופן מגוחך. מספיק שאני אקרא על אמן שהקליט אלבום שלם בבקתה מבודדת בצפון וויסקונסין בחורף, בחדר שינה חשוף עם גיטרה אקוסטית וטייפ ארבעה ערוצים – אפשר להתערב על האגורה האחרונה שאני אתייצב מיד לקנות את היצירה הזאת. נכון שהייתי מעדיפה את צפון וויומינג על צפון וויסקונסין, שלא לדבר על צפון דרום דקוטה, אבל העקרון ברור. ככה יצא שקניתי את בון איבר, שם הבמה של ג'סטין ורנון, לפני כמה שבועות. וככה יצא שלא היה שומדבר הולם יותר שיכולתי להאזין לו במהלך השבת האחרונה, מפני שהאלבום הזה הוא חורפי ואינטימי וחם וקרוב לעצמות וקרוב לעצמו וקרוב לעצמי. שמעתי גם את הפליט פוקסז ואת אמ וורד (תיכף אלבום חדש!) ואת Iron and Wine, שהוא שם הבמה של סם בים, שגם הוא סינגר-סונגרייטר שכותב שירים שמצב הרוח שלהם דומה לאלה של בון איבר. אלה אלבומים מופנמים ומונוכרומטיים, אבל עם מיליון גוונים של אפור שמצריכים תשומת לב קשובה כדי להבחין בניואנסים שלהם. הם יפים בעיניי מפני שהם מזכירים לי את כל מה שאני אוהבת בבדידות: את המינימליזם, את השקט, את הצלילות, את הטוהר. כל הלילה בין שישי לשבת הרוח היכתה בתריסים והרעמים הרעימו והברקים הבזיקו ובכל פעם אזעקת מכונית רחוקה הופעלה והתעוררתי להרף עין והתכרבלתי בשמיכה החמה והרגשתי שמחה. רק בשבת בצהריים יצאתי מהמיטה כשניתכו מטחים של ברד והחצר האחורית התכסתה במעטה לבן קפוא ומרוסק. פתחתי את דלת המרפסת ונשמתי עמוק. שמתי כביסה ובישלתי מרק ואחר הצהריים אכלתי מרק עדשים וחלה עם אבוקדו ותפוזים. בשבע בערב שוב הייתי במיטה, עם הספר שאני קוראת. זו היתה שבת מושלמת, יפהפיה. בדידות; כמה חבל שרק אחת בעולם את שבחך אמרה, וגנותך חרפתך כל היתר.

Posted by מאת נון נושאים Filed under מוזיקה Comments אין תגובות »

21 פבר' 2009

במרזבים, בגינות, בחצרות

אין לנו כסף, מותק, אבל יש לנו גשם / צ'רלס בוקובסקי

תקראו לזה אפקט החממה או מה שלא יהיה
אבל פשוט לא יורד יותר גשם כמו
שירד פעם

אני זוכר במיוחד את הגשמים של
תקופת השפל הכלכלי.
לא היה כסף אבל היה
מלא גשם.

לא היה יורד גשם רק במשך לילה או
יום,
היה יורד גשם במשך 7 ימים ו-7
לילות
ובלוס אנג'לס תעלות הניקוז
לא היו בנויות כדי לרוקן כל-כך הרבה
מים
והגשם ירד עבה
ואכזרי
וקצוב
ואפשר היה לשמוע אותו מצליף על
הגגות ועל האדמה
מפלים של גשם זרמו
מהגגות
ולעיתים קרובות היה ברד
סלעי קרח גדולים
נורים
מתפוצצים
מתרסקים לתוך דברים
והגשם
פשוט לא
הפסיק
וכל הגגות דלפו –
מחבתות,
סירים
פוזרו בכל פינה;
הם השמיעו קולות טפטוף חזקים
וצריך היה לרוקן אותם
שוב
ושוב.

הגשם הצטבר מעל מדרכות
על דשאי חצרות, טיפס במדרגות
ונכנס לבתים.
היו סמרטוטי רצפה ומגבות רחצה,
והגשם היה עולה דרך
האסלות: מבעבע, חום, מטורף, מסתחרר,
והמכוניות הישנות עמדו ברחובות,
מכוניות שבקושי התניעו
ביום קיץ,
והאנשים המובטלים השקיפו
דרך החלונות
על המכוניות הישנות גוססות
כמו יצורים חיים
שם בחוץ.

האנשים המובטלים,
כישלונות של תקופה כושלת,
היו כלואים בבתיהם עם
נשותיהם וילדיהם
ועם
חיות המחמד שלהם.
חיות המחמד סירבו לצאת
והשאירו את הפסולת שלהן
במקומות מוזרים.

האנשים המובטלים ירדו מהפסים
כלואים בחברת
נשותיהם שהיו פעם יפות.
פרצו מריבות איומות
שעה שהודעות עיקול
שולשלו לתיבות הדואר.

גשם וברד, שימורי שעועית,
לחם בלי חמאה; ביצים
מטוגנות, ביצים קשות, ביצים
רכות; סנדוויצ'ים עם חמאת
בוטנים, ועוף
בלתי נראה
בכל סיר.

ובלילה
כשניסינו לישון
הגשם המשיך לרדת
וזה היה במיטה,
בחושך,
כשאני מתבונן בירח כנגד
החלון המבוהל אשר
בגבורה של ממש
מנע מרוב הגשם להיכנס פנימה,
שחשבתי על נוח
והתיבה
וחשבתי, הנה זה
שוב.
כולנו חשבנו
ככה.

ואז, בבת אחת, זה היה
נפסק.
ותמיד נדמה היה שזה
נפסק
בסביבות 5 או 6 בבוקר,
היתה אז שלווה
אבל לא דומייה מוחלטת
כי דברים המשיכו לטפטף
טיפ
טיפ
טיפ

ולא היה אז ערפיח
ועד השעה 8 בבוקר
היה
אור שמש צהוב בוהק
צהוב ואן גוך –
מטורף, מסנוור!
ואז
מרזבי הגגות
שנפטרו משצף המים
התחילו להתרחב
בחום:
פנג! פנג! פנג!
וכולם קמו
והסתכלו החוצה
ובחוץ כל החצרות היו עוד
ספוגות מים
ירוקות יותר מכפי שירוק יהיה
אי-פעם
ובחוץ היו הציפורים
בחצרות
מצייצות כמו משוגעות,
הן לא אכלו כמו שצריך
7 ימים ו-7 לילות
ונמאס להן
מגרגרים
והן
חיכו שהתולעים
יגיחו החוצה
תולעים טבועות למחצה.
הציפורים ניקרו
ובלעו
אותן; היו
קיכלים ודרורים.
הקיכלים ניסו לגרש את הדרורים
אבל הדרורים,
טרופי רעב,
קטנים וזריזים יותר
השיגו את
שללם.

הגברים עמדו בכניסות הבתים
מעשנים סיגריות,
יודעים שכעת
הם חייבים לצאת
החוצה
לחפש את העבודה ההיא
שבטח לא
תהיה, להתניע את המכונית ההיא
שבטח לא
תתניע.

והנשים
שהיו פעם יפות
עמדו בחדרי השירותים
סירקו שיער,
התאפרו,
ניסו לאחות את
שברי עולמן,
ניסו לשכוח את
אותו העצב הנורא
שאחז בהן,
תוהות מה
לבשל
לארוחת הבוקר.

(תרגום: הדס וייס, מתוך "לרוץ עם הניצודים". השיר עוד הרבה יותר ארוך, אני קיצצתי חלקים ניכרים מתוכו)

Posted by מאת נון נושאים Filed under שירה Comments אין תגובות »

19 פבר' 2009

יריד הספרים

אם הייתי צריכה לבחור את הדוכן/ביתן היפה והמעניין ביותר בעיניי ביריד הספרים שיינעל מחר, זה היה ללא ספק הביתן הפולני. ככל שנוקפות השנים אני מבינה ביתר דחיפות שאני חייבת להתחיל ללמוד פולנית, ואני חייבת לנסוע לפולין. אני מתה מצד אחד לנסוע לפולין עם אמא שלי, ומצד שני אני גם מתה מפחד בדיוק מזה. כי במובנים רבים פולין היא המולדת ופולנית היא שפת האם. שלה, ולאט לאט אני מבינה שבאיזשהו אופן גם שלי. אולי בגלל שאמא שלי הגיעה לארץ ב-1959, כשהיא היתה כבר בת 26, ולכן היא נשארה תמיד מהגרת וזרה. מה שהופך אותי לדור שני – דור שני לשואה ולהגירה. ואני גם מבינה שעם כל שנה שעוברת הצורך במסע הזה נעשה יותר ויותר דחוף, כי מספר השנים שבהן זה עדיין אפשרי הולך ומצטמצם באופן מבהיל.

זה היה מתסכל לעמוד שם מול מדפים יפהפיים, כמו למשל מדף שלם של ספרי ברונו שולץ, כולל מהדורות ישנות, מצהיבות, מאויירות ויפהפיות, ולא להבין מילה. לדעת שאני ניצבת בפני עושר תרבותי עצום, ובכל זאת מחסום חוצץ ביני לבינו. מחסום השפה. אני חייבת לבדוק עם מכון התרבות הפולני (או איך שלא קוראים לו) בתל אביב אם הם מתכננים לפתוח קורסים ללימוד השפה גם בירושלים. זה פשוט מתסכל, דווקא בגלל שלכאורה השפה הזאת אמורה להיות מוכרת לי מהבית. אבל היא לא.

אבל היו גם שמחות. למשל, ספר קומיקס פולני-ישראלי בשם (הנפלא) "קומפוט", שנמצא כבר בדרך לחנויות הספרים. למשל, "חוף לובייבו" של מיכאל ויטקובסקי שתורגם עכשיו לעברית והוא כמו פרסילה מלכת המדבר: הגירסה הפולנית ("האטלס הגדול של האוחצ'ות הפולניות", אם לצטט את גב הספר). התחלתי כבר לקרוא אותו והוא פשוט היסטרי. למשל, סימניות ופנקסים ועפרונות וסיכות ומדבקות ("אני ביבליופיל ואני גם יודע מה זה") מדוכנים שונים ומשונים. אני חושבת שאני מבקרת ביריד הזה, שנערך כל שנתיים, בערך מאמצע שנות השמונים, כך שאני כבר יודעת שהעיקר בו הוא מרצ'נדייז. ובגלל שזה העיקר בו, אפשר ממש להרגיש את ההבדל בין היריד האחרון שנערך לפני שנתיים, והיו בו הרבה יותר דוכנים של הוצאות מחו"ל, והוצאות גדולות אמריקאיות ובריטיות שחילקו, למשל, עותקי קריאה חינם(!), לבין היריד השנה, שנערך בצילו של משבר כלכלי, והיה מצומצם וצנוע יותר בהיקפו.

אשר למרצ'נדייז, אי אפשר היה להתחרות בתצוגות הספרים של מורקמי, בעברית ובאנגלית. זה לא מפתיע, מפני שלמורקמי יש כבר מזמן מעמד של כוכב פופ ולא של סופר. אני לא זוכרת אף סופר קודם שזכה בפרס ירושלים שהנאום שלו הודפס בעיתונים, באתרי אינטרנט ובבלוגים. הקו העיצובי האחיד של כריכות הספרים שלו באנגלית מזכיר מיתוג של מוצר. למורקמי יש מעמד של כוכב פופ מפני שהוא כותב על ואל דור צעיר, אורבני, שתרבות הפופ היא חלק בלתי נפרד מחייו: מוזיקה, קולנוע, ברים, אורות ניאון, ליפסטיק ומסקרה, ספגטי וחתולים. ליפסטיק ומסקרה, ספגטי וחתולים – הרבה חתולים – ולצידם תמונות ואיורים של פריחת הדובדבן, ציטוטים מהספרים, איזכורי תאריכים המתרחשים בהם (31 במרץ – תאריך המכתב שווטנבה מקבל מנאוקו ב"יער נורבגי"; 1 בפברואר – הגיבורה המסתורית של "דרומית לגבול, מערבית לשמש" מופיעה שוב. וכן הלאה), חגים ומועדים מלוח השנה היפני וצילומים של טוקיו – כל אלה מרכיבים את יומן 2009 של מורקמי שהוצאת וינטג' חילקה במתנה ביום שני בערב. אחד המוכרים שם דחף לי את זה ליד, ולרגע הרגשתי כמו נערת הארג'וקו.

את תאוות הקניות הביבליופילית שלי מימשתי השבוע בחנויות הספרים החביבות עליי יותר ופחות. טוב שהולך להיות סופשבוע חורפי – לדעתי, אני לא הולכת לצאת מהמיטה מיום שישי בצהריים ועד יום ראשון בבוקר. יש לי הר של ספרים. חוץ מ"חוף לבייבו" יש לי גם את "החוף השקט" של מיכל טמיר – רומן גרפי עב כרס שנראה מבטיח מאוד; "הדרך" של קורמאק מקארתי; "פרמן" של סם סוואג', על עכברוש חובב ספרים; ו"ערבה עיוורת, עלמה נמה" של מורקמי, שכמו אוספי הסיפורים הקצרים הקודמים שלו, נראה לי – אם לחזור לאנלוגיה של כוכב פופ – כמו אוסף הבי-סיידס (B-Sides) של הרומנים המלאים שלו.

Posted by מאת נון נושאים Filed under פרוזה Comments 2 תגובות »

17 פבר' 2009

חשמל באוויר

לפעמים, כשמדייקים ברצונות, מקבלים תשובה מדוייקת מהיקום. בדיוק כשגמרתי לכתוב אתמול בערב על החלום שהופיעה בו בעקיפין האסקר דו, התחיל לרדת גשם. מה שאיפשר לי לשים שוב, אחרי הרבה מאוד זמן, את Black Sheets of Rain של בוב מולד. אלה מסכים כבדים של גיטרות צפופות, קיר סאונד אימתני של פידבק ודיסטורשן אבל – וזה אבל ענקי, שעושה את כל ההבדל – גם מלודי מאוד. הלכתי לישון עם זה אתמול בערב וקמתי עם זה הבוקר. יחד עם יריעות הגשם. נזכרתי שפעם היתה לי רשימה של חמשת אלוהי הגיטרות החביבים עליי בכל הזמנים. ואלה שמות, לא לפי סדר ובלי שום דירוג: ג'ימי הנדריקס, ניל יאנג, בוב מולד, קורט קוביין, דייב נבארו. ותודה גם לתומס אדיסון, שפיתח ושיכלל את השפופרת החשמלית, שמאפשרת לנו להגביר את הווליום ל-11.

Posted by מאת נון נושאים Filed under מוזיקה Comments 4 תגובות »

16 פבר' 2009

לוגריתמים

בחלומי חזרתי אל בית הספר התיכון. זה היה יום שטוף שמש והשיעור נערך בחוץ, על הטריבונות של האיצטדיון ספורט. זה היה שיעור בלוגריתמים. בגלל שזה היה יום קיץ, הגעתי לשיעור לבושה בתחתוני סבתא, גרבי פסים עד הברך וגופייה. הבאתי איתי גיטרה חשמלית והראיתי למ"ם איך מנגנים אקורדים של האסקר דו. המורה ציוותה עלינו בתוקף להפסיק מיד. היא נתנה לנו תרגיל בלוגריתמים, ומכיוון שלא הבנתי בזה כלום, רותם עזר לי לפתור אותו. בקצה השני של הקבוצה ישב איזה בחור זר ולא מוכר, הוא נראה קצת כהה ואפל והוא משך אותי. הוא סימן לי לבוא לידו, וביקש ממני עזרה עם איזה ספר שעוסק בסודות. סימנתי לו בספר כמה קטעים נבחרים בעיניי, ולפני שהחזרתי לו אותו כתבתי לו בעמוד הפותח
you are my secret.
המורה שוב התרגזה והורתה לי להפסיק להפריע מיד. נעמדתי ונשאתי נאום תקיף על הקשר שבין לוגריתמים לסודות (הלוואי שיכולתי לחזור עליו עכשיו, כי בחלום הוא נשמע מאוד משכנע). גם לא הרגשתי שום דבר מוזר עם זה שאני עומדת שם עם תחתוני סבתא וגרבי פסים עד הברך. להיפך, הרגשתי לגמרי בסדר עם זה.

זה היה חלום מתוק מאוד. הוא שימח והצחיק אותי כל הבוקר.

- – -

החלום הזה נחלם והועלה על הכתב לפני שלוש שנים או קצת יותר. לא מפתיע אותי שאז החלום הזה הצחיק אותי ועשה לי מצברוח טוב, בעוד שעכשיו כשאני קוראת אותו הוא גורם למצח שלי להתענן וללב שלי להתקדר. אם אני מנסה לתארך את הקטע הזה, הוא נכתב בוודאי בשלהי 2005. עוד לא פגשתי אז את מ"ם – זה יקרה רק עוד כמה חודשים מאוחר יותר – אבל היינו נתונים כבר בעיצומה של תכתובת מיילים סוערת. הרומן שלי עם אורי, שבקלות עונה לתיאור של גבר שיש בו משהו כהה ואפל, היה בן פחות משנה, ולא ייחסתי לו חשיבות גדולה. אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום, הייתי מרגישה כבר אז את מה שאני מרגישה היום. אבל אז עוד לא ידעתי את זה, ולכן החלום נראה לי רק מצחיק וקומי. והוא באמת מצחיק, אבל רק היום אני יכולה לראות גם את הרובד המטריד והקודר שלו.

מצאתי את זה כשעברתי בסוף השבוע על מחברות הכתיבה שלי מחמש השנים האחרונות. כמו כל אדם עם היסטוריה ארוכה של כתיבה, אני תמיד מסתובבת בתרמיל עם מחברת או בלוק צהוב שבהם אני מנסה לתפוס רעיונות כשהם צצים, כותבת דברים לפני שהם נשכחים, מדביקה גזרי עיתונים, תמונות, צילומים ושירים מודפסים, ורושמת תזכורות, דברים לעשות ורשימות קניות. אני חוזרת עכשיו למחברות הישנות האלה מפני שלאחרונה מטרידה אותי השאלה למה אני כותבת. למה אני כותבת בכלל, למה בלוג, למה הבלוג הזה ולא אחר. כל מה שאני יודעת זה שחיי כתיבה הם אחת מצורות החיים הטובות ביותר שיכולות להיות לאדם, אבל זו לא התשובה שאני מחפשת כרגע. זה לא שחשבתי שאני אמצא תשובה ברורה במחברות הישנות האלה, אבל משהו עמוק בפנים אמר לי שאולי יהיה שם קצה חוט. וכשאני קוראת היום את החלום וההערות שהיו לי אז, אני מתחילה להבין במעומעם למה אני כותבת עכשיו. זה קשור לסודות ולצורך להאיר פינות אפלוליות ולנסות לחשוף נקודות עיוורות ולפזר ערפל שהלך והתעבה לקראת סוף תקופת הכתיבה הקודמת שלי.

(חוץ מזה, לא שמעתי את האסקר דו באמת כבר יותר משלוש שנים)

בגלל שאני אדם עם היסטוריה ארוכה של כתיבה אני כבר לא תמימה לגביה. אני מאוד ספקנית וחשדנית ביחס אליה. אין כתיבה תמה באמת. כתיבה תמיד חושפת ומסתירה בעת ובעונה אחת, ואני בספק אם אני אצליח אי פעם לחשוף ולהאיר באמת הכל. כי ברגע שאני מאירה פינה אחת, פינה אחרת בירכתי החדר, כמעט לא מורגשת, הולכת ונעשית מוצללת. יש לי היכרות מספיק טובה עם האופנים שבהם פועלת שפה כדי לדעת שלא תמיד שפה יוצרת בהירות. לפעמים היא דווקא יוצרת עמימות. ובנוסף, יש את העניין שסוזן סונטג קראה לו פעם בהקשר של הצילום "ההירואיות של הראייה": האופן שבו תצלום נעשה מנותק מהתוכן המצולם בו. התוכן המצולם בו יכול להיות מכוער עד זוועה – עוני, רעב, מוות, מלחמה, מחלות – ועדיין הצילום עומד כאובייקט אסתטי בפני עצמו, שיכול להיות, והוא אכן לעיתים קרובות, יפה. ככה זה גם עם כתיבה. לפעמים, דווקא ככל שהכתיבה בהירה ויפה יותר, כך היא עומדת כחיץ של עמימות וגדר של הפרדה והסתרה בדרך אל מה שאני מחפשת באמת.

Posted by מאת נון נושאים Filed under כתיבה Comments אין תגובות »

12 פבר' 2009

ירח כחול וזגוגיות

מ"ם היה כאן כמעט שלושה ימים. שלושה ימים וגבר. כל-כך הרבה זמן הוא לא היה כאן, אני לא מעזה אפילו לכתוב כמה. בערב כשיצאנו להסתובב עלה ונתלה מעל העיר ירח מלא. השמיים היו בהירים ונקיים, וסביב הירח היתה הילה כחולה ענקית כמו שלא ראיתי אף פעם. אני אומרת למ"ם שאנחנו מתראים פעם בירח כחול. לא רק השנים מפרידות בינינו, אלא גם הקילומטרים. כשהוא כאן ואני לא הולכת לעבודה אנחנו שוכבים ביחד, ישנים ביחד, קמים ביחד, אוכלים, שומעים מוזיקה ומדברים. שוב אני לוקחת אותו להראות לו כל מיני מקומות בעיר. אני לא חושבת שמישהו יכול להכיר אותי באמת, בשלמוּת, אם הוא לא מכיר אותי בתוך העיר. בתוך המרקם והמקצב והאופי והיופי והקושי שלה. ומהצד השני, בשבילי, להראות חלקים מהעיר למישהו שבא מבחוץ, כמו לחו"ל, זה קצת כמו לראות אותה מחדש, דרך העיניים שלו.

יום ראשון בערב, בלי הופעה או אירוע מיוחד, אוגנדה היא מקום ביתי כמו סלון בדירת סטודנטים. בלי גינונים ובלי עניינים. מ"ם שותה בירה טייבה, אני שותה תה ויסוצקי, מוזיקה אלקטרונית-אמביינטית ברקע, זה מוצא חן באוזניי. שניים-שלושה אנשים על הבר, עוד שניים-שלושה על הכורסאות והספות, בחדר הפנימי שני בחורים מעשנים ומדברים, ושתי סטודנטיות וסטודנט עם לפטופ יושבים בפינה ולומדים למבחן בתולדות האמנות. אני מתמסרת לתה, לדיבורים של מ"ם ולמוזיקה ברקע. אחר-כך אנחנו ממשיכים לסירה. בסירה לקראת חצות אנשים נכנסים ויוצאים במרץ כאילו אמצע היום. המקום מלא אבל לא דחוס מדי, אפלולי אבל מזמין, ואנשי רדיו הר הצופים מספקים פסקול אורבני לילי של ביטים שבורים, בסים עמומים וכבדים, טריפ-הופ, דאב וכל מה שביניהם. אני צוללת לתוך המוזיקה. זה כמו מדיטציה או היפנוזה עצמית. זה, ולהסתכל על האנשים מסביב. הסירה היא שילוב של חמארה ישנה עם סטודנטים צעירים. בג'ינסים היומיומיים שלהם והתרמילים המרופטים על הגב הם נראים כאילו הם באו מיום לימודים ארוך רק כדי לשתות, לעשן, לפטפט ולצחוק, לספוג מוזיקה ואווירה. אני מזהה את דודו מהרדיו ואת תומר שאני זוכרת עוד מהלימודים במוסררה. הייתי יכולה לשבת ככה ולהמשיך לבהות עם המוזיקה עד אור הבוקר, אבל אחרי זמן לא ידוע מ"ם מעיר אותי מחרגוני ואנחנו תופסים מונית הביתה.

למחרת לקראת צהריים אנחנו מסתובבים בשוק ובאיזור בצלאל-ש"ץ-רחוב הלל. זה חלק אחד של מרכז העיר שאני אוהבת. השני הוא האיזור של רחוב החבצלת-מגרש הרוסים- כורש-שושן-הסורג-בן סירא. באמצע יום חול קל להסתובב בשוק. ליורם אמיר שוב יש שם חדש לגלריה (חומה ומגדל, במקום שודדי י-ם) ודוכן שבו הוא מציג את הצילומים שלו – בתים, אבנים, מנופים, גרפיטי, אנשים וחתולים – וחפצים ישנים. אם היו לי 100 שקלים מיותרים הייתי קונה את מצלמת הפולארויד הישנה ומצרפת אותה לאוסף המצלמות הישנות שלי. זה לא יקר, אבל מיתון עכשיו ואני לא רוצה להוציא כסף על משהו לא הכרחי. אני גם לא רוצה להיכנע תמיד לדחף האספני שלי. גם בשתי חנויות הבגדים-יד-שנייה שבסמטת רבי אריה, ליד גלריה ברבור ורח' שיריזלי, אני נהנית בעיקר לנבור, גם בלי לקנות הפעם כלום. רק כשזה מגיע לספרים אני נשברת. בזמן שמ"ם מפשפש בין ספרי המוזיקה והתווים, אני מוצאת באחד המדפים הנחבאים ב"ילקוט" את פאלקונר של ג'ון צ'יבר. בעשרה(!) שקלים. מעטים מדי מכירים את צ'יבר. את הכתיבה שלו ואת הכישרון שלו, שלא נופלים מאלה של עמיתיו לפרוזה האמריקאית דוגמת המינגוויי, סטיינבק, לונדון ואחרים. קשה ונדיר למצוא היום את התרגומים הישנים לעברית של צ'יבר, ואף אחד לא טורח לתרגם אותו מחדש. כך שלמצוא את "פאלקונר" – אחד הספרים הנפלאים שלו, במצב מצוין ובמחיר מגוחך – זה משהו שקרוב להתגלות.

אנחנו עושים הפסקת קפה וסנדוויץ' בקפה בצלאל, ועוברים דרך חנות בגדי הווינטג' של מומי, חלון הראווה של חנות המסגרות של נאווה, פיזיקל גרפיטי גאלור של נוקטורנו, חנות הטי-שרטים שיש בה אהיל שהייתי רוצה אחד כמוהו – עשוי מחוטי תיל גסים ונורות קטנות – וטלוויזיה ישנה מפורקת מאחור כך שאפשר לראות את כל השפופרות שלה. מעניין למה תהפוך החנות שהיתה פעם באלאנס. כרגע אסור להדביק פליירים על השמשות שלה וזה תמיד מקומם אותי, העניין הזה. כמו ב"בית הלל", חנות הספרים שנסגרה כבר מזמן ועדיין עטופה בנייר חום ואסור להדביק עליה פליירים. זה כל כך טיפשי. פליירים זה יצירתי. פליירים זה כיף. פליירים זה חשוב. ובאופן אגואיסטי, פליירים זה משהו שאני מקלפת מהקירות ואוספת.

"ספיר" היא פחות או יותר התחנה האחרונה שלנו. מ"ם קונה חבילת מיתרים של ארני בול לגיטרה שלו וחליל מעץ לידידה שלו. אני מחפשת מחט חדשה לפטיפון שלי ונשלחת למישהו במרתף שברחוב המלך ג'ורג' 4. אנחנו מתחילים לחזור ברגל הביתה. כבר כמה שבועות שברחבה שלפני חצר רחביה יש תמיד ספרים ישנים שכל מי שרוצה יכול לקחת. לרוב אלה ספרים ברוסית, אבל כבר יצא לי למצוא שם לפני כמה זמן ספר ישן של חנוך ברטוב, והפעם אני מוצאת את The Tenant of Wildfell Hall של אן ברונטה. היא הפחות ידועה מבין האחיות המופלאות והמהוללות שלה, שמביניהן את אמילי אני אוהבת במיוחד. כדי להיות נדיבה בחזרה, כל כמה חודשים כשאני מדללת את מלאי הספרים שלי אני מניחה אותם על ספסל ברחוב שבו אני גרה, ומי שרוצה עובר ולוקח.

מ"ם ואני חותכים דרך רטיסבון וכל הרחובות הקטנים של רחביה. הוא אומר שאין סיכוי שהוא היה מוצא את כל הרחובות האלה לבד. אנחנו מהרהרים בקול שכל כך הרבה דברים עוד לא הספקנו לעשות הפעם. לא היו סרטים מעניינים בסינמטק או בסמדר, לא הגענו לרחוב עמק רפאים, לא נסענו לתלפיות למעבדה ולצוללת, לא ירדנו לעין כרם לבדוק אם המחסן של באלאנס פתוח, לא הכרתי לו עדיין את באסס והטיפה והקצה. יש עוד הרבה בתי קפה לשבת בהם והוא יהיה חייב לבוא שוב. עוד פעם בירח כחול. אנחנו חוזרים הביתה ושוכבים. אחר כך אני פוקחת עיניים ורואה על שולחן הלילה שליד המיטה את שני זוגות המשקפיים שלנו זה לצד זה. לשנינו יש משקפי גיקים, עם מסגרת שחורה עבה. הוא גיק של מחשבים ואני גיקית של ספרים. תמיד יהיו בינינו זגוגיות. וספרים. וסרטים. ומוזיקה. הטעמים שלנו דומים, מה שאומר שאנחנו רואים את העולם דרך זגוגיות דומות. אחר-כך הוא נוסע חזרה הביתה צפונה.

Posted by מאת נון נושאים Filed under יחסים, ירושלים Comments 6 תגובות »

10 פבר' 2009

עכשיו מעונן

שהעננים לא יהרגו את האדם / נזים חיכמת

האמהות עושות את האדם אדם,
הן הולכות לפנינו באורן החם.
אתכם לא הביאה אם לעולם?
רחמו על האמהות, אדונים.
שהעננים לא יהרגו את האדם.

רץ לו ילדון בן שש שנים,
עפיפונו מעל לצמרות העצים,
גם אתם רצתם כך ביום מימים.
רחמו על הילדים, אדונים.
שהעננים לא יהרגו את האדם.

במראות מסרקות שערן הכלות,
ואל דמות אהובן עיניהן שם כלות.
גם בכם כך עיניים היו מסתכלות.
רחמו על הכלות, אדונים.
שהעננים לא יהרגו את האדם.

כשהגבר חי את ימי זקנתו,
יבוא רק זיכרון טוּב בדעתו.
שמא אינכם זקנים כמותו?
רחמו על הזקנים, אדונים.
שהעננים לא יהרגו את האדם.

פברואר 1955

(תירגם מטורקית: רמי סערי. נמצא בחלון של חנות הספרים-יד-שנייה "ילקוט")

Posted by מאת נון נושאים Filed under שירה Comments אין תגובות »

08 פבר' 2009

נצנצים

כשאתה בא אליי / מאיה אנג'לו

כשאתה בא אליי, מרצונך,
מפתה אותי
לחדרים של-פעם,
שם מונחים הזיכרונות,

שוטח לפניי, כמו לילדה, עליית-גג,
אוספים מימים כה מעטים,
נצנצים של נשיקות גנובות,
קישוטים של אהבות שאולות,
תיבות של מילים סודיות,

אני בוכה.

 

תרגום: מכבית מלכין ויואב ורדי

Posted by מאת נון נושאים Filed under שירה Comments אין תגובות »


FireStats icon ‏מריץ FireStats‏