תפרים

ניצן אוספת כל מיני שמלות סבתא ומכניסה בהן תיקונים ועידכונים וגזירה ותפירה מחדש ואז היא מוכרת אותן בכל מיני אירועי יד שנייה. בתחילת הקיץ קניתי אצלה בבאסס חמש שמלות כאלה ב-200 שקל. השמלות האלה נראות כמו אוסף ממד-מן. אני אוהבת אותן ואני אוהבת את הרעיון שזה זול, זה ממוחזר, זה פריט ייחודי וזה הופך את הארון שלי לאוסף פרטי.

בדרך לחפש חצאית או שתיים בטרומפלדור אני עוברת בשוק ומוצאת אצל נעמי אוסף של כותנות לילה פרחוניות שאני זוכרת שהיו פעם לסבתא שלי. כבר לא מייצרים היום בגדים מכותנה כזאת, אפילו לא כותנות לילה. אז אני קונה אותן. בסמטה שליד גלריה ברבור אני מוצאת עוד חופן של שמלות יד שנייה זולות, כך שבסוף אני לא מגיעה בכלל לטרומפלדור. החצאיות יצטרכו לחכות.

לפעמים כשאני עוברת ברחוב מסילת ישרים בדרך לשוק, מול הכניסה לבתי מונקטש, אני רואה שהסטודיו של מומי פתוח, אז אני נכנסת. אם הוא נמצא הוא שמח לדבר איתי ולהראות לי את הבגדים שהוא בדיוק מצא ומשפץ או שהוא מעצב ותופר בעצמו. החדר הקדמי הוא חדר התצוגה ויש בו רהיטים ישנים ואוסף מרהיב של בגדים. למומי יש טעם נפלא ועין חדה לאיתור בגדי וינטג’ ורטרו. כל כך הרבה פריטים קניתי שם במשך השנים. החדר האחורי הוא המתפרה – עולם מופלא של גלילי בד וחוטים ומכונות תפירה וסרטי מדידה. אם משהו מוצא חן בעיניי ומצריך תיקון, מומי והתופרת הרוסית המבוגרת שלו שולחים אותי להסתובב חצי שעה בשוק, ואז הם מקצרים, גוזרים, מכניסים תפר או שניים וכשאני חוזרת זה מוכן.

כמו שיש מזון נשמה, ככה יש גם בגדי נשמה. כשאת מכירה את מי שעשה אותם, את מי שפרם ותפר אותם מחדש, את מי שהכניס בהם כל תפר ותך, את מי שהשקיע בהם תשומת לב כולל כל הפרטים והכפתורים, את מי שהכניס בהם משהו משל עצמו – עמל, מחשבה, אהבה – יש להם הרבה יותר משמעות.

ב-29 באוגוסט בדיוק של שעון אפשר היה סופסוף לחזור ולנשום. הטמפרטורות צנחו למידות הנורמליות שלהן וקיץ מזעזע הושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. הזיכרון שלי מחודש אוגוסט הנורא הוא חור שחור אחד גדול. אני לא זוכרת מה היה בחודש הזה ואיך עברתי אותו. אני מרגישה עכשיו כמו מי שחוזרת לחיים. המוני התיירים מתחילים לעזוב את העיר ואפשר לשוטט שוב ברחובות. זאת העונה למצוא ברחוב דברים מסעירים. החגים בפתח ואיתם ימי חופש שנחוצים לי כמו אוויר לנשימה. אני מתכננת לסדר מחדש את כל האוספים הפרטיים שלי – הבגדים הספרים הדיסקים הפליירים והפוסטרים. אני מתכננת לחזור לנגן. כל חודש אוגוסט לא יכולתי לחשוב אפילו על להרים את הגיטרה מרוב חום וחלחלה מהרעיון שעוד משהו יידבק לי לגוף.

סטאס הוא כוכב צפוני בשמיי עכשיו. לפני כמעט חודשיים הוא יצא למסעותיו בארצות הצפון ויחזור רק בסוף החודש. לא התראינו בעצם מאז חודש מאי, מה שלא הפריע לו להשאיר לי ערימה של שיעורים בשיחת הטלפון האחרונה שלנו לפני שהוא נסע. בטח, אמרתי לו בלי למצמץ, אין שום בעיה. אני אעבוד על כל הסולמות האלה. לפעמים אני נתקפת אליו געגועים. אני חושבת על השנה שחלפה ושמחה על זה שהוא נכנס לחיי. אני שמחה שהתחלתי לנגן על בס ואני שמחה על הזמן שבילינו ביחד, ואולי כשהוא יחזור לעיר עם הציפורים הנודדות של הסתיו, נחזור גם לעשות שיעורים. מה שהיה בינינו היה, ומה שלא היה גם היה, ומי יודע מה יהיה בשנה הבאה. כמו השמלות באוסף הפרטי שלי, גם השנה החדשה נתפרת עכשיו על בסיס השנה שעברה שמתחילה להיפרם.

הכדור הכחול

אני וליאור אש נפגשים באקראי ברחוב עמק רפאים כשהוא בדרך מפה לשם ואני בדרך משם לפה והנתיבים שלנו מצטלבים. אנחנו מתיישבים מול הפיצה ובמשך שעה ארוכה אנחנו פשוט מדברים. על גדי ועל אנשים שהיו ועדיין. על אנשים שאנחנו אוהבים ואנשים שאנחנו לא. על הכתיבה והצילום שלו והספר שהוא עוד מעט יוציא. על הלייבל שלו והלהקה שלו. על הדרך שבה העיר מוחקת כל הזמן קטעים שלמים מעברה ולכן לנצח נידונו להמציא בכל פעם דברים מחדש. על האופן שבו הרוזה הקדימה את אוגנדה/סירה/באסס. על להקות שאנחנו אוהבים ולהקות שאנחנו שונאים. על איך פעם היו פה חנויות תקליטים. על מוזיאון ישראל המחודש ועל טיים אאוט החדש כתסמונת של אותו דבר. על כל העיר שפעם היה בו מה לקרוא ועל שכונות שלמות שנמחקות לטובת מפלצות נדל”ן ואיך גם שני הדברים האלה הם אותו דבר. זה קצת כמו שיחת נוסטלגיה אבל זה לא, כי ליאור עדיין צעיר מדי בשביל נוסטלגיה אבל כבר לא צעיר מספיק כדי לא להכיר חלקים שלמים מההיסטוריה של העיר. כמו שלפעמים אני מדברת עם סטאס ואין לו מושג איך חלקים שלמים של העיר היו פעם. הזמנים משתנים וזו אפילו לא שיחת קיטורים, יש דברים טובים ויש דברים רעים, כמו בכל מקום, כמו בכל זמן. אבל באחר-צהריים המסוים הזה אין דבר יותר נעים מאשר לשבת על הספסל מול הפיצה ברחוב עמק רפאים ולדבר עם ליאור אש ואפילו האוטובוסים שעוברים לידנו ופולטים עלינו את כל העשן והפיח החם שלהם לא מפריעים לנו. בפעם האחרונה ישבנו בדיוק כך לפני כמה חודשים על ספסל ברחוב עזה ואוטובוסים חלפו על פנינו ודיברנו על ספרים ועל תקליטים ועל עבודות ועל חיים ועכשיו שוב הנתיבים שלנו נפרדים, ליאור הולך להחזיר סרטים לאוזן, אני ממשיכה הביתה, ואני יודעת שעוד כמה חודשים ניפגש שוב, באיזה רחוב, על איזה ספסל, ונמשיך בדיוק מאותה נקודה בחלל ובזמן שאנחנו משאירים עכשיו מאחור. אי שם, בחלל אינסופי, כדור הארץ סובב על צירו.

דילטנט קומיקס

הדבר הולך ככה: מעניין אותי לנסות להפוך כמה מהרשימות בבלוג לקומיקס. לשם כך אני מחפשת אנשים (ונשים, ברור) שיש להם עניין לאייר אותן בקומיקס – זה יכול להיות רשימה מסוימת כפי שהיא, חלק מרשימה, חיבורים של רשימות או חיבורים של קטעים מכמה רשימות – מה שהולך. הרעיון הוא לעבוד ולעבד משהו ביחד, ואז לצלם את זה בזירוקס, לשדך בשתי סיכות, וזהו, זה מוכן. עוד פנזין קומיקס ייצא לאוויר העולם. או שנתרום את התוצאה לפנזין קיים. אני בספק אם אפשר לעשות מזה אפילו זין שקלים, אבל אם זה יראה איזה גרוש ורבע, המאיירים יהיו הראשונים לקבל את זה. אני אשמח אם מי שזה מעניין אותו (או אותה, כמובן) יכתוב לי מייל (שמופיע תחת “אודות”), ונראה איך זה יתפתח.

רכבת הרים

1.
כמו מושא האבל, השבוע החולף היה לא פשוט ולא יציב. ביום ראשון היתה תדהמה, ביום שני היתה התרגשות גדולה להיתקל באנשים שלא שמעתי מהם שנים, יום שלישי היה הכי קשה – צער ועצב ואשמה ובכיתי הרבה גם בשיעור יוגה ובמדיטציה בערב, ברור. ביום רביעי היתה התייצבות ורגיעה, שביום שישי שוב התהפכה כמו קליפת אגוז בלב ים, ושוב בכיתי בשיעור יוגה ומדיטציה של יום שישי בבוקר. משם הלכתי לדג מלוח בגן העצמאות וישבתי בדשא והמשכתי לבכות. בגלל הקלרינט והסקסופון העצובים. בגלל הזוהר בדשא. בגלל הפריחה הסגולה של הסיגלון. בגלל הגזעים הלבנים של עצי הצפצפה. בגלל שהעולם הוא עגול וכחול. בגלל שקשה להגיד את זה בקול בלי שישלחו לך עובדת סוציאלית או קצין בריאות נפש הביתה, אבל יש הרבה יופי במוות. לא בבליה ובכליה ובסבל שקודמים למוות, אלא במעבר הזה מהסופי לאינסופי. משם ירדתי לאוגנדה ופגשתי את ליאור אש והתחבקנו כמו שני ניצולים מספינה טרופה. ישבנו שם על הספסל בחוץ בסמטה, עם השמש והרוח שהחליפו משמרות ביניהם לסירוגין, ובחצי אוזן ועין עקבנו אחרי איזו הופעת נויז מהשאריות של מוסררה-מיקס. אבישג בדיוק עברה בדרך לשייח’ ג’ראח ואמרה שהמוזיקה הזאת נשמעת כמו אוסף של תאונות דרכים מרחבי העולם ולמה שמישהו ירצה לשמוע את זה. ליאור משך בכתפיו. אני חשבתי על זה שכל השבוע הזה היה תאונת דרכים. לא הגעתי בכלל למוסררה-מיקס השבוע. רציתי ללכת אחרי העבודה ביום חמישי, אבל ענן האבק הצהוב חסם את דרכי. לא הלכתי גם להופעה של ג’פרי לואיס שתיכננתי לראות השבוע, כי מי יילך לראות היפסטר ניו-יורקי באמצע כל רכבת ההרים הרגשית הזאת. לסיכום השבוע הזה קמתי בשבת בחמש בבוקר עם מיגרנה.

2.
אבל בשבת אחר הצהריים הלכתי לראות את “מופע הפלאים של ד”ר פּרנסוס” של טרי גיליאם. אני אוהבת את טרי גיליאם, ו”פישר קינג” הוא אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים. “האימג’ינריום של ד”ר פּרנסוס” הוא אכן חיזיון רב דימיון. כל העיצוב של הסרט הזה – תפאורת המופע הקרקסי, התלבושות, הסט של לונדון סוריאליסטית שמצד שאחד היא בת זמננו ומצד שני היא גם לונדון ויקטוריאנית, דיקנסיאנית וגותית אפלולית, החזיונות של האנשים שחוצים את המראה – הוא מרהיב. למעשה, כל הסרט הזה הוא האימג’ינריום של טרי גיליאם, ואפשר למצוא בקלות הקבלה בין מכונת החזיונות של ד”ר פּרנסוס לבין אמנות הקולנוע של טרי גיליאם. יש עוד כמה רעיונות שמופיעים לא פעם אצל גיליאם, כמו למשל הרעיון של הומלסים כקדושים, הביקורת החברתית על הפערים הבלתי נסבלים שבין עשירים לעניים, תרבות הצריכה וכו’. אבל הרעיון המרכזי הוא המאבק בין טוב לרע – קצת הזכיר לי את “שר הטבעות” – ובעיקר המאבק בין אלוהים לשטן. מסתבר, בניגוד למה שאיינשטיין חשב, שאלוהים כן משחק בקובייה. אלוהים הוא מהמר, וגם שתיין לא קטן. השטן, לעומת זאת, מתברר כברנש חביב ונדיב. מה גם שמשחק אותו טום ווייטס. ההתערבויות בין שני הקשישים הללו חורצות גורלות (לא ממש רעיון חדש למי שפתח אי פעם את ספר איוב), ואחת השאלות המתבקשות היא איפה אם כן נמצא הרצון החופשי שלנו. אני לא חושבת שלגיליאם – או לדוקטור פּרנסוס – יש תשובה פשוטה לזה. הסרט הזה נמשך שעתיים ועשר דקות, הוא הוקרן ברצף בלי שום הפסקה באמצע (נדמה לי שזו פעם ראשונה שאני נתקלת בזה ברב-חן), אבל הוא עבר לי ביעף כאילו לא עברה יותר משעה. לא יכולתי לחשוב על דרך טובה יותר לבלות אחר צהריים של שבת.

3.
עכשיו אני בעיקר עייפה.

גדי

הפעם הראשונה שפגשתי את גדי ב היתה בסוף קיץ 2002, ביום שישי בערב, בהקרנה של הסרט “העולם שבפנים” (Ghost World) בסינמטק. ישבתי לבד ודפדפתי בגיליון של Spin – אני זוכרת אפילו שבּק היה על השער. אני זוכרת אפילו מה לבשתי ואיך נראיתי. בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי, והבחור הצעיר שהתיישב שני מושבים לידי נראה מתעניין במגזין המוזיקה שלי. אז הצעתי לו לדפדף בו והתחלנו לדבר – על הטעמים המוזיקליים שלנו ומה אנחנו אוהבים לשמוע וכו’. אחרי הסרט הוא נתן לי כרטיס ובו כתובת האתר שלו. ביקרתי בו, וקראתי עוד קצת על האהבות המוזיקליות שלו והאהבות הספרותיות והנסיעה שלו לטיבט והחיפוש הרוחני.

הפעם השנייה שפגשתי את ברינקס היתה כמה שבועות אחרי כן, בערב הופעות של Fact בצוללת. דיברנו שוב על מוזיקה והופעות והוא סיפר לי על אתר בשם השרת העיוור שבו הוא כותב ביקורות מוזיקה, ולמה שגם אני לא אכתוב שם.

הפעם השלישית שפגשתי את ברינקר היתה ליד באלאנס, במעלה רחוב ש”ץ, כשכבר היה סתיו. הוא סיפר לי שהוא עורך עכשיו את השרת העיוור, וכמה זה מרגש ומשמח אותו, ובכלל, למה שאני לא אשלח לו ביקורות. חסרים לו אנשים עם אהבות מוזיקליות כמו שלי, ושנראה שיודעים גם להתבטא ולכתוב. אז למה לא.

למה לא, באמת.

בינואר 2003 כתבתי את הביקורת הראשונה שלי בשרת. במשך השנה שאחריה כתבתי ביקורות בתדירות של אחת לחודש בערך. הוא תמיד עודד אותי לכתוב עוד. זו היתה הפעם הראשונה שבה כתבתי לקהל של קוראים, והקורא הראשון שלעיניו תמיד כתבתי היה הוא. כי הוא היה העורך שלי. ולמרות שהוא מעולם לא שינה לי אפילו פסיק, הביקורת שלו ולא של אף אחד אחר היתה חשובה בעיניי יותר מכל. הוא גרם לי לרצות להצטיין. הוא האמין בכתיבה שלי הרבה לפני שאני האמנתי בה.

והיתה תכתובת המיילים בינינו. כתבנו אחד לשני על ספרים שקראנו, על הלימודים שלנו, על תרבות המערב מול הבודהיזם הטיבטי. אנחנו אנשים שונים, הוא כתב לי באחד המיילים, אבל אם יש משהו שמאחד בינינו זה ששנינו מונעים על-ידי חיפוש רוחני. גם אם אצל כל אחד מאיתנו הוא בא לידי ביטוי באופן שונה לחלוטין.

הוא נתן לי לקרוא את הספר שהוא כתב והוציא לאור בעצמו. The Vanished, הוא נקרא. היתה תקופה, לפני כמה שנים, שאפשר היה להשיג אותו בנוקטורנו. הוא נמצא אצלי בספריה על המדף של ספרי הזן בודהיזם. בדרך כלל אני משתדלת שלא לקרוא ספרים שכתבו אנשים שאני מכירה ושהם מבקשים את חוות דעתי. זה תמיד לא נעים ושומדבר טוב לא צומח מזה. אבל במקרה שלו רציתי לקרוא את זה. היה לי ברור שלמרות שהספר הזה הוא פיקטיבי הוא גם אוטוביוגרפי. ולמרות שהוא היה כמובן בוסרי מאוד, הוא היה כתוב נהדר. הוא תמיד ידע לכתוב, גדי ב.

והיה ערב אחד שהוא היה כאן והכנו ארוחת ערב ביחד. הוא הביא לי את הדיסק של Woven Hand. את 16 כוחות-סוס כבר הכרתי תקופה ארוכה, אבל זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את ההרכב הזה של דייויד יוג’ין אדוארדס. עד היום הדיסק הזה הוא אחד האהובים עליי בתקליטייה שלי. בערב ההוא היינו קרובים והוא סיפר לי על הנסיעה לטיבט ועל החיפוש הרוחני ועל הסמים ועל ההתמוטטות הנפשית וההתקפות הפסיכוטיות וכל מה שבא אחריהן. וכמעט שכבנו אבל לא, ודיברנו על האפשרות הזאת ועל זה שאולי יום אחד נממש אותה אבל היא מעולם לא מומשה. כמו שטר חוב שאף אחד מאיתנו לא פרע. ואולי מוטב כך.

אחר כך, מטבע הדברים, התחלנו להתרחק. הוא עבר תקופה קשה ורב עם כל העולם. לא יכולתי להגן עליו ולא יכולתי גם להגיד עליו מילה אחת רעה. היה לי חוב כל כך גדול כלפיו. אם אני כותבת לקהל קוראים עד עצם היום הזה, שבע שנים אחרי, יש לו חלק כל כך עצום ומכריע בזה. הוא נתן לי במה, הוא נתן לי דחיפה ועידוד ותמיכה. אהבתי אותו.

הוא היה קוץ בתחת, גדי ב, אבל קוץ בתחת מבריק ועקשני ובלתי מתפשר ובלתי אפשרי.

כשאני מרימה את העיניים מהמחשב אני רואה על הקיר שמולי את הכרזה הממוסגרת של “העולם שבפנים”. אני אוהבת את הסרט הזה בלי קשר אליו, אבל עכשיו הוא מזכיר לי אותו. כן, בכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי. לצידי על השולחן מונחים עכשיו הדיסק של Woven Hand שהוא צרב לי, גיליון אחד של “קוף מכונף” מ-1997 (שמי שהביא לי אותו הוא בכלל מ”ם), ו-The Vanished, עם הצילום של העיניים שלו, שיש בהן זיק מלא חיים, כמעט שובבי, שונה כל כך מהאינטנסיביות הרצינית כל כך שהיתה בו תמיד. זה מה שנשאר לי ממנו.

גדי, תגיד לי אתה, מה עושים עם זיכרון היותך. מה עושים עם מותך. מה עושה מי שחייך נגעו בחייה, שזוכרת שהיית קיים פעם והיתה לזה משמעות עצומה בשבילה. שזוכרת שנפגשנו בקיץ 2006 בהופעה של גרג דולי ומארק לאנגן בבארבי בתל אביב וליטפת לי את הכתף בחיבה ואמרת, את אוהבת אותו כבר הרבה זמן. ובגלל זה חשבתי עליך בדיוק בשבוע שעבר לפני ההופעה הזאת של מארק לאנגן ותהיתי ביני לבין עצמי אם תהיה שם. ועכשיו אני לא מסוגלת לחשוב על זה שכשאני הייתי בהופעה הזאת אתה שמת קץ לחייך. שזוכרת שנפגשנו שוב בנסיבות דומות מאוד לפעם הראשונה שלנו, שוב בסינמטק, אבל הפעם בסרט על איאן קרטיס. שחושבת מה לעשות עם העובדה שכתובת המייל שלך היתה תמיד alwaysfade.

אנחנו זן של מספרי סיפורים, במיוחד כשאנחנו מנסים באופן נואש למצוא משמעות. גם, ובעיקר, כשאנחנו יודעים שאין שום משמעות. לנצח נגזר עלינו לספר אותו סיפור שוב ושוב ושוב.

שנות האפס

שנות האפס התחילו דווקא בנימה אופטימית. בשנת 2000 הייתי בת 38 ולמדתי צילום במוסררה. הייתי מבוגרת בעשר שנים לפחות מרוב הצעירים שלמדו איתי, אבל הם קיבלו אותי מאוד יפה. הם פתחו בפני את העולם שלהם והיו נדיבים כלפיי. הם לקחו אותי למסיבות באומן 17. הם השמיעו לי בחדרים השכורים שלהם בנחלאות מוזיקה אלקטרונית וצ’יל-אאוט ודאבּ והיפ-הופ וטריפ-הופ. הם סיפרו לי על הטיולים שלהם בהודו ובדרום אמריקה. הם דיברו איתי על האהבות והזיונים וההשתכרות והעישון והסנפת הקוקאין שלהם. דרך הצילומים שלהם למדתי על החלומות והפחדים שלהם. אלה היו שנתיים אינטנסיביות וטובות מאוד. אהבתי לצלם, באלאנס עוד פעלה במרכז העיר ויורם אליקים הקים את פאקט. בצוללת ובזירה הבינתחומית, שפעלה אז ברחוב יד חרוצים 4, באותו מבנה תעשייתי וקומה מעל סם שפיגל, אפשר היה לראות הופעות של כל הלהקות של פאקט. באינטרנט פעלה אז מערכת הפורומים של IOL – יואל, כפי שנקראה אז בחיבה, ואני עשיתי את צעדיי הראשונים בכתיבה אינטרנטית, בפורומים של מוזיקה ושל קולנוע. הייתי מאוהבת ביורם, המורה הראשון שלי לצילום, שלימד אותי כל מה שאני יודעת עד היום על צילום ושבמידה רבה בזכותו הגעתי למוסררה. אבל הוא לא רצה אותי באופן רומנטי או אירוטי. כך שהיחסים בינינו היו חבריים לגמרי. היה גבר אחר שאיתו שכבתי והיו לי איתו יחסים פורנוגרפיים. יום אחד זה נפסק ועד היום אני לא יודעת מה שמו האמיתי, גילו, מאין הוא בא ומה הוא עושה. אבל חיבבתי אותו. גם דרך מגע גופני בלבד צומחת לאורך זמן אינטימיות.

כשעזבתי את מוסררה בסוף 2001 התחלתי לעבוד במקום של ספרים. אהבתי לקרוא ואהבתי את העבודה עם הספרים, על אף שזו היתה גם עבודה קשה. בתחילת 2003 פגשתי את גדי ב והתחלתי לכתוב ביקורות מוזיקה באינטרנט. זו היתה תקופה של חזרה לרוק בסיסי וגולמי, גאראג’-רוק ופּאנק. מגל הרטרו הזה הכי אהבתי את הווייט סטרייפס ואת Black Rebel Motorcycle Club. לא סבלתי את הסטרוקס. דרך ביקורות המוזיקה נכנסו לחיי כמה מהאנשים הנפלאים ביותר שזכיתי להכיר אי פעם. מ”ם, ערן, רותם, ליאור ורוני, הללי, תמי, אסף, עמרי ונינו. היה לי רומן קצר עם מישהו בשם דויד פ’ ומשהו כמו שנה אחר כך עם ערן. היתה לי מערכת יחסים ארוכה הרבה יותר ומוגדרת הרבה פחות עם מ”ם, שהתחילה באמצע העשור. היתה אינתיפאדה ואוטובוסים התפוצצו, וכמו כל ירושלמי שחי אז בעיר גם לי יש לפחות שלושה סיפורים על איך לפחות שלושה פיגועים פיספסו אותי בדיוק בשלוש דקות. אנחנו חולקים סיפורי קרבות. אבל סיפור המלחמה האמיתי – את זה אני יודעת רק היום – היה עוד לפניי.

ב-2004 עומר היה בן 15, בכיתה ט’ ובסוף חטיבת הביניים, ואבא שלו יצא לשליחות של ארבע שנים בחו”ל. עומר תמיד היה קשור מאוד לאבא שלו, אבל הוא לא רצה להצטרף אליו בארצות הברית. הוא רצה להישאר כאן. פעם שאלתי אותו למה והוא הסתכל עליי בתערובת של קוצר-רוח ורחמים, כמו שמסתכלים על אנשים שמתעקשים לשאול שאלות מפגרות. בגלל שאני קשור אלייך, לחברים שלי, לעיר הזאת ולקבוצת כדורגל שלי. אני די בטוחה שזה היה סדר הדברים בתשובה שלו, אבל זה לא ממש עקרוני. ההכללה של קבוצת הכדורגל שלו, לעומת זאת, היתה עקרונית ועוד איך. מה שעוד היה עקרוני זו העובדה שבית הספר שעומר למד בו החליט שלא לאפשר לו להמשיך בלימודיו שם בתיכון. הציונים שלו היו גרועים והיו לו בעיות משמעת. לא עזרו כל ההסברים שהוא נמצא בתקופה קשה בגלל הפרידה מאבא שלו. לא עזרו ההפצרות שיחכו עם זה שנה והדברים ישתפרו, לא עזרו התחינות שדווקא בנקודת הזמן הזו עומר זקוק יותר מכל למסגרת קבועה ומוכרת, לחברים שלו שהוא נמצא איתם כבר שנים, שהציונים זה לא העיקר ובעיות המשמעת ייפתרו – הכל נפל על לב אטום ואזניים ערלות. עומר הועף מבית הספר בסוף חטיבת הביניים ונאלץ למצוא בית ספר אחר.

הוא לא מצא את עצמו בבית הספר החדש. הוא לא הצליח להשתלב לא מבחינה חברתית ולא בהשלמת חומר הלימודים. המורים והמחנכת והמנהלת שם לא הפסיקו לרדת עליו, לצעוק עליו, להעליב אותו. הם היו אטומים ואיומים לא פחות מבית הספר הקודם שהנשיר אותו. במחצית השנה כבר חיפשנו בית ספר חדש. מצאנו בית ספר שהסכים לקבל אותו גם באמצע השנה, וטכנית עומר כבר נרשם אליו והיה צריך להתחיל, אבל בשלב הזה הוא כבר היה כל כך פגוע ומותש, חסר ביטחון וחדור תחושת כישלון, שהוא לא היה מסוגל יותר ללכת לבית ספר. למעשה, עומר מעולם לא למד את כיתה י’. אי אפשר היה להעיר אותו בבקרים, לא עזרו כל הצעקות והאיומים, התחינות וההבטחות – הוא פשוט לא היה מסוגל לעשות את זה. הוא בילה את כיתה י’ בבית. ליתר דיוק, הוא היה ישן בימים בבית, ובלילות הוא היה מסתובב בחוץ. אני לא חושבת שאני אצליח אי פעם לתאר את התחושה הזאת שמתיישבת לך בבטן כמו משקולת שמשהו מסביבך הולך ומתעוות, שמשהו באופן בסיסי ויסודי נעשה לא בסדר ויוצא מתחום הנורמה והשגרה. לעומת זאת, אני לא חושבת שאני אי פעם אשכח את הפעם הראשונה שבה עומר יצא מהבית ביום שישי בצהריים ולא חזר בערב הביתה. כל הלילה ניסיתי להשיג אותו בנייד שלו והוא לא ענה, וכל הלילה ההוא לא ידעתי איפה הוא ומה קרה לו וטיפסתי על הקירות והתקרה. את הלילה ההוא והדממה והבדידות והזמן שחולף באיטיות כבדה מנשוא, אני לא אשכח לעולם. הוא התקשר רק בשבת מוקדם בבוקר ואמר שהוא היה עצור. שהמשטרה עצרה אותו ועוד כמה אוהדים של בית”ר, שהם היו בכלל ברמת גן, ולא, הוא לא יודע מתי הוא חוזר הביתה, הוא לא רוצה שהמשטרה תשיג אותו.

אני חושבת שמכאן כבר יש לי בליל אחד גדול של אירועים בראש, אני כבר לא זוכרת מה קרה קודם ומה אחר כך. אני לא זוכרת אם המעצרים הלכו ותכפו באותה שנה או בשנה שלאחריה. לילות שהייתי מקבלת טלפונים מתחנת המשטרה במוריה, ובקרים שהייתי מתייצבת במגרש הרוסים, וטפסי ערבות שהייתי חותמת עליהם בפני שופט שהיה משחרר את עומר למעצר בית של שבוע. עד ששופט אחד קיבל שכל והרחיק אותו מכל משחקי הליגה עד סוף העונה, אני כבר לא זוכרת באיזו עונה. אחרי זה – או לפני זה? – היה המעצר בארצות הברית, בקיץ אחד שבו עומר נסע לבקר את אביו. זה היה המעצר שבו התברר שהוא משתמש בסמים. אני זוכרת את הלפיתה הקרה של הפחד בפנים. אני אפילו לא יודעת מה הפחיד אותי יותר – הסמים או המעצר בכלא אמריקאי. אני זוכרת שנסעתי להורים שלי, זו היתה שבת בבוקר, וסיפרתי להם הכל. הם היו המומים ואמרתי להם שאני אצטרך את התמיכה שלהם כי אני לא אצליח להמשיך עם זה לבד. ההורים הטובים שלי. זו לא היתה הפעם הראשונה שהם סגרו שורות מאחוריי. לא הייתי יכולה לעבור את זה בלעדיהם. אני זוכרת שהיו ימים רבים אחר כך ששנאתי את הגילוי הזה שעומר משתמש בסמים. רציתי להמשיך לא לדעת, כי לא ידעתי מה לעשות עם זה ואיך להתמודד עם זה. מצד שני, היתה הקלה בידיעה שלאותו משהו שהיה עד אותו זמן לא בסדר באופן בסיסי ויסודי, משהו שהיה מעוות ועקום – למשהו הזה יש עכשיו שם וזהות. אז הלכתי ומצאתי לעצמי קבוצת תמיכה של הורים לילדים שמשתמשים בסמים.

יש קטע אחד ב”שר הטבעות” – הסרט, לא קראתי את הספר אבל את הסרט אהבתי מאוד – שבו פרודו וחבריו מגיעים למוריה, ובחיפוש אחר דרך קיצור נסגרת מאחוריהם הדלת והם מוצאים את עצמם בעלטה בתוך מעבה ההר. ואז גנדולף אומר – בערך, מזיכרון – אין לנו ברירה עכשיו אלא לעשות את המסע הארוך והאפל דרך מוריה. כל מה שאני יכולה להגיד זה שכשאתה מתחיל ללכת בגיא צלמוות אין לך ברירה אלא לעשות את כל המסע הארוך והמפרך הזה מתחילתו עד סופו, כשאף אחד לא יכול להבטיח לך מה יהיה בסופו. היו רגעים שחשבתי שהסוף יהיה הרע ביותר האפשרי, כשאני יכולה רק לבחור מה נראה לי יותר רע – שעומר יסיים את חייו ברחוב או בכלא, או שהוא פשוט יסיים את חייו, נקודה. היתה החלטה בסיסית שקיבלתי שהבית תמיד יהיה הבית של עומר – שתמיד תהיה לו קורת גג, מזון, אמבטיה, בגדים, תרופות, וכשהוא יחליט יום אחד שהוא רוצה לחזור ללמוד יהיו לו גם לימודים. אבל יותר מכל דבר אחר זו היתה הכרעה מוסרית. כי באותה תקופה, ואין דרך יפה לומר את זה אבל זו האמת ואין יפה ממנה – באותה תקופה שנאתי את עומר. אתה לא יכול ממש לאהוב מישהו שמסב לך כאב וחרדה בעוצמות כאלה. שנאתי אותו על הבלגנים והבאנגים והצעקות והמריבות והחקירות בנוער חשיפה והחרדות והפאניקה המוחלטת שלי כשהוא היה נוסע לאבא שלו לחו”ל – אחרי שהייתי צריכה לקבל אישור יציאה מהארץ בשבילו ממחלק הנוער – שיעצרו אותו שלטונות ההגירה והמשטרה האמריקאיים והוא יבלה את שארית חייו בכלא שם. והיה לילה אחד שקיבלתי טלפון מחדר מיון שעומר שוכב מחוסר הכרה כי הוא שתה עד אובדן חושים והתמוטט, ונפל על משהו שכמעט הוציא לו עין. הוא היה אז בן 16 וחצי בלבד.

עד שעומר לא עשה את כל הדרך עד הקצה שלו, עד שהוא לא נגע במה שהיה מבחינתו התחתית, הוא לא התחיל לעשות את כל המסע בדרך חזרה. בתחילת כיתה י”א הוא החליט לחזור ללמוד, בבית ספר ערב. כמו שיש לי רק דברים רעים להגיד על בית הספר שהנשיר אותו – עד היום מתחשק לי לקחת פח בנזין ולשרוף את בית הספר הזה, ואת ה”מחנכת” שלו מאז אני מקללת בלב עד היום בקללות הכי איומות – ככה אין לי מספיק מילים כדי להגיד מספיק דברים טובים על תיכון ערב ואיך הוא הגבול האחרון שמחזיק ילדים שנמצאים רגע אחד וצעד אחד לפני חיי רחוב ועבריינות. עומר מצא שם מחנך אחד שהאמין בו ופשוט אהב אותו, והדבר הפשוט הזה – אבל נדיר כל-כך במערכת החינוך הרגילה – עשה את כל ההבדל. עדיין, היו לו עוד הרבה דברים להתמודד איתם חוץ מהלימודים. לא היה לו קל, פיזית ונפשית, להפסיק את השימוש היומיומי במריחואנה, חשיש, אדולן ואלכוהול. אבל הוא עשה את זה פעם אחת בתחילת השביעית, ובקיץ שבין השביעית לשמינית הוא שוב נשבר ואז היה צריך להפסיק שוב את השימוש בתחילת השמינית. באמצע השמינית היתה לו תגרה אלימה אחרונה אבל כזאת שעלתה לו הכי ביוקר – עם מעצר שוב וחקירות ושני תיקים שהדיון בהם בפני שופט נוער בא אל סיומו רק לפני חודש. טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל לפעמים בצדק. כי בשלוש השנים שעברו מאז התגרה האלימה והאומללה ההיא בחצר הבר של ינקי’ז – אני לא מסוגלת לעבור שם – שהיו מעורבים בה גם כמה כלי משחית, ושלשני הצדדים היה יותר מזל משכל שאף אחד לא גמר עם יותר מכמה שריטות וחבורות – בשנתיים האלה עומר הצליח לסיים את השמינית והוציא תעודת סיום של 12 שנות לימוד, התגייס לאיזו סיירת שהיה ברור שאחרי כל מה שעברנו אין סיכוי שאני לא אחתום לו למרות שהוא בן יחיד (אצלי), עבר את כל המסלולים בהצטיינות, ושבוע אחרי שהוא קיטר לי במטבח שבחיים אף בחורה “נורמלית” לא תרצה אותו אחרי כל המסלול הלא נורמלי שהוא עבר, הוא הכיר את נועם. אז לפני חודש בערך הסתיים גם המשפט שלו, בלי הרשעה ובלי עונש, בגלל כל הדרך שהוא עבר והכוחות שהיו לו לעשות את הדרך הזאת, לקצה התהום ובחזרה. אני עפר לרגליו של עומר על מה שהוא עבר ועל הכוחות והיכולות שלו.

בתוך כל השנים הכאוטיות האלה המשכתי לעבוד ולתפקד כרגיל. כשאת ראש בית-אם של שתי נפשות ונפש אחת מפסיקה לתפקד, את לא יכולה להרשות לעצמך את המותרות שבלהתמוטט גם כן. בגלל זה אני כן מבינה קצת משפחות לא מתפקדות, ובגלל זה אני מחבבת אותן. אני יודעת כמה זה קשה. המשכתי לתפקד פשוט כי לא היתה לי ברירה. מישהו הרי צריך ללכת לעבודה, לפרנס, לשלם חשבונות, לעמוד בהתחייבויות. אני סוגרת את העשור הזה כשמאז החלפתי עוד שני מקומות עבודה. בקיץ 2005 התחלתי לכתוב את הבלוג הראשון שלי. זה היה בלוג ספרותי. קראתי המון כל השנים הללו, פשוט מפני שגיליתי שספרים הם נחמה כל כך גדולה. כשהכל מתפורר ומחשיך מסביב, ספרים הם אור שלעולם איננו כבה. הכתיבה מצידה ייצרה בשבילי מובלעת אוטונומית של יופי וחסד. כל מה שלא היה לי בחיי היומיום היה שם בקריאה ובכתיבה. ראיתי סרטים. הלכתי פה ושם להופעות. השתדלתי לשמור על קשרים עם חברים, אבל זה לא תמיד היה קל. הייתי שקועה בעצבות ובאומללות, ולדברים האלה יש מחיר. בגלל זה אני כל כך אסירת תודה למוסה, שהיה שם תמיד לשמוע את כל סיפורי האימה והבלהה, ושעד היום מסוגל עוד לסבול את כל הבכיות והקיטורים שלי. אני כזאת בכיינית.

ובתוך כל השנים הכאוטיות האלה נכנס לחיי אורי. אין לי מושג מה הוא ראה ומה הוא מצא בי בשנים שבהן באופן מילולי, נראיתי והרגשתי כמו הצרות שלי. אבל הוא ראה ומצא שם משהו, כי הוא חיכה לי. בסבלנות. לא היה לו הרבה מה להציע לי, כי הוא היה – הוא עדיין – נשוי, אבל אני גם לא נזקקתי להרבה. ממילא לא היו לי זמן ופנאי, פיזי או נפשי, לנהל שום מערכת יחסים, ולא ראיתי שום דבר ואף אחד ממטר. אבל כשהסכמתי לקבל את האהבה שלו זו היתה מתנה נפלאה. אני שמחה שעשיתי את זה.

קצת הפסקתי לעקוב אחרי מוזיקה – לא היו לי בדיוק זמן וחשק לעשות את זה, אבל פה ושם דברים טובים טיפטפו והגיעו אליי. הפריק-פולק של M Ward, דבנדרה בנהארט, סופיאן סטיבנס ובטח עוד כמה שמות ששכחתי, שהציעו לי יופי בתקופה כעורה. האמריקנה של קלקסיקו ו-ווילקו. שלא בזמן אמת גיליתי במהלך העשור הזה את ניוטרל מילק הוטל. עוד מאמצע שנות ה-90 מארק לאנגן מכבה לי סיגריות על הלב ואז שופך עליהן גלון של וויסקי. פליט פוקסז ואוקרביל ריבר ו-Iron and Wine הם אמנים שאני אשמח לשמוע מה הם יעשו ואיך הם יתפתחו במהלך העשור הבא.

אז מה אני יכולה להגיד – נראה לי שהיה עשור די סוער. מלא קושי וייסורים ומפרך ומפרק ומטלטל – אבל גם מלמד ופוקח עיניים ומופלא ונהדר והכי קרוב לחיים שיכול להיות. אני לא רוצה לשכוח ממנו שומדבר אף פעם, ומצער אותי שכבר יש דברים שהולכים ונשמטים לי מהזיכרון. אני מנסה לחשוב איך ייראה העשור הבא. מאז שעומר התגייס, במרץ 2008, אני מרגישה שאני בתחילתו של מסע חדש. מהרבה בחינות אני מרגישה עכשיו שוב כמי שמתחילה מאפס.

אם יש משהו שלמדתי בעשור האחרון זה שאי אפשר לדעת שומדבר על כלום. האשליה האחרונה של שליטה שהיתה לי אי-שם בשנת 2005 התפוגגה כבר מזמן. לא פלא שמזה שנתיים כמעט אני מתרגלת יוגה. מתישהו לקראת סוף הבלוג הקודם שלי כתבתי שמה שאני רוצה ומאחלת לעצמי זה למצוא מעיל ירוק, להתחיל לנגן על בס, שיהיה לי הרבה סקס, ומסע חוצה אמריקה גדול כמו שחלמתי תמיד. על המסע הזה אני עדיין חולמת. הייתי רק פעמיים העשור הזה בארצות הברית. ב-2002 נסעתי לסיאטל כדי להביא למנוחת עולמים את רוח הרפאים של זי, וב-2004 ביקרתי בבוסטון את אחי שהיה שם בשנת לימודים. אבל הצלחתי להגשים את שלושת הדברים האחרים מבין הארבעה, וזה נראה לי הישג לא רע. אחרי העשור הזה, שהולך ונגמר, נראה לי שזה שאני עוד חיה הוא הישג לא רע.

מחויבויות

ביום חמישי בחמש אני יוצאת מהעבודה – אני עדיין עובדת באותו מקום ולא עזבתי לשום מקום אחר; זה יקרה יום אחד אבל בינתיים אני עוד שם – ונושמת עמוק. אני מהדקת סביבי את הצעיף הגדול והמחמם. כבר מתקרר ומחשיך. זה היה שבוע קשה מאוד ומאומץ מאוד, אבל גם טוב מאוד. איכשהו הצלחתי לעשות המון דברים ובאופן פרוורטי כמעט זה גורם לי סיפוק. חוץ מהעבודה בעבודה זה היה גם שבוע של הרבה תחזוקה שוטפת של החיים. טיפלתי בענייני בבנק. שילמתי חשבונות. חידשתי את הביטוח לאוטו, שבשבוע הבא אני צריכה לקחת לטסט. הזמנתי את האינסטלטור. בוקר מוקדם אחד הלכתי לעשות בדיקות דם שאני דוחה כבר הרבה זמן. הלכתי לשיעורי יוגה, התאמנתי על הבס, בכל ערב קראתי עוד קצת בספר שאני קוראת עכשיו. לא צברתי כביסה וכלים בכיור, לא איחרתי לעבודה ולא התבטלתי, ובאופן כללי הייתי חרוצה ותפקודית עד אימה. אבל יש בזה גם משהו נעים. אני תמיד נזכרת בשורה הזאת משיר אחד של קארבר – “אלוהים, שום הרגשה לא משתווה ליכולת לעמוד בהתחייבויות”. ולמרות שעד סוף השיר האמירה הזאת כבר מוארת באור קצת אירוני, אני חושבת שבאופן בסיסי יש בה משהו מאוד נכון. בכל אופן כך אני הרגשתי השבוע.

אז כשהשבוע הזה נגמר ביום חמישי בחמש ואני מרגישה את הסופשבוע מתחיל, עם כל ההתרגשויות של כל האפשרויות שהוא טומן בחובו, אני מרגישה חופש גדול. סיימתי את כל המחויבויות שלי ואני יכולה לעשות את הדברים שאני אוהבת. אני הולכת לשוטט במרכז העיר ונכנסת לחנות ספרים וקונה שלושה ספרים חדשים. אני עולה לכיוון בצלאל ונכנסת לגלריה דאנא, שבניגוד לכל חששותיי בהתחלה מציגה תמיד תערוכות מעניינות, ואחריה אני נכנסת גם לבית האמנים. שקט ונטוש בשעה הזאת בחללי התצוגה, ונעים לי ככה לבד בשקט הזה להתבונן בציורים. יש שם תערוכה של ציירת צעירה בשם נטעלי שלוסר, שהם טובים מאוד ויש בהם גם לא מעט הומור – תכונה לא שכיחה באמנות. אני מוצאת את עצמי מחייכת. אני ממשיכה משם ברגל הביתה.

אני שותה עכשיו את הקפה השני של יום שישי בבוקר, כבר הייתי במכולת והבאתי חלה ועיתונים, קריר וסתווי בחוץ וכל מה שבא לי הבוקר זה לקחת את הסל פלסטיק הכחול מזעזע שלי וללכת לשוטט בשוק ובנחלאות ובמרכז העיר ובכל המקומות שאני הכי אוהבת. אני הולכת לעשות בסופשבוע רק את הדברים שאני אוהבת. יום שישי ה-13 הוא דווקא סימן טוב. יש הופעות בצהריים באוגנדה, והכי כיף זה הופעות ביום שישי בצהריים. אני רוצה לכתוב הרבה בסופשבוע הזה. יש לי ספרים חדשים מעניינים. יש המון מוזיקה שאני רוצה לשמוע. אולי אלך לסרט. אולי מישהו יבוא לבקר אותי ואני יודעת שאני אשמח מאוד.

שיקום איזור אסון

קמתי ביום שישי בבוקר והכרזתי סופית על השבוע שחלף כעל איזור אסון. הלכתי לשיעור יוגה, לא רק בגלל שהרגשתי כמו בפוסט-טראומה והייתי זקוקה לשיקום, אלא מפני שאם יש משהו שיוגה (ופאנק, וכתיבה) לימדה אותי זה לא להיתקע עם מה שמפריע, אלא להמשיך הלאה עם מה שעוזר. זה שיעור חשוב לחיים. בגלל זה אני אוהבת יוגה (ופאנק, וכתיבה) – מפני שכל כך הרבה פעמים הם נותנים לך מה שאת צריכה, עוד הרבה לפני שאת מבינה שזה מה שאת צריכה.

עשיתי בסוף השבוע את כל מה שמחזיר אותי הביתה. ידעתי שרק לבד, בתוך שקט מחודש, אני אצליח לראות שוב ברור מה אני צריכה ורוצה (ואיך אין הבדל בין השניים). שמעתי שלוש פעמים ברצף את האלבום החדש של פרל ג’ם ונתתי לאגרסיות שלו לפגוש את האגרסיות שלי. ניקיתי וסידרתי את הבית כמו שלא ניקיתי וסידרתי אותו הרבה זמן. זרקתי דברים. ובסוף ידעתי, בהיר וברור, שאני עוזבת. שאני לא יכולה להמשיך את זה. שזה כבר עושה, ויעשה לי עוד יותר אם אני אמשיך, דברים רעים. שלאורך זמן המחיר שאני אשלם על זה יילך ויצטבר למחיר גבוה מאוד. שום עבודה לא שווה את זה. אלוהים יודע שזה קשה לעזוב מקום עבודה, במיוחד כשאת צריכה להתפרנס ועדיין יש לך ילד לתמוך בו. זה מפחיד ומייאש להתחיל שוב את החיפוש מהתחלה. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר במקום הזה.

וכל הזמן התנגן לי בראש השיר הזה של איימי מאן מתוך “מגנוליה”. זה לא מה שחשבת / כשרק התחלת עם זה / קיבלת מה שרצית / עכשיו את בקושי יכולה לסבול את זה / עכשיו את יודעת ש / זה לא ייפסק / זה לא ייפסק / זה לא ייפסק / עד שתחכימי.
תכיני רשימה / של כל מה שאת צריכה / לפני שאת סוגרת וחותמת עיסקה / כי זה לא ייפסק / עד שתחכימי / זה לא ייפסק / עד שתחכימי / זה לא ייפסק / עד שפשוט תוותרי על זה.

שביל חדש אל מפל המים

זה היה (ועדיין) שבוע מהגיהינום במשרד. טינה ומשטמה באומה התאגידית. אחרי ארבעה חודשים בעבודה החדשה שוב הגעתי למבוי סתום. אני לא יכולה לסבול יותר את העבודות האלה באירגונים ובמשרדים. ובכלל, אחרי 30 שנות עבודה כמעט אני לא יכולה לסבול עוד ללכת לעבודה. נמאס לי לגמרי. לפני כמה לילות חלמתי שיש לי סרטן – אני לא חושבת שהיה שם בחלום סוג מסוים של סרטן, סתם סרטן כללי וגנרי – שכתוצאה ממנו אני זכאית לקיצבה חודשית של 4,000 שקלים. והעניין הוא, שזה היה חלום טוב, בגלל שלא הייתי צריכה ללכת לעבוד יותר. קמתי בבוקר וממש הצטערתי שזה היה רק חלום. אני חושבת שזה די מטורף שאנשים צריכים לחלום שיש להם סרטן, ועוד לחשוב שזה חלום טוב, בגלל שהם כל כך סובלים בעבודה ומהעבודה. אני צריכה אוויר ואור, אני צריכה מים וחופש, אני צריכה יופי. נמאס לי לטפל באנשים, נמאס לי לשמוע את הטרוניות והתלונות שלהם. אני צריכה לעבוד עם חומר, עם חומרים. אני צריכה למצוא שביל חדש אל מפל המים.

ואז בא מוסה, ולקח אותי ביום ראשון בערב, אחרי יום באמת נוראי, לסאקורה, וקנה לי מרק מיסו ואיטריות מוקפצות, ולו סושי ויין. זו היתה אחת הארוחות המנחמות ביותר בחיי ודיברנו וצחקנו והוא הזכיר לי שזו רק עבודה. אני מנסה לזכור את זה. לפעמים זה מנחם אותי, לפעמים לא. אני באמת לא יודעת מה יהיה. החיים, יוגה ופּאנק לימדו אותי יכולת עמידה גם בזמנים קשים ובמצבים מתסכלים וחסרי מוצא לכאורה. אז אני עומדת גם בזה. אני יוצאת מהעבודה ולוקחת אוויר ואומרת לעצמי לא להיקשר לתחושות הכעס והתסכול והדאגה והרחמים העצמיים. אני משחררת וחושבת על הדברים שחשובים לי באמת. בסוף אני אצליח לחשוב על מוצא. זה יבוא כשזה יבוא, כשזה יבשיל מאליו.

למצוא את הנהר

היי אתה שם, ראש סיכה,
הקריאה על השעון מורה שהגיע הזמן
לצאת שוב לעבודה בעיר.
המקום שבו אנשים טובעים ומשרתים
אל תתבייש, תביעתך הצודקת נמצאת רק
מרחק שנות אור לפניך.

אצלי פרחים שזורים במחשבות
סופת האוקיינוס, ירח אוכמניות
אני חייבת לעזוב כדי למצוא דרך.
לצפות בשביל ולשנן בזיכרון את
החיים האלה שחולפים מול פניי
שום דבר לא נקרה בדרכי.

האוקיינוס הוא מטרת הנהר
המים מכירים את הצורך לעזוב
אנחנו קרובים עכשיו יותר ממרחק שנות אור

אני חייבת למצוא איזה נהר
וטיבר וברגמוט חולפים בראשי ונופלים.
אני חייבת לעזוב את הדרך ולשנן בזיכרון את
החיים האלה שחולפים מול פניי
שום דבר לא נקרה בדרכי.

לא נשאר כבר אף אחד שיוביל
אבל אני אומרת לך ואתה יכול לראות
אנחנו קרובים עכשיו יותר ממרחק שנות אור.
צריך להמשיך ולרדוף אחרי המסע
הנהר מתרוקן לתוך הגאות
ונשפך אל האוקיינוס

נהר זורם אל האוקיינוס
אוצר בלום לזרם התחתי
שום דבר מכל זה לא נקרה בדרכי.
לא נותר עוד שום דבר לזרוק
מלבד ג’ינג’ר, לימון, אינדיגו,
ענפי קוריאנדר וגבעולי ורדים.
כוח ואומץ יגברו על עיניים עייפות ומנוסות
משורר נהר מחפש עוד תמימות
הנהר מתרוקן לתוך הגאות
הכל, הכל נקרה בדרכי

מילים: מייקל סטייפ. המקור כאן.