הרחק מהמון מתהולל

מעט דברים רכים עושים
אותי קשה, מעט הם
כגון

הרוח הענוג השורה בחדר,
המלטף בחללים שהם כגון
הדברים הרכים שלמפתן
אהבה.

(יאיר הורביץ)

אני רוצֶה לומר זאת פשוט:
האהבה גרמה לה גאווה.
אני רוצֶה לומר זאת יותר פשוט:
ליבה גבה לעומק אהבה.
לא,
אני רוצֶה לומר זאת יותר,
יותר פשוט,
גובה האהבה היה לה קישוט:
אינני זוכר דבר,
אני רוצה לומר זאת פשוט.

(יאיר הורביץ)

ואז בלילה כשאורי היה כאן ושכבנו והוא אסף אותי אליו וחיבק אותי חזק ושאל, אבל את לא בודדה, כל הערבים האלה לבד? אין לך אפילו טלוויזיה! ואני חייכתי וידעתי שהוא יכול לשמוע אותי מחייכת גם בלי לראות את הפנים שלי כי הן היו דבוקות לו לחזה, ואמרתי, אבל יש לי ספרים! ובאמת, ספרים מציעים לך כזאת חברה נפלאה. כשהם טובים הם יותר טובים אפילו מבני אדם. הם כזאת נחמה ובבואה ומבט וחלון וראי. בדיוק ככה הרגשתי כשסיימתי לקרוא את "בנים חוזרים" של יריב דומני. הספר הזה הוא אחד הספרים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה, לבטח בקטגוריית הספרים הישראליים. דומני כותב על חברת הילדים שאיתה גדל מגיל אפס בקיבוץ ועל הקורות אותם בבגרותם, אבל בעצם זה ספר על חלומות ושברם – כמו החלום הקיבוצי כולו – והוא כל כך אנושי ואוניברסלי דווקא משום כך. והוא כתוב נהדר. לא להאמין שזה ספר ביכורים. הוא כל כך מדויק ורגיש ומרגש. יש בו כל כך הרבה רגישות לדמויות, כך שקשה שלא להיקשר אליהן, לטוב ולרע: לאהוב את דביר, ואת אן, ואת דנה ואת דורה. לרצות להכניס סטירה לארז. לשנוא את אור. ולמרות הדיסקליימר הרגיל של "כל דימיון… בלה-בלה-בלה… הוא מקרי בהחלט", כל כך ברור שהספר הזה הוא אוטוביוגרפי. רק כשכותבים על מה שהוא כל כך אישי ומוכר וקרוב אפשר להגיע לרמה כזאת של רגישות. ואם כבר דיסקליימר, בעיניי הספר הזה צריך לבוא עם הקדשה כמו זו שבפתיחה של "500 ימים עם סאמר": "מוקדש לאור כך-וכך. כלבה". פשוט מעולה הספר הזה.

"רקמת סתיו" הוא הספר שקראתי בבית החולים. להגיד שהוא מזכיר את הרוקי מורקאמי יהיה אנכרוניסטי, בגלל הפער שבין זמן כתיבת הספרים לתרגומם לעברית: "יער נורווגי" נכתב ב-1987 ותורגם לעברית כבר לפני עשר שנים. "רקמת סתיו" של טרו מיאמוטו נכתב ב-1982, אבל תורגם לעברית רק עכשיו. בכל מקרה, יהיה מדויק להגיד שכל מי שקרא ואהב את מורקאמי ירגיש בנוח בטריטוריה של "רקמת סתיו": גבר. אישה. אישה נוספת. מוות. אובדן. היאחזות מחודשת בחיים, בהתחלה בהיסוס ואחר כך באופן נחרץ.

את "ארץ פרומה" של כריסטיאן קראכט קראתי פחות כסיפור של צעיר גרמני שמשא העבר של גרמניה, מולדתו, מכביד על כתפיו, ויותר כסיפורו של בן הדור הנוכחי שגדל בחברת שפע, והאופן שבו השפע הזה רק משאיר אותו יותר ויותר חלול ומרוקן. הטון המנוכר של המספר-הגיבור חסר השם וחסר העבר של קראכט מזכיר מאוד את הטון המנוכר של "התפסן" של סאלינג'ר ז"ל.

מה שאני יכולה להגיד על "הסיפור של מיכאל" של עידו אנג'ל הוא שמרגישים מיד שכתב אותו תסריטאי/איש קולנוע. ולא סתם תסריטאי ואיש קולנוע, אלא מישהו שכנראה מאוד מאוד אוהב את צ'רלי קאופמן ומישל גונדרי (ביחד ולחוד). אם זו מחמאה או גינוי, תלוי כנראה במי קורא את זה. לי הוא הזכיר קצת גם את הספר "זוּם" של המאייר אישטוון בניאי. ואמנם, האיור על גבי העטיפה של רות גווילי המעולה אכן מזכיר קומיקס.

אני לא הייתי הולכת שולל כל כך בקלות אחרי הכותרת "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" של מתי שמואלוף. ברור, שמואלוף תמיד העמיד את האג'נדה החברתית שלו מעל לאמנות והוא מעולם לא הסתיר את זה או התבייש בזה. כל הכבוד לו. אני ראיתי אותו באירוע האחרון של "עט לשינוי" בגלריה ברבור – נדמה לי שזה היה אי אז בחודש ספטמבר – והוא עמד על במה מאולתרת מפלטה של עץ שהורכבה על כמה ארגזי תנובה, וקרא משיריו כשמאחור ברקע – בסמטת "עיניים למשפט", כמה סמלי – נמצאים בית כנסת חב"ד וישיבת נתיבים לחוזרים בתשובה "מדרש וישיבה ללימוד תורה וערכי היהדות – ירושלים ת"ו". האמנתי לו אז ואני מחבבת את הלהט שלו גם היום. אבל זה בדיוק העניין: שמואלוף אולי לא כותב שירי אהבה רומנטיים, אבל מי אמר שאהבה רומנטית היא האהבה היחידה בעולם? אהבה באה בעוד הרבה אופנים וצורות. כל השירים שלו הם שירים שבאים מאהבה, גם אם היא (כרגיל) כרוכה בכאב: החל מאהבה להורים, למסורת, למשפחה, דרך אהבה לאחיו החלכאים והנדכאים והנאנקים, וכלה באהבות מוזיקליות כגון הקלאש, ג'ון לי הוקר, אביב גדג'. הספר הזה הוא כולו אקט של אהבה. זה לא עושה את המחאה שלו פחות אפקטיבית, אגב.

בעשר בערב אח הלילה מכבה את רוב האורות במחלקה. כל מטופלי היום כבר מזמן הלכו הביתה. רק שלושה אנשים נשארים ללון בלילה במחלקה הדוממת. האורות מעומעמים עכשיו, כל המכשירים שציפצפו כל היום השתתקו, האינפוזיות נותקו, אפילו המנקים כבר ניקו ופינו והלכו. אח הלילה שואל מה אני קוראת. אני מראה לו את עטיפת הספר. הוא שואל אם זה רומן. כן, אני אומרת לו, אבל בגלל שזה יפני זה רומן מאוד מאופק. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני קוראת רומנים זולים. ערב קודם לכן מ"ם נד לי בראש כשהוא שמע עם איזה שלושה ספרים אני מתכוונת להגיע לאישפוז. את בטוחה שאת לא רוצה לקחת משהו יותר קליל? אבל הספר הזה נהדר לקריאה בזמן בית החולים שכל שעה בו עוברת כמו נצח מלא כאב. בשמונה בבוקר נכנסתי לכאן והנחתי את התרמיל על המיטה שכבר סומנה בשמי. אני פושטת את הסוודר ולובשת חולצת בית חולים ירוקה מעל לגופיה הארוכה שלי. אני בצום עוד מהערב הקודם, ובעיקר מפריע לי שאסור לשתות אפילו מים. רופא צעיר מגיע ושואל ומסביר ומחתים אותי על טפסים, ובזמן שהוא דוקר אותי כדי לקחת ממני דם לספירה ותיפקודי קרישה ומכין לי פתיחה לאינפוזיה, שואל אותי על האולסטאר שלי. אחר כך מגיעה האחות ובודקת לי לחץ דם. בסוף מגיעה הביופסיה עצמה. מתחת לשד הימני וקצת הצידה, תחת סריקת אולטרסאונד קפדנית ואחרי שתי זריקות הרדמה מקומיות. הזריקות האלה מכאיבות כמו אצל רופא שיניים. הזריקה הראשונה מרדימה את הרקמות העליונות, החיצוניות. הזריקה השנייה נועדה לאלחש את הרקמות העמוקות יותר. ורק אחרי שתיהן זו הדקירה של הביופסיה עצמה, ולמרות שתי הזריקות שקדמו לה היא עדיין מכאיבה מאוד. החדירה של המזרק הגדול לכבד והשאיבה של רקמות חיות מתוכו היא באמת נורא נורא מכאיבה. אני לא יכולה ולא רוצה לדמיין איך לפני כמה שנים עוד עשו את הבדיקה הזאת בלי הרדמה מקומית מקדימה ובלי אולטרסאונד. לפעמים ההבדל בין פרוצדורות רפואיות לאיטליז קצבים הוא מאוד מאוד דק. אבל לפחות הכאב הזה הוא מאוד מאוד קצר, אני חושבת שזה לא לקח אפילו שנייה. אולי חצי שנייה. ואז אני מצוּוה לשכב על צד ימין במשך שעתיים ולא לזוז. אז טוב שיש לי ספר, למרות שאחרי כל כך הרבה שעות בצום, כשעדיין אסור לי לשתות אפילו מים, ותחת אורות הניאון האכזריים והחימום המייבש של בית החולים, אני מרגישה שגם מתחיל לי כאב ראש.

בסוף, כשכבר מותר לי להתחיל להסתובב ולשתות ולאכול, אני בקושי יכולה להסתכל על האוכל שמגיע. זה כל כך מזכיר לי אוכל צבאי. אני מדלגת על המרק ולא רוצה להסתכל אפילו על הבשר, אבל אפילו בגירסת בית חולים אורז לבן פשוט ואפונה ירוקה זה משהו שאפשר תמיד לאכול. אני רוצה לאכול רק כדי שאני אוכל לקחת שני כדורים נגד כאב ראש. חוץ מזה לא כואב לי כלום. אני מסמסת לעומר שהכל בסדר ומקבלת ממנו שתי שיחות טלפון מתרפקות וממיסות. בערב אבא שלו מתקשר לשאול איך אני. אני יודעת שהוא דואג לי לפי זה שהוא אומר שבסוף אני עוד אקבור את כולם. בחמש יש ארוחת ערב של שתי פרוסות לחם אחיד עם גבינה לבנה וגיל ומלפפון ועגבניה ולקינוח עוגת ספוג עם ריבה וקוקוס. העוגת ריבה הזאת היא כל כך בה"ד 12. גם ארוחת ערב בשעה חמש זה כל כך בה"ד 12. והמיטה, והסדינים, והמגבת. זה כמו בטירונות שוב, גם אם עברו מאז מיליון שנה. כל שעתיים באה האחות למדוד לי לחץ דם והיא מרוצה שהוא תקין ויציב כל הזמן. בערב מחליף אותה אח הלילה ועכשיו הוא בא לכבות את האורות. מחר בשבע בבוקר מכתבי השיחרור יהיו מוכנים, הוא אומר, ונוכל ללכת הביתה.

אני מניחה את הספר. אני כבר לקראת סופו, אבל עכשיו כבר שורפות לי העיניים ואני עייפה מכל היום הזה. אני שמחה שכאב הראש עבר ולא כואב לי שום דבר אחר. עכשיו כשהחדר חשוך אני יכולה לראות מבעד לחלון הגדול את כל העולם בחוץ מנצנץ בחושך – האורות של בית זית, מוצא ומבשרת. מדי פעם מונית מתקרבת בכביש שיורד לבית החולים, אורות הפנסים שלה משתקפים בכביש הרטוב. בחוץ היה כל היום סוער וקר, ירד ברד והיה גשום כמעט כל הזמן, אבל שום דבר מכל זה לא הגיע ולא נגע לכל מה שהתרחש ומתרחש בתוך הבועה הסגורה של בית החולים. אני מתכופפת לתרמיל ומוציאה ממנו את הדיסקמן ושמה את הדיסק של הסולסייברז, ולאט לאט עוצמת את העיניים עם המוזיקה.

בשש-ארבעים-ושבע בבוקר אח הלילה מדליק את כל האורות ומניח את מכתב השיחרור על הארונית ליד המיטה. הגב שלי מכווץ משנת לילה על מזרון בית חולים לא נוח, אבל אני יודעת שזה שומדבר שכמה מתיחות של יוגה לא יוכלו לשחרר מיד. חוץ מזה אני הולכת הביתה וזה כל מה שאכפת לי. אני שוטפת פנים ומצחצחת שיניים, ופושטת את הכותונת הירוקה ולובשת את הסוודר, ושורכת את האולסטאר ומכניסה את הספרים והדיסקמן לתרמיל. בשבע ועשרה אני בחוץ, נושמת עמוק את האוויר הגשום. אני עוצרת מונית. מחלקת אישפוז לילה נמצאת במכון שרת, שמאכלס את המחלקה האונקולוגית של בית החולים. משש וחצי בבוקר מתחילים להגיע אנשים לטיפולים כימותרפיים, לכן קל למצוא כאן מונית. לילה אחד במכון שרת מספיק כדי להבין איפה באמת נמצאים הסבל והכאב והצרות האמיתיות ואיך כל שאר הטרדות היומיומיות הן סתם שטויות.

בשבע וחצי אני בבית. אני מדליקה את הרדיאטור ואת הדוד ואת הקומקום. אני פותחת את הדלתות של המרפסת ונושמת עמוק. זה בוקר חורפי קר ואפור ורטוב, אבל הריח של האדמה הבוצית והאוויר אחרי הגשם והעצים אחרי הסערה הם נחמה גדולה. הרוח ניערה את עלי הכותרת הלבנים של השקדיות והם נשרו כמו קמצוץ של אבק פיות. אני צריכה את כל היופי הזה אחרי כל הכיעור. את החריפות של החורף, הגשמיות של הגשם. אני מכינה לעצמי קפה. תיכף יהיו מים חמים לאמבטיה.

הוא מתוק ומתסכל כמו שרק מישהו בן 27 יכול להיות מתוק ומתסכל לאישה בת 47. אנחנו במיטה ואני יושבת עליו. הוא עדיין עם הבוקסרים עליו, אני בקומבינזון שחור וכלום מתחת. הזיקפה שלו מבעד לבד התחתונים מתחת לכוּס שלי. אנחנו מנסים לנהל שיחה תרבותית על סרטים שאהבנו בעשור האחרון. אני מזכירה סרטים בהשראת קומיקס – העולם שבפנים, אמריקן ספלנדור, ג'ונו. הוא נוקב בשמות של אפוסים שוברי קופות מצד אחד וסרטים אזוטריים שבחיים לא שמעתי עליהם מצד שני. ככה זה אנשים שלמדו קולנוע. אנחנו מהרהרים בקול אם לג'ים ג'רמוש ולאנג לי היו סרטים ממש טובים בעשור החולף. בסוף נמאס לנו מכל סיכומי העשור ואנחנו נותנים דרור לתשוקה ומניחים לה להזדקף בינינו. אני עושה לאט את דרכי למטה. הזין שלו ממלא לי את הפה. אני מעניקה לו עונג אוראלי בדרכים שהוא לא חווה עדיין. אני שומעת אותו נאנק. היד שלו ספק מחזיקה ספק מלטפת לי את הפנים. מוצא חן בעיניי שהוא עירום לגמרי חוץ משעון היד השחור הגברי שהוא עדיין עונד. זמן עומד בינינו. הפה שלי מתמלא בזרע שלו. אני סוגרת שפתיים סביב הזין שלו ובולעת הכל.

אנחנו שותים תה כשהשמיכות החמות כרוכות סביבנו. אנחנו יושבים עירומים מתחתן ומדברים על יפן ועל מסעות בארצות הברית. אחר כך אנחנו מתחילים שוב. הפעם הראש שלו בין הירכיים שלי. הזיפים הג'ינג'יים שלו אל מול המקום שבו העור שלי הכי עדין. כשהוא עולה אליי אני מנשקת ומלקקת לו את השפתיים והלשון. הוא מתנשק נהדר, אני אוהבת להתנשק איתו. הוא לוחש שהוא רוצה לחדור אליי. אני פשוקה לעומתו. אחר כך אני מעליו. הוא אומר שהוא רוצה לראות אותי נעה עליו. הוא מחדיר לי אצבע לישבן. אני מסוגלת לגמור ככה בקלות אבל אני עוד לא רוצה. אני מציעה לו הצעות נוספות. הוא מהסס. אין לו הרבה ניסיון בזה ויש לו את החששות שלו, אני מתארת לעצמי, הוא עייף וקצת מצונן והוא אומר שנשאיר את זה לאחר כך ואולי נלך לישון קצת. אני אומרת לו בסדר, וחושבת שזו הפעם השנייה שלי איתו והפעם השנייה שלא גמרתי. אבל זה בסדר, אני חושבת. זה קורה, זה חלק מסקס. את לא תמיד יודעת אם תגמרי ואיך ומתי. אבל משהו בקול שלי אומר כנראה אחרת. אל תגידי לי בסדר כשמשהו הוא לא לגמרי בסדר, הוא אומר לי. זו פעם שנייה ואני כבר מכיר אותך קצת, אבל לפעמים אני באמת לא יודע אם זה בסדר או לא. אני יודעת שהוא מתכוון גם ליום שישי לפני הרבה שבועות שהוא הבריז לי. אני מתחילה לבכות. זה תמיד מרגש אותי באופן עמוק כשאני מרגישה שמישהו מסוגל לראות אותי באמת, מעבר למילים ולמחוות החיצוניות. לא תמיד הוא רואה אותי. אבל עכשיו הוא מחבק אותי והחיבוק שלו מנחם אותי והגוף שלו קורן חום ונעים להתכרבל לעומתו וכך אנחנו נרדמים.

בבוקר הדירה קרה ושנינו סתורים ופרועים והפוכים וצריכים להגיע לעבודה, ושלו בכלל בתל אביב. אנחנו יוצאים מכאן ביחד והולכים לתחנת האוטובוס. אני אוחזת בכף היד שלו בקצות אצבעותיי אבל שומטת אותה כמעט מיד כי אני כל כך פוחדת שהוא יירתע ויוציא אותה מכף ידי. אני כל כך לא גיבורה. אני מרגישה חשופה ופגיעה ואני יודעת שיש לי לב דיסלקטי והוא לא תמיד מפענח נכון סימנים ואותיות. אני מזכירה לעצמי שאני בת 47 ולמה שמישהו בן 27 ירצה אותי, במיוחד כשיש לו כל כך הרבה נשים וסקס. אז אני משתדלת להיות קוּלית ואגבית לגבי זה למרות שאני יודעת בבירור שאין שום דבר קוּלי ואגבי בעניין הזה. סקס מטביע בי חותם, הוא משנה דברים, וזה שהוא צעיר ממני בעשרים שנה עושה את זה עוד יותר גרוע. אני לא רוצה להרגיש פאתטית. להרגיש דחויה זה תמיד גרוע, אבל זה גרוע פי מיליון להרגיש דחייה ממישהו שצעיר ממך בעשרים שנה. וזה הכי גרוע בשבילי שמתחת לחזות החיצונית המחוספסת והמוחצנת שלו מסתתר גרעין מתוק מאוד ורך. כי אלה הגברים שנוגעים לי הכי עמוק ובעצב הכי חשוף שלי. זה, והעובדה שהוא נמצא בדיוק ברגע שבין סוף הנערוּת לתחילת הבגרוּת האמיתית, החיים המבוגרים, אלה שאף אחד לא יכול להימלט מהם, אלא אם כן זה במחיר הרבה הרבה יותר גבוה. ואני רוצה להגיד לו שלא יאבד את זה אף פעם, את הגרעין המתוק והרך הזה שלו, אחרת מאחורי החזות החיצונית המחוספסת לא יישאר שום דבר אמיתי.

תשמור על זה, אני רוצה להגיד לו, אפילו שזה הכי מסוכן בשבילי. אני מקווה שתל אביב לא תשחית אותו לגמרי. שתמיד יישאר שם בפנים משהו מהנער החיפאי שהגיע לעיר הנוצצת והמפתה עם חלומות הקולנוע שלו.

אבל שום דבר מכל זה לא נאמר שם בבוקר האפור בתחנת האוטובוס. אני עולה על קו 19, והוא מנשק אותי נשיקה חטופה לשלום ואומר לי מותק. אני מנופפת לו אחר כך מבעד לחלון והוא מחייך. הוא מחכה לקו 32. אני נזכרת ששכחתי להראות לו את השלט שתלוי מעל לשלט תחנת האוטובוס, שמישהו חמד לצון וכתב עליו מיאמי ביץ'.

(דצמבר 2009)

נראה לי ששלישי בלילה היה אחד הלילות הקרים ביותר שהיו כאן החורף הזה, שהוא קר מאוד גם ככה, ועוד אחרי סערת הגשמים הגדולה. כך שלפחות מהבחינה הזאת זה היה מזג אוויר הולם מאוד לפסטיבל די-פרוסט. מצד שני, רחובות מרכז העיר היו שוממים כמעט לגמרי, וזה לא ממש עושה חשק ואווירה של כיף ופסטיבל. איפשהו במהלך הערב גם נפל לי האסימון שחיי לילה הם עבודה קשה מדי – בעיקר למי שעובד ביום. בעוד אני תוהה ביני לבין עצמי אם זו בעיה פרטית שלי ואם אני צריכה להסיק מזה מסקנות אישיות, יותם אומר שגם הוא שונא חיי לילה. שהוא מסתובב בכל האירועים הליליים האלה רק בגלל שמה שמעניין אותו זה אירועי התרבות, ובעיקר מוזיקה, וחבל שאלה מתרחשים דווקא בלילה. כך שכנראה שזו לא רק הבעיה הפרטית שלי.

אז השוטטות עצמה בין מקומות ההתרחשות השונים, ברחובות הקרים והנטושים, לא היתה כיף בכלל. אלמלא חברתו הנעימה של יותם הייתי עוצרת מונית וחוזרת הביתה הרבה יותר מוקדם. אבל אנחנו מדברים ומדברים ומדברים תוך כדי זה שאנחנו מזגזגים ותופרים ופורמים ותופרים מחדש את סמטאות מרכז העיר: הבאסס, הסירה, הקצה, חזרה לבאסס, קונסטנטין, חזרה לסירה. יותם הוא צעיר ומתוק ודומה לאמיל הירש. אנחנו מדברים על קולנוע ומוזיקה ואיזורים אוטונומים ארעיים של חכים ביי. זה החלק הכייפי ביותר של הערב.

אהבתי את "האף" – הפנזין – אבל הפרוייקט הסודי בבאסס היה מאכזב באוזניי – מוזיקה קצת לאונג'ית אמצע-הדרך מדי, אז אנחנו עוזבים אחרי השיר השני או השלישי. בסירה כרגיל מלא ודחוס. מארקי פאנק מתקלט סט פסאודו-סיקסטיז וכולם מסביב משתגעים אחרי זה ורוקדים בחלל הקטן וכמעט מכבים עליי את הסיגריות שלהם מרוב שצפוף. האנשים האלה נראים לי מאוד מוזרים. רייסקינדר עולה אחר-כך, זכרתי שהוא טוב מאוד אבל שכחתי כמה. הקטע עם רייסקינדר הוא שאני לא בטוחה עד כמה הסארקזם החומצי שלו לא מופנה גם כלפי הקהל שלו. בעצם עכשיו כשאני כותבת את זה אני די בטוחה שכן. אני חושבת שהוא בהחלט מתכוון להגיד שהבדיחה היא תמיד (גם) על חשבוננו. לא פלא שהוא מסיים את הסט על רקע "ליתיום" של נירוונה. גם אצל קוביין זה היה מאוד ברור שמצד אחד הוא זקוק לקהל שלו כמו כל יוצר, ומצד שני הוא בז לו ושונא אותו דווקא בגלל ההזדקקות הזאת. כידוע זו לולאה שכמעט אי אפשר להתיר. צריך ללמוד לחיות עם זה. או שלא, כמו במקרה של קורט. אז יש את המתח והאמביוולנטיות הזאת גם אצל רייסקינדר, וזה משהו שאני מאוד מעריכה ומחבבת.

אבל מה שהכי אהבתי באותו ערב בסירה היה תערוכת הציורים של צליל צמת תחת הכותרת "פאלינדרום". הציורים הגדולים שלה הזכירו לי את מארק ריידן – מין ציורים שבמבט ראשון נראים כמו איורים מספר ילדים ישן ותמים, אבל אז פתאום רואים שנוספו להם כל מיני עיוותים, מה שהופך אותם למטרידים, עוכרים ולא נעימים. אני תוהה אם בהקשר הזה השם "פאלינדרום" מתייחס לסרט של טוד סולנדז, שכל הסרטים שלו טעונים בדיוק באותן תחושות. כך או כך, אלה עבודות טובות מאוד. גם העבודות שתלויות בקונסטנטין ממשיכות קצת את הקו הזה, ובכלל באופן מפתיע נהניתי בקונסטנטין, אולי דווקא בגלל שזה מקום שאני כל כך לא פוקדת בימים רגילים. החלל הגדול המגה-ברי והעיצוב הקיטשי שלו, האווירה הפסאודו-דקדנטית, המוזיקה האלקטרונית ברקע, אקווריום הדגים. אני יכולה לבהות שם שעות.

בחצות וחצי אני מנשקת את יותם על הלחי ועוצרת מונית. כמו סינדרלה על דדליין אני מקפידה לחזור הביתה בשעה שלא תגרום לי להתחרט למחרת על זה שאני חיה. לערב שלמחרת אני אפילו לא טורחת כבר ללכת. אני גוזרת את הצמיד האדום שעל פרק כף היד שלי ומצמידה אותו עם מגנט למקרר, למזכרת. יכול להיות שכל הפסטיבל הזה הוא באמת לסטודנטים ולא לאנשים רגילים ועובדים שצריכים לקום מוקדם בבוקר. חבל גם שאם יש יומיים של פסטיבל עושים אותו בשלישי-רביעי ולא ברביעי-חמישי – שלפחות אחרי הערב השני אפשר יהיה ללכת לישון בלי לקום מוקדם בבוקר לעבודה. ביום רביעי בערב אין לי שום חשק לצאת שוב אל הקור וללכת לישון מאוחר. במקום זה אני נכנסת עם ספר מוקדם למיטה החמה ושומרת על טמפרטורת הגוף שלי חמה ונעימה כל הזמן. אני יודעת שאת כל ההרכבים שלא ראיתי ייצא לי בטח לתפוס פה ושם בשבועות הקרובים, וגם אם לא זה לא נורא. כשזה הופך לעבודה קשה זה פשוט לא כיף. לפני שאני נרדמת אני חושבת גם על מה שארתור לי אמר, על זה שאנשים הם הכיף הגדול ביותר אבל בכל לילה הוא הולך לישון שוב לבד.

בשישי בצהריים נרשמת הפשרה נוספת כשאני הולכת למכירת תקליטים בתקליט. אני לובשת שמלה שחורה קצרה, גרביונים שחורים ואת המגפיים השחורים מגומי עם ציורי הגולגלות והשושנים. המגפיים האלה הן בשביל המטאליסטית והאליס בשלשלאות שבתוכי, והן הדבר המגוחך והנפלא ביותר שקניתי בשבועות האחרונים. בתקליט אני מבלה הרבה זמן בנבירה בערימות התקליטים ויוצאת משם בסוף עם אלבום הופעות כפול של איאן האנטר מ-1979 (עם מיק רונסון), אלבום הופעה כפול של דפש מוד (עם חוברת צילומים נפלאים בשחור-לבן של אנטון קורבין, שרק בגללה אני קונה את זה. צילומי הופעות ואחורי-קלעים וצילומי דרך ובגלל שקורבין הוא צלם נהדר ובגלל שזה תקליט ולא דיסק אפשר ממש לראות את הצילומים), אלבום של אבנר שטראוס, שהיה זמר ומשורר ירושלמי בשנות ה-80, שנקרא "בירושלים השמיים נמוכים יותר", "גלמין" של שפיות זמנית בגלל שאני אוהבת את ההדפס/תחריט שעל העטיפה וגם את מילות השיר, ואיזה אוסף ניו-ווייב. אני רואה את מארקי Fאנק קונה ערימה של תקליטים. מארקי הוא באמת התקליטן הכי עסוק בעיר, ואני לפחות מילאתי את מכסת הFאנק שלי איתו לשנה הקרובה לפחות. אני משווה תקליטים עם יותם שמצא תקליט של 3ח ועם דודו ה' ועם אבי ש' ועם עוד אנשים שנמצאים שם ונחמד לדבר איתם. אחר-כך אני הולכת לשתות קפה באוגנדה ופוגשת שוב את אמיר ב'. אנחנו מדברים על מוזיקה וצילום והלימודים במוסררה וזה כיף גדול לדבר איתו. אנשים הם באמת הכיף הגדול ביותר שיש. גם אם, ובעיקר בגלל, שרוב הזמן אני מרגישה כמו איניד מ-Ghost World, ושאני חיה בתוך עולם רפאים בתוך הראש שלי.

האיש שהיה יום חמישי של גילברט קית צ'סטרטון הוא סאטירה פוליטית במסווה של סיפור מתח. מהצד של סיפור המתח הוא מזכיר קצת את ארתור קונן דויל ושרלוק הולמס שלו – אחרי הכל התפאורה היא אותה תפאורה של לונדון הויקטוריאנית, אלא שב"האיש שהיה יום חמישי" כבר מהפרק השני או השלישי קל מאוד לנחש את המשך העלילה ומיהו ה"נבל" שעומד במרכזה. מהצד של הסאטירה הפוליטית הספר הזה, ובעיקר הפתיחה שלו, הזכירו לי מאוד את "האמן ומרגריטה" של בולגקוב. זו כמובן אמירה אנכרוניסטית: "האיש שהיה יום חמישי" התפרסם ב-1908, ואילו בולגקוב כתב "האמן ומרגריטה" בין השנים 1928 ו-1940. אין לי מושג אם בולגקוב הכיר את הספר של צ'סטרטון, אבל הסצינה הפותחת של שני הספרים דומה באופן מפתיע. עדיין, אין ספק ש"האמן ומרגריטה" הוא ספר מענג הרבה יותר ואנרכיסטי הרבה יותר – צ'סטרטון הוא חסיד החוק והסדר והביקורת שלו היא על הכוחות האנרכיסטיים המנסים לקעקע את יסודות הסדר הטוב (כותרת המשנה של "האיש שהיה יום חמישי" היא "חלום בלהות" – A Nightmare). אבל אם יש סיבה אחת לקרוא את הספר הזה היא בגלל התרגום של משה דור. משה דור הוא משורר, וגם בלי להכיר את המקור, שפת התרגום שלו יפהפיה.

התחנה האחרונה של ג'יי פאריני מתייחסת לשנת חייו האחרונה (1910) של הסופר טולסטוי. פאריני שוזר יחד קטעים מיומניהם (האמיתיים) של האנשים הקרובים ביותר שהקיפו את הסופר הזקן והנוטה למות באחוזתו: אשתו סופיה, בתו סאשה, המזכיר שלו והרופא שלו. כמו בחצר ביזנטית, המאבק כאן הוא על ירושה ועל מורשת – על כסף ועל יוקרה וכוח, הכרוכים בזכויות היוצרים של הסופר לאחר מותו. מהצד האחד ניצבת סופיה, ומהצד השני כל מלחכי הפנכה של בעלה שכרגיל, אהבו מאוד לשנוא אותה מפני שאותו הם העריצו כמו אל. היא מצידה שנאה אותם בחזרה, ונדמה לי שפאריני דווקא נוטה לה חסד ולכל הפחות מבין את הצד שלה במאבק הזה: בשבילם מדובר רק ביוקרה וכוח, אבל בשביל סופיה זו שאלה קיומית: היא יודעת שאם זכויות היוצרים לא יישארו בידיה, היא וילדיה נידונים למחסור כלכלי – אחרי הכל מדובר בשנת 1910 וברוסיה הצאריסטית. הדמות של סופיה כאשתו-של, שנדונה לחיות לנצח בצל בעלה הסופר הגדול, הזכירה לי גם את דמותה של זלדה פיצג'רלד.

"בכל פעם שאני פועלת מתוך רגשות חזקים ואמיתיים מכנים אותי משוגעת. כשליובוצ'קה נוהג כך, מכנים אותו גאון".

סאלי לוקהארט: הצל בצפון, פיליפ פולמן – אני יודעת שזה ספר נוער, אבל אני אוהבת ספרי נוער. זה הספר השני בסדרת סאלי לוקהארט, וסאלי כבר בת 22 (בספר הראשון בסדרה היא היתה בת 18). כמו בספר הראשון, פולמן מפליא לתאר את כל הפרטים הקטנים ביותר של החיים בלונדון הויקטוריאנית, ובעיקר הוא מפליא לבנות גיבורה פרוטו-פמיניסטית, או ליתר דיוק, בהתחשב בעובדה שהשנה היא 1878, סופרג'יסטית.

סלון יופי | דמקה סינית, מריו בייטין – אחת לכמה זמן אני צריכה לקרוא ספרות כזאת כדי להזכיר לעצמי כמה אני שונאת ספרות מנוכרת. היא כל כך נעדרת אמפטיה וחום אנושי בסיסי, שהיא באמת סטרילית לגמרי – סטרילית גם במובן האנגלי של עקרה. עקרה וקרה וצחיחה – בעיקר "דמקה סינית", הנובלה השנייה. ב"סלון יופי" עדיין יש משהו הומני יותר, ולכן היא נסבלת יותר בעיניי. לגמרי לא הפתיע אותי לקרוא שמריו בייטין הוא אמן מיצג. משהו מהיחס הזה שלו הוא מביא גם לספרות.

ערב ראינוע של No Coast במוצאי שבת בבאסס. בדרך לשם אני רואה שמחוץ לקונסטנטין יש תור כאילו מחלקים שם לחם. בבאסס אין שום תור, רק אשנב קטן שמתפקד באמת כמו קופה של בית קולנוע זנוח וישן מפעם. אני משלמת, מוחתמת ועולה במדרגות למעלה. להיכנס לבאסס זה תמיד כמו להיכנס למערה החשמלית – אלא אם כן זה בקיץ, ואז הכניסה היא דרך מרפסת הגג הפתוחה. בגלל שאלה ימים של קיץ באמצע החורף יש גם אנשים שיושבים עכשיו על המרפסת. בפנים חשוך ו-טוב, הבסים מרעימים. זה ערב שבו הרכבים חיים מנגנים ביחד ולצד די.ג'ייז מצוות דאב אל וואד (כותרת משנה: בסים לשעת מצור. תמיד יש פה מצור). אני מתמסרת למוזיקה האלקטרונית ברקע, למרות שאני מבינה מאוד קטנה בה, בלשון המעטה. אני יכולה לדקלם מתוך שינה את ההבדלים הדקים בין דוּם לדרון לסטונר, בין טראש מטאל לדת' מטאל לבלאק מטאל, בין פרוג להרדקור אטמוספרי למאת' רוק לפוסט רוק – כל מה שחוסה תחת המטריה הרחבה של הרוק. אבל אין לי שום מושג מה ההבדל בין טכנו לטראנס לאסיד להאוס לאמביינט לצ'יל-אאוט לדאב-סטפ לאלקטרו-קלאש ליורו-טראש ולאיטלו דיסקו (שאלוהים יעזור). זו לא הטריטוריה שלי. אבל אין לי שום בעיה להיות פרח קיר. אני נצמדת לפינה שלי ופשוט מקשיבה ומתבוננת. לברמנית יש מוהוק. יש כאן בחור ארוך שיער עם חולצה שחורה של בלאק מטאל נורבגי. אני מזהה את הבסיסט של יום שני האחרון של אוקטובר ואת הסולן של אשכרה מתים, את אמיר שבא להגיד שלום ועוד הרבה פרצופים שאני לא מכירה בשמות אבל אני מזהה מאינספור הופעות והתרחשויות, חלקם בתור צופים וחלקם בתור מופיעים, והרבה מאוד פעמים שני הדברים גם יחד.

בינתיים מתחיל לנגן ההרכב החי הראשון מעבר למסך. המעבר מהמוזיקה שמתקלט הדי.ג'יי לנגינה החיה הוא חלק לגמרי. אפילו לאוזניים המתורגלות שלי לוקח כמה שניות לקלוט שעכשיו זו כבר מוזיקה חיה. רוקי בי שר-מדקלם על רקע להקה חיה. יותר מדי פעמים החמצתי בעבר את רוקי בי, ואחרי שני הקטעים הפואטיים והיפים מאוד שלו אני אשמח לתפוס אותו בהופעה שלמה משל עצמו בקרוב. הוא ממש ממש טוב. אין תחליף למוזיקה חיה, אורגנית, וזה מותר ה-MC על ה-DJ. על המסך מוקרנים קטעי וידאו, חלקם צילומים של הלהקה שמנגנת ממש עכשיו מצידו השני של המסך. קצת מתסכל אותי שאי אפשר ממש לראות אותם, כי ככה אני רגילה ואוהבת, אבל אני חושבת שזו בעצם הנקודה של הערב הזה. אני חושבת על "נשיקה מעבר למטפחת" בהקשר של תרגום, על המושג הפילוסופי "צעיף הבערות" (Veil of Ignorance), על העובדה שכשחסרה לנו ידיעה מוצקה – כזו שהחושים שלנו מספקים לנו באופן מיידי ובלתי אמצעי – אנחנו נדרשים להפעיל הרבה יותר אמונה, וגם דימיון. אין לי ממש מסקנות בעניין, אז אני בעיקר חווה את זה כרגע כמו שזה.

את תחילת הקטע החי השני שוב לוקח לי כמה שניות לזהות, למרות שאני יודעת בבירור שזה משהו שאני מכירה ואוהבת. ואז אני נזכרת: ג'יינז אדיקשן. הקול הגבוה של פרי פארל כשהוא שר על סקס ואלימות ו-Nothing's Shocking. ואז הקול של בחורה שרה – אני חושבת שזו הסולנית של קיצו, והמוזיקה באמת צבעונית ופסיכדלית ולקראת הסוף שוב מצטרף איזה בחור בקטעי דקלום-דיבור, ואז זה נגמר ושוב המעבר לביטים ובסים ומוזיקה דיגיטלית, מסומפלת, שמנגן הדי.ג'יי התורן. בינתיים כבר רבע אחרי חצות ואני פורשת למרות שאני בטוחה ששאר הקטעים בטח יהיו מוצלחים לא פחות. אבל כמה מאיתנו צריכים לקום ביום ראשון בשש בבוקר ולהתחיל עוד שבוע עבודה. בדרך החוצה אני רואה שמחוץ לקונסטנטין עדיין יש תור כאילו מחלקים שם כסף.

האירועים האלה של No Coast מסתמנים כעניין מוצלח מאוד. רק עכשיו גיליתי פתאום שהם קולקטיב של אמנים ויוצרים בוגרי מוסררה. איכשהו זה מסביר לא מעט. כמו באירוע של הקיץ, גם הפעם היו במקום כ-50 איש, להערכתי – ממש לא מעט לאירוע של מוזיקת שוליים/יצירות וידאו.

ובשבוע הבא: יומיים של פסטיבל De:Frost.

תחת הכותרת "המסע בעקבות האיש על החמור הלבן" מציג יעקב ישראל סדרה של צילומי צבע גדולים ויפים בגלריה ברבור. זו תערוכה אניגמטית ומסקרנת, כי למרות השם שלא יכול להיות יותר ישראלי ממנו (יעקב ישראל), ולמרות שכל הצילומים צולמו בנופים ישראליים כמו הנגב, ים המלח, קיסריה – משהו בצילומים עצמם מעורר תחושה של אמריקנה דווקא. המוח שלנו כל כך מוטבע בדימויים אמריקאיים.

(יעקב ישראל, צריף במערב הנגב)

בצבעים ובאווירה שלו הצילום הזה הזכיר לי מיד את וויליאם אגלסטון, הצלם יליד מיסיסיפי שצילם הרבה מאוד ברחבי הדרום העמוק של ארצות הברית, והיה מחלוצי צילום הצבע והכנסתו לקאנון הצילום האמנותי. בנוסף, שם התערוכה, "המסע בעקבות האיש על החמור הלבן", הזכיר לי מיד את Searching for the Wrong Eyed Jesus – סרט המסע של ג'ים ווייט לתוככי הדרום העמוק של ארצות הברית, על כל המוזרויות, האידיוסינקרטיות והאקסצנטריות של האיזור הזה.

(וויליאם אגלסטון, ליד מטע וואנאלו הנטוש, מיסיסיפי)

בטקסט שלו לתערוכה מציין יעקב ישראל בצדק שהמושג "מסע" מתקשר אצלנו כבר כמעט אוטומטית לאמריקה/אמריקנה – בארץ אי אפשר ממש לערוך "מסע" בגלל שגם אם אתה יוצא לדרך עם שחר, תמיד תוכל לחזור הביתה, אם רק תרצה, לכל המאוחר עד חצות. אין פה ממש מרחבים בשביל לערוך "מסע" – מסע במובן האמריקאי העמוק שלו. אבל יעקב ישראל מודע למסורת של הצלמים הנודדים בדרכים שנמצאת בלב ליבו של הצילום האמריקאי, והוא הולך בעקבות המסורת הזאת.

אחד החיבורים היפים ביותר של ג'ק קרואק לא מופיע באף אחד מהספרים שלו, כולל לא בספר שהביא לו תהילת עולם. הוא מופיע בהקדמה שחיבר לספר הצילומים של רוברט פרנק, "האמריקנים". רוברט פרנק הוא מהאבות המכוננים של הצילום המודרני, ואולי הצלם האהוב עליי ביותר. הוא הגיע לאמריקה כמהגר משווייץ ב-1947, וכבר בתחיל שנות ה-50 התחבר אל חוג הסופרים והמשוררים שקרואק נתן לו את השם דור הביט: אלן גינסברג, וויליאם בורוז, קרואק, גרגורי קורסו, לורנס פרלינגטי. בשנת 1955, בסיוע מענק מטעם קרן גוגנהיים, יצא פרנק לדרכים כשהוא חמוש במכונית ובמצלמה. מה שקרואק עשה "בדרכים" מרגע שהשחיל גיליון נייר ארוך לתוך מכונת הכתיבה שלו, הוא מה שפרנק עשה מרגע שהשחיל סרט צילום במצלמה שלו.

פרנק חיפש את אמריקה של החצרות האחוריות, העזובות, המתפוררות. אמריקה של הדיינרים העלובים והמוטלים הזולים, של האנשים הזנוחים והחלומות הכבויים. הוא עזב את ההייווייז והאינטרסטייטס והדרכים המהירות וירד לשוליים ולדרכים הישנות. חלקים מהנסיעה שלו הוא עשה על דרך 66 המיתולוגית – אותו כביש שנסלל בסוף שנות העשרים בין שיקגו ולוס אנג'לס ושעליו עשו במשך שנות השפל הכלכלי של שנות השלושים (שלו נוספו במערב התיכון גם שנות בצורת וסופות אבק) אלפי אנשים את דרכם מערבה, בחיפוש אחר לחם, עבודה והארץ המובטחת: קליפורניה.

אמריקה שפרנק תפס בעדשת מצלמתו היא אמריקה סדוקה, גרעינית ומטושטשת. אני תמיד חושבת שרק זר – אאוטסיידר מוחלט, מהגר שבא מבחוץ – היה יכול לקלוט את מה שהוא קלט. אלה הסדקים הראשונים שניבעו בחלום האמריקאי: חלום הבית עם הגינה והמכונית, הפרברים, תרבות הצריכה, קונפורמיות ופוריטניות חונקת. יעברו עוד עשר שנים עד שיורשיהם של הביטניקים – ההיפים – יתרגמו את הבקיעים הללו למהפכה תרבותית כוללת.

(צילום דרך: אגלסטון)

(צילום דרך: רוברט פרנק)

בעיניי הצילום הזה של הדרך של רוברט פרנק הוא הדבר הקרוב ביותר שיכול להיות לצילום מופשט. למרות שמדובר בדרך קונקרטית – US 285 בניו מקסיקו – הצילום הזה הוא הפשטה של כל הדרכים הקונקרטיות כולן. למרות שאם מאמצים את העיניים אפשר לראות בהמשך הדרך, בנתיב השמאלי, מכונית – מכונית שנוסעת בשעה לא ברורה איפשהו על הדרך שמובילה מקולורדו דרך ניו מקסיקו לטקסס – בסך הכל 1260 ק"מ – הצילום הזה בעיניי הוא ייצוג של האידיאה של הדרך.

ובגלל שהדרך היא בסופו של דבר אידיאה, והמסע הוא לעולם מצב נפשי, אפשר בסופו של דבר לצאת למסע גם פה ושם בארץ ישראל, ולהביא את כל המוזרויות, האינדיוסינקרטיות והתלישות של המקום הזה – כפי שמדגימים יפה הצילומים של יעקב ישראל. יותר מכל דבר אחר מסע, או הדרך, הוא המטאפורה הגדולה ביותר של החיים (עוד יותר מהמטאפורה של הנהר ויותר מהמטאפורה של הגן). אולי זו הסיבה שהאידיאה הזו חוצה זמנים ומקומות לכל אורך ההיסטוריה האנושית. זה באמת לא מפתיע שהדרך היא מקור השראה אינסופי ליוצרים מכל התחומים.

אני חי על טיפות עיניים / וסוכר חום (יאפים עם ג'יפים)

אני חיה שבועיים על אנטיביוטיקה ומשאפים. כלומר, אם אפשר בכלל לקרוא לשבועיים האחרונים "חיה". אלה שבועיים דלים מאוד בחיים. מה שהתחיל בהצטננות פשוטה המשיך בדלקת ונגמר בחסימה של דרכי הנשימה. אני בקושי נושמת, אני בקושי חיה. אלה שבועיים גרועים. אבל בסוף האנטיביוטיקה והסטרואידים עושים את שלהם והחום עוזב אותי וקל לי יותר לנשום ולאט לאט הכוחות שלי מתחילים לחזור. אני חוזרת לשיעורי יוגה אחרי שנים-עשר יום שלא תירגלתי. זה כמו לחזור הביתה.

פרשן המחלות אומר שיש לי כשל אוטואימוני של הכבד, אבל שנדע בוודאות רק אחרי ביופסיה. אנחנו יושבים במרפאת הכבד בהדסה והוא עובר על הרשימות הארוכות עם כל התוצאות של בדיקות הדם שהוא שלח אותי לעשות בשבועות האחרונים. הוא קורא לזה PBC, ואני קולטת מתוך זה רק את ה-C

Cirrhosis. כמו כל כך הרבה מהסופרים החביבים עליי. אבל אני כבר לא אמות צעירה כמו קרואק, אני חושבת לעצמי, כי הוא מת מסיבוכים של מחלת כבד בגיל 46, ואני מתקרבת כבר ל-48. אני מחייכת, כי האירוניה של זה לא נעלמת מעיניי. אני צלולה ופיכחת כמו תרנגול הודו קר. מעולם לא נגעתי באלכוהול. מתאמת הביופסיה שלנו תתקשר אלייך בימים הקרובים, אומר פרשן המחלות וקורע אותי מתוך הרהורי הסטרייט אדג' שלי. הוא חמוד, אני חושבת לעצמי. יש לו עיניים כחולות ושמץ של מבטא רחוק, עמוק, רוסי, והרבה סבלנות לענות על כל השאלות שלי. חוץ משאלה אחת שאין לו עליה שום תשובה.

"הכבד: קשור לצ'אקרה השלישית: השמש. שליטה בתשוקה, כוח, שאפתנות. והחוש שהצ'אקרה השלישית קשורה בו: ראייה", כותב לי יוסף כבר לפני הרבה שבועות. אבל אני לא מאמינה בצ'אקרות. אני לא בטוחה גם שאני מאמינה כל כך גדולה ברפואה המערבית. נראה איזה מרפא היא תנסה להמציא לי. בטח תרופה זוועתית שתופעות הלוואי שלה גרועות בהרבה ממה שהיא אמורה לתקן. ובכלל, מה יש פה לתקן? אני לא מרגישה שיש לי מחלה בכבד. אלמלא בדיקות דם שעלו על זה באקראי בכלל לא הייתי יודעת על זה. אני אחיה עם זה כמה שאני אחיה, ואחר כך לא. כל אחד צריך למות ממשהו מתישהו. מה זה באמת משנה? מה שמשנה זה איך אנחנו חיים, לא ממה אנחנו מתים.

"בכל מקרה, צריך לזכור שהמילה הכי חשובה ברפואה היא סבלנות," אומר הרופא הצעיר.

"והשלמה," הוסיף הרופא המבוגר, "מילה שלמרבה הצער שכחו אותה בתרבות המערבית."

"אני יודעת שזו שאלה שקשה לענות עליה," אני אומרת, "אבל מה הסיכויים, פחות או יותר?"

"אני באמת לא יכול לענות על השאלה הזאת," אומר הרופא הצעיר. "אי אפשר לענות עליה אף פעם. הדברים משתנים כל הזמן. באים הנה חולים עם בעיה פשוטה מאוד, שבמבט ראשון היא לא סופנית, ובן-לילה הסיפור מסתבך והם נפטרים. וחולים אחרים, שאף אחד לא מאמין שייצאו מזה, דווקא ממשיכים לחיות. אנחנו מאוד רגילים לראות כאן ניסים."

"החיים עצמם הם נס," מוסיף הרופא הזקן. "סוג של איזון מופלא."

(לוסיה אצ'ווריה, "איזון מופלא". תרגמה מספרדית יערית בן-יעקב)

בערב השנה האזרחית החדשה אני נכנסת למיטה בעשר-וחצי. בחצות אני שומעת את פעמוני הכנסייה של עמק המצלבה מצלצלים בחגיגיות. אני מחייכת לעצמי חצי מתוך שינה ומתהפכת לצד השני. ביום שישי בבוקר אני קמה וחושבת שאני בטח אחד האנשים הבודדים בעולם שאין להם הנגאובר עכשיו. אני נועלת את מגפי המטרופוליטן שלי ולוקחת את סל הפלסטיק והולכת לשוק. השוק מלא עד אפס מקום כמעט. השפה המדוברת בו עכשיו היא אמריקאית שוטפת. שכחתי שכל הסטודנטים האמריקאים נמצאים עכשיו בחופשה והם הגיעו לכאן במסגרת תוכניות Birthright/תגלית/מסע. אני חותכת לניסים בכר והולכת לטרומפלדור. יותר מדי שבועות וחודשים לא הייתי בטרומפלדור. אחר כך אני עולה שוב לשוק ומוצאת מקום פנוי אחרון באמיל עם תצפית מעולה על נחילי האנשים שעוברים בשתיים בצהריים בשוק. אני מזמינה קפה. אני מתבוננת ומהרהרת. שלווה גדולה. אני יודעת שבדרך הביתה אני עוד אקנה תפוחי אדמה, כי אין מזון מנחם יותר מפירה. וזר כלניות, כי אין כמו פרחי חורף. וספר שירה.